העומס בבתי המשפט פוגע בציבור

התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר מחייבת חשבון נפש במערכת המשפט. השופט (בדימוס) אליהו מצא סבור כי הבעיה אינה של השופטים בלבד, אלא של כלל החברה הישראלית הנדרשת לשירותי המשפט. הוא גורס כי מכלל החברה יבוא גם הפתרון.

לא הכרתי את השופט המנוח מוריס בן-עטר. אך אלה שהכירוהו מעידים עליו כי היה שופט שמילא את תפקידו בנאמנות, במסירות ובחריצות. אומרים כי מטבעו היה נעים הליכות, שהתייחס לכל אדם בכבוד, גילה סבלנות אין קץ בשמיעת עדויות וטענות המתדיינים לפניו והכריע במחלוקותיהם - קטנות כגדולות - לאחר בדיקה מעמיקה ושקילה מדוקדקת. כמי שראה בשפיטה שליחות חברתית ומוסרית, והאמין שעליו להקדיש לכל אדם ועניין את מלוא הזמן השיפוטי הנדרש, התקשה להדביק את קצב הטיפול בעומסי התיקים שנערמו על שולחנו. על השפיטה, כייעודו בחיים, לא היה מוכן לוותר, וסופו שוויתר על החיים עצמם ושלח יד בנפשו.

נפש מתאבד מי יידע? אך אם נכונה ההנחה, כי היה זה עומס העבודה שהכריעו, הרי שמעשהו הנואש של השופט בן-עטר היה מעשה חריג. כבר היו דברים מעולם, ששופטים אשר התקשו לתפקד, בין בשל עומס עבודה כבד מנשוא ובין בשל קשייהם להכריע במהירות סבירה, פרשו מן השפיטה. אך מותו הטראגי של השופט בן-עטר חזר ומיקד את תשומת-לבן של רשויות השלטון, ואף את עניינו של הציבור הרחב, בסוגיית עומסי העבודה המוטלים על שופטי ישראל. הסוגיה אינה חדשה. גלוי וידוע, כי הכמות הממוצעת של תיקים ששופט בערכאות הדיוניות בישראל (בית-משפט השלום ובית המשפט המחוזי) נדרש לטפל בהם, בכל פרק זמן נתון, עולה כדי כפל ואף יותר על כמות התיקים המוטלת על שופט ברוב מדינות המערב. גם התנאים שבהם נדרשים שופטי ישראל למלא את תפקידם (מחסור כרוני באולמות ולשכות, בעוזרים משפטיים ובאמצעי עזר טכניים) הם, לרוב, פחות טובים מן התנאים שבהם פועלים שופטים במדינות אחרות. גם העומס האדיר המוטל על שופטי בית המשפט העליון (הפועל בחלק ניכר מזמנו כבית-משפט לערעורים) אינו בר-השוואה לשום ערכאה מקבילה במדינות אחרות.

זה יותר משלושה עשורים (מאז הגשתן של המלצות ועדת לנדוי, בשנת 1980) מתלבטים המופקדים על ניהולה של מערכת השפיטה בדבר התיקונים הנדרשים במבנה בתי המשפט ובחלוקת הסמכויות ביניהם, במטרה להיטיב את איכות השירות השיפוטי הניתן לציבור. נראה שהפתרון הראוי להקלת העומס הרובץ על בית המשפט העליון היא הוספתה של ערכאת ערעור, בין בית המשפט המחוזי לבין בית המשפט העליון, ברוח ההצעה שהוצגה לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והנתמכת על ידי נשיאת בית המשפט העליון, ראש לשכת עורכי הדין, מלומדים מן האקדמיה ואישי ציבור רבים. קידומה המהיר של הצעה זו תקצר ותייעל את הליכי הדיון בכלל הערעורים, ולציבור תצמח מכך תועלת רבה.

שאלה יותר מורכבת - אשר לה אקדיש את השורות הבאות - היא, כיצד ניתן להקל את עומסי העבודה הרובצים על שופטי הערכאות הדיוניות, במטרה לקצר ולייעל את ההליכים לפני בתי-משפט אלה. המלצת ועדת אור לבדיקת מבנה בתי המשפט (משנת 1997), להקמתה של ערכאה דיונית אחת בה יידונו כל העניינים של ערכאה ראשונה, לא יושמה; אך במרוצת השנים הועברה סמכות השיפוט, בעניינים לא-מעטים, מבית המשפט המחוזי לבית-משפט השלום. אפשר שבכך הוקלה, במידת-מה, המעמסה הכבדה שרבצה על בית המשפט המחוזי, אך גדל והלך העומס המוטל על בית-משפט השלום. לתגבור יכולתו של בית-משפט השלום, להתמודד עם המצב החדש, הוספו לבית המשפט עשרות תקני שופטים. אך נראה שהגידול במספר השופטים לא הדביק את הזרם המתגבר והולך של הליכים חדשים המוגשים לבתי המשפט.

