הכנסת נגד החברה האזרחית בישראל

חוקים האוסרים תרומות מגופים זרים לארגונים בתוך המדינה נחקקו בשנים האחרונות במדינות כמו ונצואלה ורוסיה. מדוע נחקקים חוקים כאלה והאם זהו הסטנדרט הדמוקרטי אליו שואפת כנסת ישראל? קראו את מאמרם של מרדכי קרמניצר ושירי קרבס.

ב-22 באוקטובר 2010 נחקק חוק חדש: החוק אוסר על עמותות פוליטיות וארגוני זכויות אדם לקבל תרומות כספיות ממדינות זרות. תומכי החוק טענו שהוא נועד להגן על המדינה מפני התערבות זרה. מבקרי החוק טענו שהוא רודף את האופוזיציה הדמוקרטית ופוגע אנושות בפעילותם החיונית לחברה של ארגונים לא-ממשלתיים.

החוק הזה נחקק בוונצואלה ביוזמתו של נשיא המדינה, הוגו צא'בז, שהסביר שמטרתו להגן על ונצואלה מפני התערבות זרה, בייחוד אמריקנית. ב-13 ביוני 2011 ביקש חבר הכנסת אופיר אקוניס (ליכוד) לאמץ את החקיקה של צ'אבז גם בישראל, והניח על שולחן הכנסת את הצעת חוק העמותות (תיקון - איסור תמיכה של ישות מדינית זרה בעמותות פוליטיות בישראל), התשע"א-2011. הצעת החוק מסבירה שהיא נועדה "לאסור על עמותות בישראל לקבל תרומות מממשלות וגופים בינלאומיים כדוגמת האו"ם והאיחוד האירופי", "לאור פעילותן המתסיסה [כך במקור] של ארגונים רבים הפועלים תחת מסווה של 'ארגוני זכויות אדם' ובאים להשפיע על השיח הפוליטי, אופייה ומדיניותה של מדינת ישראל" [ההדגשה שלנו]. בריאיון לתכנית הטלוויזיה "פוליטיקה" בערוץ הראשון, מיום 21 ביוני 2011, אף השווה חבר הכנסת אקוניס את ארגוני זכויות האדם בישראל לארגוני טרור כדוגמת המחתרת הבסקית והארגון האירי IRA.

גישה זו דומה באופן מדאיג להצדקה שסיפק נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לחקיקה המטילה מגבלות שונות - ובכלל זה הגבלות על מימון זר - על ארגוני החברה האזרחית ברוסיה. לדברי פוטין, החוק הרוסי משנת 2006 נועד למנוע מארגוני זכויות אדם לשמש כסות לקידום ולמימון פעילות טרור.

הנה כי כן, בדומה לרודן מוונצואלה ומתוך מטרות דומות לאלו של נשיא רוסיה, מבקש חבר הכנסת אקוניס למנוע "תסיסה" חברתית, להשתיק ביקורת לגיטימית על השלטון, ובעצם לשלול את מקורות המימון של ארגונים חברתיים והומניטריים, שממשלת ישראל אינה חפצה ביקרם ומובן שאינה מממנת את פעילותם. קבוצות מיעוט מקופחות ומוחלשות לא יוכלו מעתה לקבל מימון חיצוני - לא מממשלות זרות (ובכלל זה ארצות הברית, שמדינת ישראל נשענת על תמיכתה הכלכלית), ואפילו לא מארגונים בינלאומיים כמו הבנק העולמי או האו"ם. בהקשר זה יש להפריך שתי טענות, הקשורות זו בזו, שתומכי החקיקה ויוזמיה עושים בהן שימוש: הטענה כי עצם קיומו של מימון זר מצביע על פעולה בניגוד לאינטרס הלאומי, והטענה שאין הצדקה למימון זר לנוכח הפגיעה בעקרון הריבונות.

ראשית יש לדחות את הטיעון ולפיו ארגון המקבל מימון זר פועל בניגוד לאינטרס הלאומי. על פעולות הארגון להיבחן לפי מהותן ולא לפי מקור המימון שלהן. אם פעילותו של הארגון מקדמת זכויות אדם - היא ראויה, ואין להתנכל לה. אם פעולות הארגון מנוגדות לחוק - יש לפעול נגדו. אין להתפלא כלל שמדינות זרות תומכות בארגוני זכויות אדם, לנוכח האתוס האוניברסלי והמחויבות לעניין זה. קידום זכויות אדם הוא אינטרס משותף למדינות דמוקרטיות ולפרטים המחויבים לערכים אוניברסליים אלה, ואין בו משום אינטרס פרטי של המדינה התורמת על חשבון האינטרס של מדינת ישראל. יתרה מכך, הצעת החוק האמורה מניחה שלמדינת ישראל יש אינטרס לאומי יחיד וברור: להציג את ישראל בעולם כמדינה טהורה ונקייה מרבב, וכדי להשיג זאת עלינו להשתיק את הביקורת מבית ולהעלים מקורות מידע לא מחמיאים. ההנחה היא שפעילותם של אותם ארגוני זכויות אדם מנוגדת לאינטרס לאומי זה, ואף סותרת את תמצית קיומנו.

