היהדות כתנועת מרי?

הרב לאו מותח קו ישיר ממרד בר-כוכבא, דרך מרד גטו וורשה ועד למלחמת ששת הימים, ועומד על הפער שבין תרבות המרד הישראלית - ציונית לבין התרבות החרדית.

בערב פסח תש"ג פרץ המרד בגטו ורשה. שבעים שנות היסטוריה מבדילות בין אז להיום. שבעים שנים שבמהלכן ניסה הצורר הנאצי לחסל את העם היהודי, שבהן קם העם היהודי מתוך האפר והקים את מדינת ישראל. המרד בגטו ורשה הפך לסמל המופת בעיני ראשי המדינה. המסר לדור הצעיר שקם בארץ ישראל היה שאיננו יהודים המובלים "כצאן לטבח" אלא לוחמי חופש. זיכרון השואה הרשמי של המדינה נקבע כיום לשואה ולגבורה. ראשי המרד בצורר הנאצי – אנשי השומר הצעיר מן הצד האחד ואנשי בית"ר מן הצד האחר – היו יהודים ציונים שמרדו גם בתורה ובמצוותיה. בעיניהם נתפסה היהדות ככניעה להיסטוריה וכהכפפת ראש לגורל. הדבקות היהודית בעקרונות הדת לא עלתה אפוא בקנה אחד עם המרד בצוררים, ואנשים אשר ראו עצמם דתיים נמנעו על פי רוב מלקחת חלק פעיל במרד. הפער בין תנועת המרי היהודית לבין תנועת ההישרדות היהודית חשף את המתח שבין תפיסת היהדות כלאום לבין תפיסתה כדת.

המתח הזה לא נולד בימי מלחמת העולם השנייה וגם לא בראשית הציונות של סוף המאה התשע עשרה. כמאתיים שנה לאחר קריסת מדינת החשמונאים פרץ מרד בר כוכבא (132 לסה"נ). התדמית הצבאית של המרד מרוּממת במקורות הציוניים הקלסיים, ובד בבד נדחית במסורת היהודית התלמודית. אין מחלוקת בדבר גבורתו של האיש. שמעון בר-כוכבא מצטייר במקורות כגיבור חיל. אולם מעבר לגבורתו נגלה פן ברור מאוד של הסתמכות על כוח הזרוע והמרד ושל דחיקת האלוהים לשולי הבמה ההיסטורית. כך נכתב בתלמוד הירושלמי:

"דהוה נפק לקרבא הוה אמר ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף 'הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו'" (ירושלמי, תענית ד ה, סח ע"ד).

ובתרגום לעברית: כשהיה יוצא לקרב היה אומר ריבון העולם לא תעזור ולא תבייש, 'הלוא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו'.

היה זה חטא היוהרה של "כוחי ועוצם ידי" במלוא התגלמותו. למרות זאת ראה רבי עקיבא, גדול חכמי ישראל באותו הדור, את גבורתו של בר כוכבא עד כדי גילוי התלהבות ממנה:

תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש "דרך כוכב מיעקב" דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: "דין הוא מלכא משיחא" (ירושלמי, שם).

תרגום: עקיבא רבי היה דורש: דרך כוכב מיעקב – דרך כוזבא מיעקב. כשהיה רבי עקיבא רואה את בר כוזיבא היה אומר: "זה הוא מלך המשיח".

רבי עקיבא ראה בבר כוכבא סמל לאומץ ולכוח וזיהה בו פוטנציאל לגאולת ישראל. עיניו היו נשואות הרחק מעבר למציאות הפוליטית העכשווית אל ימות המשיח. הוא לא נבהל מסגנונו הבוטה של בר כוכבא. בעיניו היה הוא עצמו האיש המופקד על הרוח, ואילו המנהיג הצבאי היה הידיים העושות את המלחמה. השילוב בין זה לזה היה בעיני רבי עקיבא מהותה של מלכות ישראל.

לאחר המרד, ובעיקר לאחר גזרות השמד שבאו על יהודי ארץ ישראל בימי אדריאנוס הקיסר, חדלו היהודים לחלום על מרד. בר כוכבא הפך להיות דמות מושמצת וזכה בכינוי "בר כוזיבא" (איש הכזב). דורות של יהודים בתפוצות הגולה הדחיקו את סיפור המרד לקרן זווית והעלימו אותו מעיני ילדיהם. אש מרד בר כוכבא נעורה מחדש ברוח הציונות והפכה את האיש לאהוב על כל עמו. המדורות של לוחמי המרד הפכו סמל לחיי השדה של הלוחמים, והקומזיץ הפך סמלו של הפלמ"ח.

כך נוצר הפער הרחב בתרבות הישראלית בין היהודים הציונים לבין היהודים החרדים.
הרחוב הדתי-חרדי, שאינו מקושר לתנועה הלאומית, אחז במסורת התלמודית המתארת את התנגדות החכמים למשיחיותו של בר כוכבא.

באותו זמן ישבו צעירים ישראלים מסביב למדורה אחרת ושרו על איש בישראל שהיה גיבור. החג כולו עסק בדמותו של הגיבור הכוחני ששעט על אריה כנגד הרומאים. השירים שנהגו לשיר בל"ג בעומר על בר כוכבא היללו את גבורתו כלוחם חופש נועז: "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו" (לוין קיפניס).

לאורו של בר כוכבא נרקם החלום הלאומי שלנו: על גב האריה שלו רכבנו בילדותנו, ובל"ג בעומר היינו חלק מצבא השחרור הלוחם לגירוש הרומאים מן הארץ.