נסיבות התאבדותו של השופט בן-עטר נסקרו בהרחבה באמצעי התקשורת. דובר בהם רבות על עומס העבודה המוטל על השופטים. אך נקל היה להתרשם, כי רוב הדוברים אינם מבינים כי העומס אינו רק בעייתם של השופטים או של מערכת בתי המשפט, אלא - בראש ובראשונה - בעייתו של הציבור הרחב. עומס-יתר המוטל על כתפי שופט גורע מיכולתו לספק לציבור המתדיינים לפניו שירות שיפוטי באיכות ראויה במהירות סבירה. לאחרונה נמסר, כי שופט בבית-משפט השלום נדרש לטפל, בכל זמן נתון, במחזור של כאלף תיקים בממוצע. גם שופט המצטיין ביכולות יוצאות-דופן, המצופה לטפל בכמות כזאת של תיקים, ייקלע עד מהרה למרדף חסר סיכוי אחר הצורך להדביק את הקצב. חשוב להבין, כי שופט אינו עובד ייצור שהצלחתו נמדדת בכמות המוצרים שעלה בידו לייצר. אך אין גם להתעלם מן החשש, שעומסי העבודה ישפיעו על שופטים להגביר את תפוקתם אף במחיר ויתור מסוים על איכות המוצר השיפוטי שיוציאו מתחת ידם. והסכנה שכך עלול לקרות, ולו רק במקרים מועטים וחריגים, חייבת להדאיג את הציבור.

לא התאבדותו של השופט בן-עטר היא המחייבת את שר המשפטים, את מנהל בתי המשפט ואת נשיאת בית המשפט העליון, ליזום ולהחיש הסדרים חקיקתיים ואחרים שבכוחם לסייע לשופטים להתמודד עם עומסי העבודה, אלא התובנה שהציבור בישראל זכאי לקבל שירות שיפוטי ראוי לשמו בתוך פרקי זמן סבירים. בצדק טען מנהל בתי המשפט לאחרונה, כי נדרש גידול ניכר במספר השופטים; וברי שמינוי שופטים רבים נוספים כרוך בהשקעה תקציבית נכבדה גם בהקמת מבנים נוספים, ברכישת ציוד רב ויקר ובגיוס כוח עזר מקצועי ומינהלי. אך חשוב להדגיש כי להשגת התכלית של ייעול העשייה השיפוטית, מבלי לגרוע כהוא-זה מאיכותה, אין די בתוספת שופטים למערכת. השגתה של תכלית זו מחייבת גם לצייד את כלל השופטים בתובנות חיוניות חשובות וכן בכלים נוספים שיקלו עליהם לעשות בהצלחה את מלאכתם.

הצלחתו של שופט בערכאה הדיונית מותנית ביכולתו להפנים שלוש תובנות מרכזיות, ועל המכון להשתלמות שופטים מוטל לחנך ולהנחות את השופטים בדבר חשיבותן. התובנה הראשונה אומרת כך: חקירות העדים וטענות הפרקליטים גוזלות זמן שיפוטי רב. שופט יכול להצליח בניהול יעיל של המשפט רק אם הקדים ולמד היטב את התיק שנקבע לפניו. הסתמכותו על מומחיותו בסוגיה המשפטית הנדונה, או על האינטואיציה שלו, הינה מרשם לכישלון. על השופט להניח שעורכי הדין מכירים את התיק לפניי ולפנים, ואם לא יכיר אותו ברמה דומה ככל האפשר, יתקשה להחליט היכן ראוי לקצר והיכן יש לאפשר לעורכי הדין לחקור או לטעון באריכות. גם יכולתו לנתב את פרקליטי הצדדים להסדר מוסכם מותנית בבקיאות מוחלטת ברזי חוזקו וחולשתו של כל אחד מהם.
התובנה השנייה: כתיבת פסקי-דין, המבקשים להידמות לחיבורים אקדמיים עבי- כרס, הפכה לתופעה רווחת בקרב שופטים רבים. כתיבתם גוזלת חודשים רבים ומעכבת את פרסום ההכרעה שהצדדים מייחלים לה. סחבת זו אינה משרתת מטרה מוצדקת. על השופטים ללמוד לכתוב פסקי-דין קצרים. שופט בערכאה הדיונית מצופה להכריע במחלוקות הצדדים שלפניו ואינו מצופה לחדש הלכות. את פסק-דינו ראוי שיכתוב בשפה פשוטה ומובנת לכול. פסק הדין אינו צריך לכלול דיון מפורט בכל פרט עובדתי ובכל טענה, אבל צריך שהכרעתו המנומקת במחלוקות העובדתיות והמשפטיות תהיה ברורה ומובנת. הכרעתו בשאלה משפטית עשויה להסתמך על מקור משפטי (חקיקה, תקדים או מאמר אקדמי), אך אין צורך שיידרש לציטוטים ארוכים ומיותרים מתוכם, בעיקר כשהמדובר בדין ידוע ומיוסד היטב.

