הסכמה- זה כל ההבדל

ניצחונו של ברק אובמה יצר תחושת שיכרון של תקווה בחלקים מהחברה – הדמוקרטיה האמריקנית הוכיחה שהיא יכולה להשתנות, ועל אף הציניות המפתה לקרוא לאמירות הססגוניות קלישאות ריקות, יש תחושה של שינוי אמתי בארצות הברית, והיא משליכה על כל מי שעיניו נשואות למעצמה הגדולה בעולם. הניצחון המעורר הזה, שהדליק אור בעיניהם של כל כך הרבה מיואשים בארצות הברית, וגם בארצנו הקטנטונת, מעורר מחשבה על הדמוקרטיה הישראלית.

אובמה נבחר בשל הבטחתו לשינוי, אבל גם בשם השימור והחזרה לעבר הדמוקרטי של ארצות הברית של אמריקה, שכוללת את כל הקבוצות וכל התרבויות. המשותף לכל האמריקנים, כפי שהתברר בבחירות האחרונות – הדבר שהופך את המהגר הסיני, המקסיקני, האפריקני, ההודי והאיטלקי לאמריקנים – הוא הערכים המשותפים, האמונה המשותפת בדמוקרטיה ובליברליזם, בהזדמנות לכולם, בחופש; גם האמונה בחשיבותן של השמירה וההגנה על זכויות אדם, כדוגמת הזכות שלא להיות נתון לעינויים. זכויות אלו נפגעו בתקופת שלטונו של ג'ורג' בוש באמריקה, ובעקבות כך בעולם, ועכשיו יש תקווה שיחזרו להיות מערכי היסוד של ארצות הברית והעולם, אולי גם בארץ.

יש הבדל מהותי בין ארצות הברית של אמריקה לישראל. מה שהופך את המהגר הפולני, המרוקני, האירני, ההונגרי, האמריקני, הרוסי והאתיופי לישראלים הוא מקור משותף, היסטוריה משותפת, טרגדיות ואסונות משותפים, מוות משותף. החיילים שנהרגו על נופי הארץ הזאת, היהודים שנרצחו בשל אמונתם, ההכרח בקיום המדינה והצורך היום-יומי בהגנה עליה הם המשותף לכל מי שחי בה היום. יש לנו מעט מדי קווי הסכמה מעבר לכך– איך צריך לחיות במדינה שאנו נלחמים עליה כל הזמן, מי צריך לחיות בה, איפה היא בכלל ואיפה היא נגמרת.

גם לארצות הברית יש היסטוריה משותפת, גם שם היו מלחמות – צודקות יותר ופחות. גם להם יש תקופות שפל ותקופות הצלחה. אבל האיום הקיומי בעיני האמריקנים – שעליו נהרגו במלחמת האזרחים, ששב ועלה בהתקפה על מגדלי התאומים – הוא האיום על הערכים האמריקניים. להיות אמריקני אין משמעו השתתפות במלחמה (כפי שהוכיח מסע הבחירות הפחות מוצלח בבחירות הללו), או מלחמה נגד המלחמה, ולא הולדתו של אדם באמריקה או אמונתו בדת מסוימת. להפך, היות אמריקני משמעו דווקא העובדה שהנאמנות הראשונה אינה לדת, ללאום או לקבוצת שווים, אלא לערכים שהסכימו עליהם האבות המייסדים– כל בני האדם נולדו שווים.

עכשיו, אולי בהשראה אמריקנית, צריך לעדכן את המכנה המשותף הישראלי – לקבוע ערכים משותפים, ערכי יסוד, שיוכלו להחזיק אותנו כאן גם כשכבר לא נצטרך להגן על המדינה מפני כליה, שיוכלו לגרום לישראלים להקשיב לאחר, ולא להסתכל בקנקנו – בין שהקנקן הוא קפוטה ושטריימל, בין שהוא חולצה קרועה ושׂער צבוע או ג'לביה. זה הזמן לנסח חוקה ולהסכים עליה.

