הערות לסדר/ בין בה"ד 1 לערוץ 10

הצוערים שהחרימו את שירת הנשים והעיתונאים שהתפטרו בגלל הטייקונים. יאיר שלג על שני סקנדלים מהשבוע שעבר שמאירים שתי סוגיות עקרוניות חשובות.

מלבד ההכנות להכרזה על מדינה פלסטינית באו"ם, שני אירועים פנימיים תפסו את תשומת הלב בשבוע שעבר: הדחת הצוערים הדתיים מבה"ד 1, שיצאו מהופעה של להקה שגברים ונשים הופיעו בה יחד, והתפטרויות בכירי חברת החדשות של ערוץ 10 במחאה על נוסח ההתנצלות הבעייתי והמשפיל שכפו עליהם בעלי המניות של הערוץ. אף שבשני המקרים יש אינסטינקט טבעי ברור – נגד הצוערים במקרה הראשון, בעד העיתונאים במקרה השני – נראה שגם במקרים האלה, כמו ברוב הסוגיות המלוות את חיינו, התמונה מורכבת יותר מכפי שהיא נראית ממבט ראשון.

בעניין הצוערים: אני שייך לאלה בציבור הדתי שכל העניין של שירת נשים אינו מטריד אותם כהוא זה. אם בכלל הנושא מטריד אותי, זו רק העובדה שיש כאלה בציבור הדתי שעדיין עושים מזה עניין. אנחנו הרי חיים בעולם שנשים הן חלק בלתי נפרד ממנו, והן פעילות בכל תחומי החיים; רוב הדתיים שומעים בלי הרף זמרות כמו חוה אלברשטיין, ריטה, יהודית רביץ ומי לא. אגב, בניגוד להפחדות על "ההקצנה הדתית" המגולמת במעשה הזה, אני יודע בבירור שרק מיעוט קטן בציבור הדתי עושה עניין משירת נשים. יך אני יודע? המקרה עצמו מעיד על כך. לפי נתונים שפורסמו סביב הסיפור, 41% מצוערי קורס קציני החי"ר האחרון, 93 צוערים, הם דתיים. הנתונים פורסמו כדי להפחיד את הציבור מכך שהנה, הדתיים המטורפים שונאי הנשים עומדים להשתלט על הצבא. בפועל, הנתונים מוכיחים בדיוק את ההפך. שכן מתוך אותם 93 רק 9 (10% בלבד) עשו עניין משירת נשים, וחמישה הסכימו לחזור בהם לאחר שאויימו בהדחה. כלומר, הרוב המוחלט של הצוערים הדתיים כלל לא הוטרד מהעניין. לעומת זאת, אני יודע שרבים בציבור הדתי שלא עושים עניין משירת נשים כשהיא לעצמה, הוטרדו מהסנקציה החמורה של הדחה שננקטה כלפי הצוערים. כלומר, התגובה יצרה אפקט בומרנג בעייתי כשהוא לעצמו.

יתר על כן: הסיפור של שירת נשים מתחבר כאמור להפחדה הכללית הננקטת בשנים האחרונות מפני "השתלטות הדתיים על הצבא", בעיקר בכל הנוגע לסירובי פקודה ולאחרונה גם בנוגע ללהתייחסות כלפי נשים, כשבין השאר עולה החשש "מה יהיה כשהחבר'ה האלה יתפסו עמדות פיקוד בכירות בצבא". אבל בכל ההפחדות הללו נעלמה שוב נקודה חשובה: כמעט כל הדיווחים על סירובי פקודה ויציאה בעת שירת נשים עסקו בחיילים זוטרים, בראשית שירותם הצבאי, לכל היותר במהלך השירות הסדיר. כמעט אף אחד לא התייחס לקצינים דתיים, זוטרים או בכירים.

הסיבה פשוטה: תהליך ההתקדמות בשורות צה"ל יוצר מטבעו סינון כפול. הסוציאליזציה של הקצינים המשרתים עוד ועוד שנים בצבא מביאה אותם לידי קבלה מתמשכת של הנורמות הרווחות במסגרת הצבאית, וגם הצבא עצמו לא יקדם אנשים שאינם נראים מתאימים לנורמות הצבאיות. אין פירוש הדבר שאין סכנה שפה ושם יסתננו עד לדרגות הפיקוד הבכיר גם כמה קצינים פנטים, וההיסטוריה הקרובה והרחוקה (רצח רבין למשל) כבר הוכיחה שגם אדם בודד, קל וחומר קבוצה קטנה ונחושה, יכולה לגרום נזק רב. ובכל זאת, גם אם ראוי להיות תמיד ערניים, נדמה שלפחות בשלב זה אין מקום להפחדות בנוסח מיליציות דתיות פנטיות העומדות להשתלט על צה"ל.