גם את חג הפסח סיפרנו בשני קולות. היהדות הדתית העצימה עד מאוד את סיפור המסורת והדבקות של היהודים בחגיגת הפסח בכל מחיר. סיפורי גבורה על אכילת מצות בתנאים בלתי אפשריים היו סמל להישרדותו של עם ולגבורת הרוח שלו. רק עם ראשית הציונות החלו לגולל את מרד רבי עקיבא ובר כוכבא  כהמשך של יציאת מצרים. פרשנויות ציוניות חלחלו לתוך ההגדה ונוצרו כתרבות עוקפת את מסלול הכפיפות היהודית המסורתית. כך נשתמרה החלוקה בין יהדות של מסורת לבין יהדות של מרד. רק הציונות הדתית ביקשה לחבר את שתי הקצוות למארג אחד. הייתה זו תנועה של מעטים שהחזיקו באמונה החריגה שמסורת יהודית כוללת בתוכה הישרדות ומרי כאחד. המבנה הפוליטי של החברה בישראל העניק את הבכורה לאנשי תנועת העבודה שהובילו את ישראל לחיים של התיישבות וביטחון. האתוס הציוני היה קדוש ואיש לא חיללוׂ.

מלחמת ששת הימים חוללה את השינוי הדרמתי והעניקה לציבור המאמינים תחושה שיד האלוהים פועלת באופן נגלה בהיסטוריה. אך אז באה מלחמת יום הכיפורים, ובעקבותיה נחשפו הסדקים הראשונים בתודעת היהודי המורד בהיסטוריה. מי שפתח את הדיון הזה היה ראש אגף המודיעין בצה"ל, אלוף (מיל') יהושפט הרכבי, שעם פרישתו מצה"ל בסוף שנות השבעים הקדיש מחקר מעמיק לסוגיית הראליה והפנטזיה במרד בר כוכבא. הוא היה הראשון מלב התנועה הציונית שטען שמרד בר כוכבא הוביל לאבדון ולא לחזון. מנגד עמד מנהיג הימין הציוני, ישראל אלדד, והשיב מלחמה שערה (פורסם כקובץ: פולמוס- החורבן ולקחיו - כיצד נתייחס לחורבן הבית ולמרד בר כוכבא, הוצאת ון-ליר, 1982).

אפשר לצרוב בתודעתנו את תקופת הפולמוס הזה כאחד הסימנים להתפוררות הגאווה הלאומית של הציונית החילונית ולהתייצבות הציונות הדתית בחזית הימין. ההדר הבית"רי עומעם מאוד בביצת הפוליטיקה הישראלית, ורק מעטים עוד זוכרים אותו ונושאים אותו בגאון. אולם דווקא חלקים בציונות הדתית מוצאים עצמם שותפים לדרכם ולחלומם של אנשי בית"ר. בתמהיל הפוליטי שלנו מתאחד המחנה הלאומי סביב אתוס זה ומלכד את השורות למאבק במחנה המתפשר: גיבורי התרבות של המחנה הלאומי הם אותם זקופי קומה בית"רים שהובילו בשעתו את נס המרד, לוחמי המחתרות ומשוררי התקומה. תלמידי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מצטטים בכמה מקומות את שיעוריו של רבם, המצדיקים את הכרעתו של ר' עקיבא ביחס לבר כוכבא, בתור "משיח בן יוסף".

מאז הפולמוס הזה חלפו יותר משלושים שנה. החברה הישראלית התרחקה מהוויכוח האידאולוגי. יש מי שמברך על כך בטענה שהאידאולוגיות הגדולות לא הביאו ברכה לשלומה של החברה. אולם "באין חזון יפרע עם". אי-אפשר לבסס את חברתנו ללא תוכן של ממש. מהו תוכנה של מדורת השבט הישראלי? האם יש סיפור חלופי לסיפורו של בר כוכבא? הקואליציה החדשה שנרקמה מול עינינו אמרה בקול רם שהחברה הישראלית בוחרת בציונות. כל רכיביה שותפים לתנועת המרד הציוני. כעת אפשר להעלות מחדש את סוגיית המרד ומחירו. הדיון אינו מתחיל במסדרונות הפוליטיים אלא דווקא בשיחות בין הורים לילדים בבית, בין מורים לתלמידים בכיתות הלימוד ובשיח החברתי-תרבותי שלנו. הבחירה שלנו להיות היא בחירה ציונית. אך מהי משמעות הבחירה שלנו להיות חלק ממשפחת העמים? מהי תנועת הנפש של היהודי החותר להיות עם חופשי בארצו? האם המרד הוא תו החיים שלנו או ההשתלבות במשפחת העמים ודאגה להישרדותנו כעם?

הימים הבאים עלינו, ימי המעבר מפסח לעצמאות, כורכים בתוכם את זיכרון השואה והמרד, את זיכרון לוחמי צה"ל והמחתרות עם הרוגי פעולות האיבה. הכול יחד מוביל אל חגיגות העצמאות. אלה ימים צרובים בדופק חיים ישראלי-יהודי. אי-אפשר לזייף אותם ואי-אפשר להחליף אותם. הם פועמים את פעימת החיים שלנו כקולקטיב ומחייבים אותנו לקיים בתוכם את מצוות "והגדת לבנך" – לספר לדורות הבאים את סיפור העבר ולפתוח עם הדור הבא את המחשבות על הימים שעוד נכונו לנו.