אפשר להסכים עליה. צריך להכיר בעובדה שחייבים להסכים עליה. חייבים למצוא ולנסח ערכים שיהיו משותפים לכולנו, כדי שנוכל לנהל כאן 'כולנו' כלשהו שביום מן הימים יוכל להתעלם מהבדלי צבע-לבוש-דת-מנהגים ולהצביע לפי התוכן, ולא לפי ההשתייכות ההיסטורית. ככל שחולף הזמן ההיסטוריה מתרחקת, ונוצרת היסטוריה חדשה, ישראלית, משותפת. הצורך בחוקה בהסכמה מכריע יותר ויותר, משום שהנוער שגדל בעולם הווירטואלי היום אינו יכול – ואם אנחנו שואפים למדינה מתוקנת, נורמלית, בריאה, גם אין הוא צריך! – להזדהות עם המכנה המשותף הישראלי הנוכחי, הטוען שהמשותף לנער מתל אביב ולנער ממאה שערים הוא העובדה שאילו חיו בתקופת השואה היו הורגים את שניהם. העובדה שישראל, וכל רכיביה, קיימים ופועלים כאן ביחד כבר יותר מיובל דווקא מאפשרת ליצור חוקה ישראלית שתהיה רלוונטית למדינה כפי שהיא היום ומתאימה למדינה כפי שהיא שואפת להיות. ההיסטוריה מלמדת שאימפריות אינן נכבשות מבחוץ, אלא מתפוררות מבפנים. אם נמשיך להפוך כל מסע בחירות למסע תעמולה או הפחדה ביטחוני, אם נמשיך להשקיע את כל המאמצים הלאומיים בהגנה על גבולות המדינה ובוויכוח היכן עוברים גבולות אלו, נישאר עם גבולותיה בלבד. ואולם צריך ליצוק תוכן בגבולות האלה.

הפערים בישראל אינם גדולים יותר מהפערים התרבותיים בארצות הברית. הבדלי הדת בין ברוקלין לאיימיש מהותיים יותר מההבדלים בין יהודי חילוני ליהודי חרדי. הבדלי התרבות בין המהגרים המקסיקנים למהגרים הקוראנים מהותיים יותר מההבדל בין מרוקני לפולני. אפילו הפערים הכלכליים חמורים יותר בארצות הברית מהפערים שבין ירוחם להרצליה פיתוח. ובכל זאת, ברביעי בנובמבר הצליחו האמריקנים להיזכר במכנה המשותף שלהם, בערכים שכולם מסכימים עליהם: האמונה בדמוקרטיה – לא בהיותה שיטת ממשל יעילה, אלא בהיותה תרבות, תפיסה; האמונה בליברליזם – ההכרח לאפשר הזדמנויות לכול, הצורך להתייחס לאחר בכבוד, התפיסה שכל אחד יכול, שלכל אחד החופש להשפיע ולשנות ולבחור בתקווה ובהתחלות חדשות. כמובן, יש בארצות הברית גם אנשים שמוכנים להרוג ובלבד שלא יהיה להם נשיא שחור. אבל אנשים אלו הם, עדיין, השוליים הסהרוריים.

כעת, כשהמדינה שרבים ראו בה ישות רקובה ודורסנית, אלימה וקפיטליסטית-עד-מוות, שמרנית ואטומה לשינוי – כשדווקא היא מוכיחה שיש בה אנשים שמוכנים לקבל את האחר, שמוכנים להסתכל בתוכן ולא בקנקן, אולי גם אנחנו יכולים. אין צורך להעתיק מאמריקה את הערכים שהם בחרו בהם. העובדה שאולי לא נוכל להסכים על הכול, או על מצע רחב כל כך אל לה להוביל למסקנה שאין סיבה לנסות כלל להגיע להסכמה כלשהי. דווקא עכשיו, כשבישראל עומד להתחיל (עוד) מסע בחירות, חשוב שסוגיית החוקה תהיה על הפרק. בצד ההבטחות בדבר ביטחון ושלום, חשוב שיישמע קולם של זכויות האדם, של הסובלנות והחיים ביחד, בהיותם אחת הסוגיות הראשונות בסדר העדיפויות הלאומי, ולא רק כמס שפתיים של מסע בחירות. אמריקה זרקה כפפה, ואנחנו יכולים וחייבים להרים אותה. Yes we can?