ותובנה שלישית: משפט עשוי לעורר, לצד השאלות הטעונות הכרעה, גם שאלות משפטיות - לעתים מעניינות מאוד - שהמקרה הנדון אינו מצריך להכריע בהן. שופטים רבים מתפתים להקדיש מקום, לפעמים נרחב, בפסקי הדין שלהם לאימרות-אגב בלתי דרושות; בין כדי "לקשט" את פסק הדין, בין כדי להגדיל תורה ולהאדיר ובין - וזה אינו המניע הפחות חשוב - כדי להרשים את שופטי ערכאת הערעור ואת הקהילייה המשפטית בידענותם הרחבה. לדידי, אין טעות גדולה מזו. בית-משפט מצווה להגביל את עצמו להכרעה בשאלות המחייבות את הכרעתו, וכל המוסיף גורע. אימרת-אגב יכולה להיות מוצדקת רק במקרים מיוחדים ונדירים, כגון בגדר דיון שמטרתו להצביע על קיום צורך בתיקון חוק, או להניע את בית המשפט העליון לסטות מהלכה קיימת. אך בכל מקרה רגיל, העיסוק באימרות-אגב לא רק שהוא מיותר אלא שהוא אף מזיק ומחובת השופט לכבוש את יצרו ולהימנע מכך.

ייעול ההליך השיפוטי מחייב לספק לשופטים כלים נוספים. הראשון באלה הוא הקמתה בכל בית-משפט של מחלקה לניתוב תיקים (מנ"ת). ההסדר החוקי הנדרש לכך מצוי בסעיף 82א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. אך דומה ששר המשפטים, שהסמכות להקמת מנ"תים הוקנתה לו, טרם ניצל סמכות זו במלוא היקפה. הקמת מנ"ת בכל בית-משפט, שיפעל בפיקוחו הישיר של נשיא בית המשפט, יאפשר מיון וניתוב מושכל של התיקים, תוך התחשבות במומחיותו ובניסיונו המיוחדים של כל אחד מהשופטים, ואף ישחרר את השופטים ממטלות של מינהל שיפוטי, כקביעת מועדים ושינוים, שלא כל השופטים מוכשרים למלאן ביעילות.

מרבים לדבר על הצורך להעביר סוגי הליכים כאלה ואחרים מבתי המשפט למנגנונים חלופיים, כמו בוררות-חובה, גישור וכיוצא-באלה. כך, למשל, הוצע לאחרונה להעביר את בירורן של "תביעות קטנות" מבית-משפט השלום לעורכי-דין שיוסמכו בחוק להכריע בהן במסגרת בוררות-חובה. אף להגשת כתבי-אישום בגין עבירות קלות ניתן למצוא תחליפים שיחסכו זמן שיפוטי רב. כל אחד מאפיקים אלה ראוי להיבחן לגופו. בנוסף ניתן וראוי לשקול תיקונים אפשריים בתקנות סדרי הדין, במטרה לפשט ולקצר את סדרי התנהלותו של ההליך השיפוטי במשפטים המצדיקים זאת.

כלי נוסף, העשוי לסייע לצדדים להגיע להסכמה, בתחומי משפט שאינם מתאימים להליכי גישור רגילים (כמו ענייני תכנון ובנייה, זכויות יוצרים, מיסים ובנקאות), הוא קבלתה על ידי פרקליטי הצדדים, לפני תחילת הבירור, של "הערכה ניטראלית מקדמית". מודל זה, המוכר בארצות הברית כ-Early Neutral Evaluation (בקיצור: ENE), מאפשר לבית המשפט למנות עורך-דין הידוע כמומחה בתחום המשפטי המסוים ולבקשו לתת לצדדים (לצדדים, ולא לבית המשפט!) חוות-דעת ניטראלית לגבי ההכרעה הראויה במחלוקתם. חוות הדעת אינה מחייבת את הצדדים, אך הניסיון מעלה כי במקרים רבים משמשת היא בידיהם ככלי לפתרון הסכסוך. בעבר נדונה האפשרות ליישם מודל דומה גם בדיננו, אך העניין לא קודם ומן הראוי לחזור ולבדוק את התאמתו לשיטתנו המשפטית.

לסיכום ניתן לומר, שהקלת עומסי העבודה השיפוטית בערכאות הדיוניות, שתפעל לרווחת הציבור כולו, מותנית בייזום ויישום הסדרים שיכללו הגדלה משמעותית של מספר השופטים, השרשת תובנות מועילות בקרב השופטים ביחס לדרך שבה ראוי להם למלא את תפקידם, התוויית דרכים להעברת ההכרעה בעניינים המתאימים לכך מבתי המשפט למנגנוני הכרעה או ייעוץ חלופיים, פישוט סדרי הדין במשפטים בהם מוצדק לעשות כן והקמת מנ"תים שישחררו את השופטים מן הטיפול במינהל השיפוטי. מערכת בתי המשפט כורעת תחת הנטל. היא זקוקה לתיקון שיחזיר לה את יכולתה לספק לציבור שירות שיפוטי ברמה ראויה ובזמן סביר, והמופקדים על ניהולה נושאים באחריות להוביל תיקון זה.

השופט בדימוס אליהו מצא כיהן כמשנה לנשיא בית המשפט העליון.