הנחת מוצא זו משוללת יסוד, מופרכת ומעוּותת. האינטרס הלאומי של מדינת ישראל רחב הרבה יותר, וכולל בתוכו את טובתם, את רווחתם ואת רצונותיהם של כל אזרחי המדינה: הוא כולל את זהותו הדמוקרטית של המשטר בישראל, המושתת, כמו כל משטר דמוקרטי אחר, על כיבוד זכויות האדם של כלל אזרחיה ועל זכותו של המיעוט להשמיע את דעתו ולפעול במסגרת החוק נגד עמדות המפלגה השלטת. הוא כולל את כיבוד עקרון שלטון החוק ואת השוויון בפני החוק. ארגוני זכויות האדם אינם חותרים תחת האינטרס הלאומי של ישראל, אלא מבקשים לממשו. פגיעה בארגונים אלה באמצעות חקיקה המבקשת לשתק את פעילותם תפגע קשות לא רק בארגונים, אלא גם, ובייחוד, בדמותה ובתדמיתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. לכן היא תשיג את ההפך ממה שהצעת החוק מבקשת לקדם, תגביר את בידודה של ישראל בעולם, תיחשב מעשה עוין כלפי מדינות ידידותיות ותפגע בקשריה של ישראל אתן.

שנית, באשר לעצם ההצדקה לקבלת תרומות מגופים חיצוניים למדינה, יש להזכיר כי לא רק החברה האזרחית בישראל, לא רק ארגונים מכל קצות הקשת הפוליטית, אלא גם מפעל ההתנחלויות כולו ואף רשויות המדינה נשענים במידה רבה על סיוע חוץ. ללא מימון זר ייעלמו מנופי ארצנו לא רק האגודה לזכויות האדם והאזרח, אלא רבים מהשירותים החברתיים, הביטחוניים, הכלכליים והתרבותיים שלנו. יתרה מכך, ארגונים אזרחיים וחברתיים נשענים לרוב על מקורות מימון מגוונים - כולל כאלה מחוץ למדינה - בייחוד כאשר הם מייצגים אינטרסים של קבוצות מוחלשות, חסרות אמצעים, המוּדרות מהמרחב החברתי והפוליטי. המימון החיצוני, המאפשר את פעילותם, אינו מכסה אינטרסים זרים או פגיעה בריבונות המדינה, אלא מאפשר לאינטרסים הפנימיים להשמיע את קולם. תופעה זו אינה ייחודית לארגוני זכויות אדם כמובן, שהרי גם ארגונים לאומניים, יהודיים וימניים כמו "אם תרצו" אינם יכולים לממן את פעילותם ואת עלויות הקמתם ללא תמיכה חיצונית רבה. ההבדל הוא שבזמן שמדינה דמוקרטית זרה התומכת בארגוני זכויות אדם מחויבת בשקיפות, גורמים פרטיים התומכים בארגוני הימין למשל אינם מחויבים לכך. כך, דווקא בנוגע לתרומות פרטיות הקושי בזיהוי מקורות מפוקפקים או אינטרסים זרים גדול וחשוב יותר. בנוסף, בניגוד לארגונים שאינם ביקורתיים כלפי רשויות המדינה כמו "אם תרצו", היכולים לצפות לתמיכה ממשלתית או פנימית, ארגונים המבקרים את מדיניות הממשלה אינם נהנים מתמיכה דומה.

