הבחירות באוסטרליה: שוב... חוסר הכרעה
בפעם השלישית בתוך שלושה חודשים הסתיימה מערכת בחירות במצב של חוסר הכרעה. לאחר התוצאות התקדימיות בבריטניה – שהביאו לידי היווצרותה של קואליציה ראשונה בשישים השנים האחרונות, והתוצאות התקדימיות בהולנד (לראשונה הפכו הליברלים למפלגה הגדולה), בבחירות באוסטרליה, לראשונה מאז 1940, אף לא מפלגה אחת זכתה ברוב המושבים. האם הצטברות התקדימים הללו היא מקרית או שמא היא מצביעה על מגמה כלשהי? עופר קניג מציע תשובה.
הבחירות שנערכו ב-21 באוגוסט באוסטרליה היו מהצמודות ביותר בתולדות המדינה והשאירו את המערכת הפוליטית במצב מעורפל של חוסר הכרעה. לראשונה מאז 1940 לא הצליחה אחת משתי המפלגות האוסטרליות המרכזיות לזכות ברוב בפרלמנט. לפיכך תיאלץ המפלגה שתשלוט להסתמך על תמיכתם של ארבעה חברי פרלמנט עצמאיים ושל פרלמנטר יחיד ממפלגת הירוקים, אשר הצליחה לראשונה לזכות בייצוג בבית התחתון.
המצב האנומלי הזה באוסטרליה מצטרף לכמה תקדימים שנוצרו בשנה האחרונה. רק לפני שלושה חודשים, במאי 2010, הסתיימו הבחירות הכלליות בבריטניה במצב דומה של חוסר הכרעה. שתי מפלגות השלטון המסורתיות - הלייבור והשמרנים - כשלו בניסיונן להשיג רוב בפרלמנט, ולכן הוקמה ממשלה קואליציונית של השמרנים והליברל-דמוקרטים. זוהי הקואליציה הראשונה המכהנת בבריטניה מאז 1945.
בהולנד עברו יותר מחודשיים מאז הבחירות הכלליות, שהשאירו אף הן את המערכת במצב של חוסר הכרעה. לראשונה היו הליברלים (VVD) למפלגה הגדולה בפרלמנט, אך הם זכו ב-31 מושבים בלבד, כחמישית מכלל המושבים. השיחות הקואליציוניות מתמשכות, ונכון לזמן כתיבת שורות אלה עולה סבירות גבוהה להקמתה של ממשלת מיעוט של הליברלים והנוצרים-דמוקרטים (CDA), שתיתמך מבחוץ על ידי מפלגת החירות של חירט וילדרס. אם אמנם תקום, תהיה זו ממשלת המיעוט הראשונה בהולנד מאז מלחמת העולם השנייה.
הצטברות כזאת של תקדימים מעוררת מחשבה. ואף שלכאורה הנסיבות הפוליטיות-חברתיות שונות בכל מדינה, אפשר להצביע על מכנה משותף לכל התקדימים האלה. כולם, במישרין או בעקיפין, הם פועל יוצא של ירידה בכוחן של המפלגות המרכזיות במערכות הפוליטיות השונות.
ברוב מערכות המפלגות בדמוקרטיות הוותיקות יש שתי מפלגות מרכזיות. גם במערכת רב-מפלגתית, כמו בישראל ובהולנד, אפשר לזהות שתי מפלגות עיקריות אשר מהוות חלופה שלטונית, כלומר מפלגות אשר שולטות לבדן או מגבשות סביבן קואליציה.פינלנד יוצאת דופן בעניין זה, שכן יש בה שלוש מפלגות מרכזיות שכל אחת מהן הייתה בשלטון לפחות פעם אחת מאז מלחמת העולם השנייה. בדרך כלל אחת משתי המפלגות המושכות את מרבית קולות הבוחרים ממוקמת במרכז-שמאל, והאחרת - במרכז-ימין. אולם המבנה הזה החל להיסדק בשני העשורים האחרונים, והתמיכה שניתנה לשתי המפלגות המרכזיות נחלשה.
בגרמניה, למשל, צנחה התמיכה בשתי המפלגות הגדולות (הנוצרים-דמוקרטים והסוציאל-דמוקרטים) מכ-90% בשנות השבעים של המאה העשרים לשפל של כ-57% בבחירות האחרונות ב-2009. באוסטריה התרחש תהליך דומה: התמיכה בשתי המפלגות הגדולות (מפלגת העם והסוציאל-דמוקרטים) צנחה מכ-93% בשנות השבעים לשפל של כ-67% בשני העשורים האחרונים. בקנדה מושכות בעשור האחרון שתי המפלגות הגדולות כ-66% מהקולות. בשנות השבעים הן משכו 76%. בהולנד ירדה בשני העשורים האחרונים התמיכה בשתי המפלגות הגדולות אל מתחת ל-50%.
