"הבורר": גרסת מדינת ישראל

בתאריך 10.1.12, דנה ועדת החוקה חוק ומשפט בהצעת חוק בתי המשפט – בוררות חובה. מדובר בהצעה מסוכנת, המשקפת התנערות מוחלטת של המדינה מאחריותה לספק "חבילת שירותים" בסיסית לאזרחיה. הצעה זו פוגעת קשות בזכות הגישה לערכאות. יוצא אפוא שעל מזבח החתירה להליך יעיל מוקרבות זכויות אדם בסיסיות.

בתאריך 10.1.12, דנה ועדת החוקה חוק ומשפט בהצעת חוק בתי המשפט (בוררות חובה). זוהי הצעה ממשלתית המקפלת בתוכה מכה ניצחת לזכות הגישה לערכאות בישראל. בקצרה, ההצעה מאפשרת לנשיא בית משפט שלום או סגנו, להעביר תיקים אזרחיים, למעט חריגים מוגדרים, לבוררות, גם כאשר הצדדים אינם מסכימים לכך. הבוררות תנוהל על ידי עו"ד פרטי שמונה לבורר.

יש להבהיר מייד, כי בעצם לא מדובר בבוררות כפי שהוגדרה מאז מעולם, ומדובר במניפולציה על המונח המקורי. המושג המשפטי של בורר, מעצם הגדרתו, הוא מי שמכריע בסכסוך לפי הסכמת הצדדים. גם מילון אבן שושן מגדיר בורר כ"אדם שהיריבים בחרו בו לברר את הסכסוך שביניהם וקיבלו עליהם לציית להחלטתו". משום שהליך הבוררות, גם באשר לויתור על סדרי הדין הרגילים בו, וגם באשר לזהות הבורר, נכפה על הצדדים מכח החוק - ראוי יותר לכנותו - שיפוט מופרט. למען האמת, ישנו הקשר אחד בו נעשה שימוש במונח "בורר" לשם כינוי אדם שפוסק בסכסוך מבלי שיש הסכמה מלאה ומודעת של הצדדים - וזה העולם התחתון.
מעבר לביקורת המינוחית, לדעתנו מדובר בהצעה מסוכנת, המשקפת התנערות מוחלטת של המדינה מאחריותה לספק "חבילת שירותים" בסיסית לאזרחיה. היא פוגעת פגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות. זכות זו לא כוללת רק את הזכות לקבל הכרעה כלשהי (שמא מספיקה הטלת מטבע?) - אלא את מלוא ה"חבילה" - הכוללת את סדרי הדין הנהוגים בבית המשפט, שופט מן המניין, מקצועי עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין (הניסיונות של החוק למזער את ההבדלים בין שופט לעו"ד שמונה לבורר אינם מספיקים לצורך כך). יוצא, שעל מזבח החתירה להליך יעיל, מוקרבות זכויות אדם בסיסיות - זכות הגישה לערכאות, הזכות להליך הוגן, ובעקיפין הזכות לקניין ועוד.

אין חולק שמערכת המשפט בישראל נמצאת בתת-תפקוד מובהק. חסרים בה תקנים ואולמות בכדי לספק את השירות הנדרש לציבור בקבועי זמן סבירים. "צדק נדחה הוא צדק נכה" אומר הביטוי, ובדין אומר. אך מכאן ועד למסקנה שיש להפריט שירות שהוא שירות בסיסי אותו מספקת המדינה לאזרחיה - ארוכה הדרך. על המדינה לספק פתרון אחר - בדמות תוספת תקנים ורפורמה מבנית, בדמות תמריצים להפנייה וולונטרית של תיקים להליכים אלטרנטיביים ועוד שלל הצעות ידועות שלא זה המקום לפרטן.

אין זה המקום לנהל את הדיון העקרוני בעד ונגד הפרטה. אך גם התומכים הנלהבים ביותר בהפרטה, מסכימים שיש גבולות להפרטה. שיש מינימום אותו אסור למדינה להפריט, כגון הצבא, המשטרה, ועד שעלתה הצעת החוק הזו - גם בתי המשפט. רק לפני כשנתיים פסק בג"צ, ובצדק, כי הפרטת בתי הסוהר בישראל היא בלתי חוקתית, וזאת בשל הפגיעה בלתי מידתית בכבודם של האסירים. היום עומדת על הפרק הפרטה של שירות שהוא אף בסיסי ואוניברסאלי יותר, משום שהוא נוגע בחייו של כל אדם כמעט - מערכת בתי המשפט.

יש לציין כי אף שמדובר "אך ורק" בתיקים שהוגשו בבתי משפט השלום, סמכותם העניינית של בתי משפט השלום הורחבה מאד והיא כוללת בין השאר תביעות כספיות של עד 2.5 מיליון ₪, וכן תביעות שימוש והחזקה במקרקעין. אין אלה תביעות של מה בכך, ועצם "השלכתם" להליך בוררות מהיר ולא בהכרח קפדני ויסודי, משדרת זלזול של המערכת ב"תיקים פעוטים" שכאלה. האין אדם רגיל זכאי שתביעה שעלולה לשנות את חייו תקבל את מלוא הטיפול, בידי שופט מן המניין? האם גם שירות כזה ניתן להפריט?

בימים אלה, כאשר עולה הנושא של "אכיפה אלטרנטיבית" על ידי העולם התחתון לראש הסדר הציבורי, לא ראוי שהמדינה תקדם מהלך שגם הוא בבסיסו אכיפת חוק אלטרנטיבית בכפייה, תוך הפרטת ליבת השירות הציבורי.

המאמר פורסם בעיתון "ישראל היום" בתאריך 15.9.2011