המאגר הביומטרי: דליפת מרשם האוכלוסין

פענוח דליפת מאגר מרשם האוכלוסין החזיר למרכז הבמה את הוויכוח על המאגר הביומטרי ושאלת בטיחות המידע. האם הוגי רעיון המאגר ומחוקקיו אכן ראויים שנסמוך עליהם בכל הקשור בחיינו ובחיי ילדינו?

פענוח הדליפה של מאגר מרשם האוכלוסין החזיר למרכז הבמה את הוויכוח על המאגר הביומטרי. ערב הפעלת הפרויקט, אחד המסוכנים בתולדות מדינת ישראל, עלתה שוב שאלת בטיחותו של המאגר. האם הוגי רעיון המאגר ומחוקקיו -- ח"כ מאיר שיטרית ראוי כאן לציון מיוחד -- אכן ראויים שנסמוך עליהם בכל הקשור בחיינו ובחיי ילדינו? עד כה המעקב אחר תהליך החקיקה והפעלת תכנית ההרצה (פיילוט) מוכיחים מעבר לכל ספק סביר שהתשובה שלילית ומוחלטת. שורת מחטפים פוליטיים, העלמת מידע נחוץ, עקיפת הדיון הציבורי, השתקת מתנגדים והתעלמות מביקורת מקצועית מאפיינים את אחד מתהליכי החקיקה המרושלים ביותר והמאיימים ביותר  בעשורים האחרונים.

לא אטריח שוב את הקוראים בפרטי התהליך - את תולדות החקיקה ואת "תרגיליה" אפשר לקרוא במחקר שכתבתי יחד עם עו"ד אבנר פינצ'וק ושפורסם בעמוד הבית של המכון הישראלי לדמוקרטיה. המחקר כלל ניתוח של אלפי מסמכים מדיוני הוועדות שאספו בקפדנות עו"ד פינצו'ק ואנשי האגודה לזכויות האזרח. ראוי לציין שלמבקרים הקשים של הפרויקט הצטרפו אנשי משרד המשפטים (כמו משפטנים רבים) שראו בחוק הענקת חירויות שיטור ומעקב שאינן עולות בקנה אחד עם הצהרתה של מדינת ישראל על היותה מדינה דמוקרטית.

לדברי מומחי טכנולוגיה רבים (וראו הביקורת הנוקבת של פרופ' אלי ביהם מהטכניון לאורך כל התהליך ולאחרונה גם בעיתון "הארץ" 7.6.2011, וכן את הבלוג של עו"ד אבנר פינצ'וק באתר האגודה לזכויות האזרח והבלוג של ע"וד יהונתן קלינגר), שום הצדקה מן ההצדקות של ח"כ שיטרית לא הצליחה להסביר את צורתו הקיימת של החוק. התעקשותו שלא לשנות את החוק או אפילו לשקול הצבת סייגים ויכולת פיקוח וביקורת מעלה שאלה עקרונית בדבר המטיבציה העומדת בבסיס תהליך החקיקה. למותר לציין שגם הביקורת הנוקבת שאנחנו ושורת מומחי טכנולוגיה העוסקים באבטחת מערכות מתחנו על הפרויקט זכתה להתעלמות גורפת מהמערכת. להוציא יחידים - כגון ח"כ מיכאל איתן, שנזעק לאחר שטרח וקרא ובדק וחקר - זלזלה כנסת ישראל בנאמר, התעלמה ממנו והביאה את כולנו אל סף קטסטרופה.

ח"כ שיטרית עצמו ניסה לחמוק מהביקורת והבטיח למבקרים הקמת תכנית הרצה שתבדוק בהגינות את ההזהרות השונות. הפיילוט שהוקם לבסוף לא עשה דבר מזה, אלא בדק את ההפעלה השוטפת מתוך אשרור מובן מאליו של הצורך במאגר ובלי שום התחשבות באזהרות הרבות. במילים אחרות, ח"כ שיטרית וחבריו (במשטרה) הבטיחו ולא קיימו, בלשון עדינה. חמור מזאת, מתוך שורת שיקולים מעורפלים וללא הצדקה ברורה החליטו ח"כ שיטרית וחבריו שראוי להציב את כולנו בנקודה העשויה להיות נקודת האל-חזור. יחד עם שורת חקיקות אנטי-דמוקרטיות של השנים האחרונות, המאגר הביומטרי הוא עוד חוליה בשרשרת מדאיגה ביותר המעמידה את זהות ה"דמוקרטיה" הישראלית בסימן שאלה.

כבר לפני ארבעה עשורים הזהיר אותנו הפילוסוף מישל פוקו שכניעה של הדמוקרטיה ל"אפרטוס" השלטוני, כלומר למערכות המידע והפעולה של המשטור, יביאו אותה לנקודה שממנה אין דרך חזרה. הנקודה שבה מערכות המידע מתחילות לפעול בשם "חברת המעקב" היא הנקודה שבה ההפרדה בין ה"פרט" ובין ה"שלטון" נעלמת, והאח הגדול משתלט על היחסים בין השלטון לנתינים. זו הנקודה שבה השלטון יכול לפקח על הקשר שבין  מחוות, התנהגות, דעות והחיים עצמם. הסמכות שהמאגר הביומטרי יעניק לאנשי המשטרה תחשוף את כל אזרחי ישראל לאצבעות חטטניות, שהיום שייכות לאנשי המשטרה ומחר ייתאגרפו חזרה אל כף ידו של הפוליטיקאי המניע אותן.

השאלה שכיום צריך לתת עליה את הדעת - שנתיים לאחר פרסום מאמרי הביקורת - איננה האם המאגר בטוח או לא (הוא לא!), אלא מהי המוטיבציה של אנשי שלטון מסוימים לחשוף את כולנו לחוסר ביטחון, למהלך אנטי-דמוקרטי, לחקיקה גזענית ולחברת מעקב