ירידות אלו מלווות בדרך כלל בהצבעה גוברת לכוחות חדשים בפוליטיקה: תמיכה במפלגות בעלות אופי אנטי-ממסדי, במפלגות חד-נושאיות, במפלגות סקטוריאליות או במפלגות אזוריות. הזינוקים החדים בתמיכה במפלגות כגון הבלוק הקוויבקי (קנדה), הליגה הצפונית (איטליה), הירוקים (גרמניה ואוסטרליה) ומפלגת החירות (הולנד) הם בגדר תופעה של שני העשורים האחרונים. מגמה זו משתקפת בבהירות בטבלה להלן, המשווה את ממוצעי התמיכה בשתי המפלגות הגדולות של מדינות בעשורים שונים. התאים המסומנים באפור מציינים את העשור שבו הייתה התמיכה במפלגות הגדולות הנמוכה ביותר. מהטבלה עולה כי בכל המדינות, חוץ מבפינלנד ובדנמרק, כוחן המצרפי של המפלגות הגדולות היה החלש ביותר בעשור האחרון או בזה שלפניו.
שיעור כוחן המשותף (בקולות) של שתי המפלגות הגדולות - השוואה לפי עשורים
| 1969-1960 | 1979-1970 | 1989-1980 | 1999-1990 | 2009-2000 | |
| אוסטריה | 90.2% | 92.9% | 87.6% | 66.0% | 67.9% |
| אוסטרליה | 90.5% | 92.3% | 92.2% | 84.4% | 83.4% |
| אירלנד | 78.5% | 81.3% | 79.1% | 65.4% | 66.5% |
| בריטניה | 89.1% | 80.1% | 71.5% | 75.1% | 70.0% |
| גרמניה* | 85.7% | 90.9% | 85.2% | 77.1% | 67.7% |
| דנמרק | 59.5% | 48.2% | 50.4% | 57.1% | 55.6% |
| הולנד** | 72.6% | 61.8% | 63.5% | 46.7% | 48.9% |
| יפן | 78.7% | 65.2% | 66.4% | 63.1% | 76.3% |
| ישראל*** | 58.1% | 63.9% | 67.2% | 48.6% | 48.1% |
| ניו זילנד | 89.1% | 85.8% | 82.9% | 71.0% | 73.8% |
| פינלנד**** | 59.9% | 60.5% | 65.7% | 66.2% | 67.3% |
| קנדה | 74.4% | 76.0% | 76.6% | 58.9% | 65.8% |
| שוודיה | 65.2% | 66.1% | 65.6% | 62.2% | 58.2% |
* הליברלים והמפלגה הלאומית באוסטרליה נמנו כמפלגה אחת, וכך גם ה-CDU ו-CSU בגרמניה.
** שלוש המפלגות הנוצריות שהתמזגו באמצע שנות השבעים ל-CDA נמנו כמפלגה אחת עוד לפני המיזוג.
*** ב-2006 וב-2009 הובא בחשבון כוחן המשותף של קדימה, ליכוד והעבודה. אם נביא בחשבון רק את שתי המפלגות הגדולות, כוחן הממוצע בעשור האחרון צנח ל-44%.
**** בפינלנד הובאו בחשבון שלוש המפלגות הגדולות: מפלגת המרכז, הקואליציה הלאומית (KOK) והסוציאל-דמוקרטים (SDP).
תוצאות הבחירות שנערכו ב-2010 (ואינן משוקללות בטבלה) מעידות על המשך המגמה. בבריטניה גרפו הלייבור והשמרנים 65.1% מהקולות; בהולנד ירדה התמיכה בנוצרים-דמוקרטים ובלייבור לשפל של 33.2%; ובאוסטרליה הצטמצמה התמיכה בלייבור ובליברלים ל-82.1%.