הצעת החוק מתייחסת למדינות ידידותיות כאילו היו מדינות אויב ולארגוני החברה האזרחית כאילו היו ארגוני טרור. היא מאמצת את גישתם האנטי-דמוקרטית של צ'אבס ופוטין, הפועלים להחלשת הדמוקרטיה בארצותיהם. בעולם הדמוקרטי אין לחקיקה זו אח ורע. החוק האמריקני, המחייב רישום של "סוכנים זרים" (ושלמעשה כמעט שאינו מופעל), כלל אינו מבקש לשלול מימון מארגונים פוליטיים, אלא רק דורש מ"סוכנים זרים" - המייצגים מדינות זרות ופועלים בשמן - להירשם ככאלה. יתרה מכך, החריגים לחוק זה כוללים בין היתר ארגונים הומניטריים, עיתונאים ועורכי דין המייצגים זרים במערכת המשפט. חוק זה, שנחקק בשנת 1938 כתגובה לתעמולה הנאצית, אינו מבקש למנוע "תסיסה" חברתית, אלא להשיג שקיפות בכל הנוגע לפעילותם של ארגונים המייצגים אינטרסים מובהקים של מדינות זרות (ואף על פי כן ארגון איפא"ק למשל, המייצג אינטרסים ישראליים במובהק, אינו נדרש על פי החוק להירשם כסוכן זר).

האגודה לזכויות האדם והאזרח, רופאים לזכויות אדם, בצלם ודומיהם אינם "סוכנים זרים". הם ארגונים ישראליים שראוי למדינה להתגאות בפעילותם האנושית וההומנית ולא להתנער ממנה. הם מממשים את האינטרס הלאומי ומקיימים שיח דמוקרטי אמיתי במדינת ישראל. בעצם קיומם ובביקורת הפנימית שהם מקיימים על פעולות השלטון ארגונים אלה תורמים ללגיטימציה של מדינת ישראל בעולם כמדינה דמוקרטית המכבדת גם את זכויותיהם של המיעוטים המתגוררים בקרבה ומאפשרת להם להשמיע את קולם. בניסיונה לפגוע בקיומם של ארגונים אלה, הצעת החוק פוגעת באופן מובהק באופיו הדמוקרטי של המשטר בישראל. גם  מי שמאמין בכל לבו שפעילותם של ארגוני זכויות האדם מזיקה לישראל - אינו רשאי, במשטר דמוקרטי, למנוע אותה באמצעות חסימת אפיקי המימון שלהם. ללא הביקורת הפנימית, ללא מי שיפעלו למען קבוצות מוחלשות וישמיעו את קולן, וללא חברה אזרחית תוססת ובריאה, שבה מגוון דעות ורעיונות, ילך ויצטמצם המרחק בין ישראל ובין ונצואלה של צ'אבז.

תחת כסות של "דמוקרטיה מתגוננת" ובאמתלות שונות ומשונות יוזמים כמה חברי כנסת הצעות חוק שמרדדות את הדמוקרטיה הישראלית לכדי כלי ריק, חסר יכולת להגן על קבוצות מיעוט מפני עריצות הרוב וחסר כלים לעגן את חירויות היסוד של כל אדם ואדם. בדומה לדמוקרטיה הוונצואלית, שהפכה אט אט, בניצוחו של צ'אבז ובעזרת הליכי החקיקה שהעביר, לאוטוקרטיה - גם הדמוקרטיה הישראלית אינה חסינה מפני ניסיונות דומים. אנחנו חייבים לעצור את הניסיונות הללו עכשיו, מיד - לפני שיהיה מאוחר מדי.

פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' אמריטוס למשפטים באוניברסיטה העברית.
עו"ד שירי קרבס היא עוזרת מחקר במכון.

מקורות

הצעת חוק העמותות (תיקון - איסור תמיכה של ישות מדינית זרה בעמותות פוליטיות בישראל), התשע"א-2011. זמין באתר הכנסת:
http://www.knesset.gov.il/privatelaw/plaw_display.asp

תומר אביטל "חשיפת כלכליסט: מי מממן את הניסיון לפגוע בחופש הביטוי בישראל?" כלכליסט, 18.8.2010. זמין באינטרנט: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3415006,00.html

"פוליטיקה", הערוץ הראשון, תכנית מיום 21.6.11. ניתנת לצפייה באתר התכנית:
http://www.iba.org.il/

The Foreign Agents Registration Act (FARA), 1938, 22 U.S.C. § 611 et seq. Available at: http://www.gpo.gov/fdsys/pkg/USCODE-2009-title22/pdf/USCODE-2009-title22-chap11-subchapII.pdf

Fabiola Sanchez "Venezuela bars foreign funding for NGOs", The Associated Press December 22, 2010. Available at: http://www.businessweek.com/ap/financialnews/D9K93P5G0.htm

Michael P. Maxwell "NGOs in Russia: Is the Recent Russian NGO Legislation the End of Civil Society in Russia?" 15 Tul. J. Int'l & Comp. L. 235 (2006-2007)