כפי שממחישה הטבלה, היחלשותן האלקטורלית של המפלגות הגדולות לא פסחה גם על ישראל. מאז היווצרות שני גושי המפלגות הגדולים באמצע שנות השישים (גח"ל בימין והמערך בשמאל) ועד אמצע שנות התשעים אחזו שתי הרשימות הגדולות ב-70 מושבים לפחות בקביעות. השיא היה בראשית שנות השמונים, כאשר המערך והליכוד קיבלו 95 מתוך 120 המושבים (ראו תרשים). מאז חלה ירידה ניכרת בתמיכה במפלגות הגדולות. נראה שהדבר נובע משילוב של גורמים: (א) שינויים דמוגרפיים כגון העלייה ההמונית ממדינות חבר העמים; (ב) הסבר מוסדי: אימוץ הבחירה הישירה והפתק הכפול עודד הצבעה למפלגות קטנות והמיט מכה קשה על המפלגות המרכזיות, שממנה לא התאוששו גם לאחר ביטול הבחירה הישירה; (ג) שינויים אידאולוגיים, ובעיקר התמורה שחלה בדפוסי ההצבעה של המגזר הערבי; (ד) שינויים חברתיים שעיקרם התרופפות הנאמנות המפלגתית, ירידה באמון כלפי המוסדות הפוליטיים ואדישות המלווה בסנטימנטים אנטי-פוליטיים.
כל אלה הביאו לידי כרסום הדרגתי ניכר בכוחן של המפלגות המרכזיות. בכל אחת מארבע מערכות הבחירות שנערכו מאז 1999 זכו שתי הרשימות הגדולות יחד לפחות ממחצית מושבי הכנסת.
מספר המושבים של שתי הרשימות הגדולות בבחירות לכנס
היחלשות כוחן של המפלגות המרכזיות במערכות הפוליטיות השונות מגבירה את הסיכויים להיווצרותם של תקדימים כגון אלו שהיינו עדים להם השנה. הדבר בולט במיוחד במדינות בעלות שיטות בחירה רוביות, כגון בריטניה, קנדה ואוסטרליה. במשך עשורים ארוכים הצליחו שיטות הבחירה הרוביות במדינות אלה להפיק תוצאות החלטיות: מפלגה אחת אשר זכתה ברוב המושבים בפרלמנט ויכלה לשלוט בקלות אף שלא זכתה ברוב הקולות. אך מאחר שהמפלגות הגדולות כה נחלשו שיטת הבחירות אינה מועילה עוד בעניין זה. לפיכך אנו רואים כיום ממשלה קואליציונית בבריטניה ושלוש ממשלות מיעוט רצופות בקנדה, וגם באוסטרליה עומדת לקום ממשלה תקדימית - בין שתהיה ממשלת מיעוט ובין שתהיה ממשלה קואליציונית. במדינות בעלות שיטות בחירה יחסיות השינוי בולט פחות, שכן רובן התבססו עוד קודם לכן על ממשלות קואליציוניות. ובכל זאת, היחלשות המפלגות הגדולות בהן יצרה מצבים לא שכיחים, כגון ממשלות אחדות מרובות (בגרמניה, בישראל, באוסטריה) וממשלות מיעוט במדינות שבהן דגם זה של ממשלה אינו נהוג (הולנד).
צניחת שיעורי התמיכה במפלגות הגדולות יכולה להיתפס כחלק מתופעה כללית יותר של דעיכת המפלגות, אשר זוהתה לא רק בישראל אלא גם בדמוקרטיות ותיקות אחרות. התרחקותן של המפלגות מהחברה והתגברות הטשטוש האידאולוגי ביניהן הביאו לידי היחלשות הנאמנות המפלגתית, שינויים בדפוסי ההצבעה והתרופפות המערכות המפלגתיות. דומה כי המגמות הללו, אשר זוהו עוד בשנות התשעים של המאה העשרים, רק הולכות ומתעצמות, והתקדימים שהיינו עדים להם השנה מעידים על כך.
ד"ר עופר קניג הוא ראש ענף חקר מפלגות בפרויקט תיקון שיטת הממשל של המכון הישראלי לדמוקרטיה וכן מנהל הידע במכון.
מקורות
אריאן, אשר, ניר אטמור ויעל הדר, 2006. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2006: תמורות במערך המפלגות בישראל - התפוררות או היערכות מחדש?, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
קורן, דני (עורך), 1998. קץ המפלגות: הדמוקרטיה הישראלית במצוקה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Webb, Paul, 2009. "The Failings of Political Parties: Reality or perception?", Representation 45 (3): 265-275.
Dalton, Russell J., Ian McAllister and Martin P. Wattenberg, 2000. "The Consequences of Partisan Dealignment", in: Dalton and Wattenberg (eds.), Parties without Partisans, Oxford: Oxford Press, pp. 37-63.