אדרבה, התהליך המסוכן יותר הוא דווקא התגובות מהסוג של חשדנות היתר: אלה החושדות בכל אדם דתי, מעצם כיפתו, או מבקשות "לזרוק לכל הרוחות" כל בן למיעוט הדתי המוטרד משירת נשים. תגובות אלה יוצרות כעס וזעם בציבור דתי רחב הרבה יותר מהציבור שמלכתחילה מוטרד משירת נשים, וממילא מסוכנות לעתיד הצבא ולעתיד היחסים בין המגזרים בכלל. ייתכן שעצם ההקצנה המסוימת שאכן קיימת בחברה הדתית (בעבר היה קשה למצוא אפילו 10% מהצוערים הדתיים שהיו מתעקשים שלא לשמוע שירת נשים גם במחיר הדחה מקורס קצינים) היא גם תגובת נגד דווקאית ליחס העוין כלפי כלל הדתיים.

לכן נראה שהאיזון בין העקרונות והזכויות השונות (זכותן של נשים לשיר, זכותם של דתיים שלא להיכפות בנורמות הנוגדות את עולמם, ומעל הכול הצורך שלא לפגוע בבני אדם באשר הם, כפי שהדבר קורה ביציאה הפגנתית של קבוצה מערב שירה - איסור שהוא עיקרון דתי והלכתי לא פחות משהוא עיקרון אנושי) צריך להביא למסקנות האלה:

• מצד התוכן: אבחנה בין טקס רשמי, שבו מוצדק לחייב את כלל החיילים להשתתף בפעילות, ובין פעילות תרבותית יחידתית, שצריכה להיות וולונטרית. כשם שאין לחייב חיילים חילונים להשתתף בשיעורי תורה, אין לחייב חיילים דתיים להשתתף באירועי תרבות שבהם שירת נשים. כמו כן דרושה אבחנה בין הימנעות מראש לכניסה לאירוע ובין יציאה הפגנתית ממנו. באירוע תרבותי וולונטרי החיילים צריכים לקבל דיווח מהימן מראש על אופי האירוע ולקבל את האפשרות לבחור אם להשתתף בו. ברגע שנכנסו, הכבוד האנושי – שגם הוא אמור לאפיין חיילים וקצינים בצה"ל – מחייב שלא יצאו ממנו באופן הפגנתי, לפחות כל עוד אין מדובר בפגיעה בוטה באמונתם ובאורח חייהם.
• מצד הנוהל: הגדרה ברורה של כללי "השילוב הראוי" באופן שישתדל להביא בחשבון את כלל מצבי המתח בין עקרונות הלכתיים ובין עקרונות פמיניסטיים ולהעניק להם פתרון מאזן סביר, שיעוגן בפקודות מטכ"ל מפורשות. אחת הבעיות שהולידו את הפרשה האחרונה היא שהכללים שנוסחו במסגרת "השילוב הראוי" (בין גברים לנשים ובין חילונים לדתיים בצה"ל) לא הבהירו את המצב שנוצר בערב היחידה המסוים בבה"ד 1, וגם הכללים שנקבעו בשנים האחרונות אינם מעוגנים בפקודות מטכ"ל, כפי שמעוגנות הפקודות בנושאי שבת וכשרות. בנוסף, הכללים מונחלים כיום בעיקר לדרגי הפיקוד, ויש להנחילם גם לחיילים מן השורה (דתיים וחילונים) עם כניסתם לשירות, כדי שידעו את זכויותיהם ואת חובותיהם גם יחד. ברגע שגם כללי "השילוב הראוי" יעוגנו בפקודות מטכ"ל, תהיה הצדקה מלאה להתייחס להפרתם כהפרת פקודה לכל דבר.

ומכאן לערוץ 10: גם כאן מדובר בהתנגשות של כמה זכויות ועקרונות: מצד אחד זכותו של אדם – אפילו הוא טייקון ואיל הון שנוא – לשם טוב, ובעיקר שלא יפרסמו עליו דברים שאינם נכונים, ואם ייעשה כדבר הזה, הרי יהיה זכאי להתנצלות. מצד שני, בלתי מתקבל על הדעת שבעלי המניות, שהם עצמם גורם אינטרסנטי ולא עיתונאי, יכתיבו לעיתונאים (הממלאים ממילא שליחות ציבורית לא פשוטה בדווחם על אילי הון) נוסח התנצלות משפיל, המבטא חרטה גורפת על דברים שמקצתם כלל לא נאמרו בשידור המקורי, והוא בבחינת מתן הכשר גורף למושא הדיווח על דברים שכלל לא נבדקו.

סיפור זה מתקשר למתח מובנה בעייתי בעולם התקשורת: מצד אחד התקשורת ממלאת תפקיד ציבורי ראשון במעלה של ספק המידע על כל התחומים הציבוריים החשובים בחיינו. התקשורת גם תובעת לעצמה בצדק זכויות שמקורן בתפקידה הציבורי, ובראש וראשונה הזכות לקבל מידע שלא היה ניתן לכל אזרח מן השורה. מצד שני רוב אמצעי התקשורת הם בבעלות פרטית, ולפיכך ממלאים גם אינטרסים פרטיים: משיקולי הרווח של הבעלים ועד רצונם להשתמש בעסקי התקשורת שלהם כדי לקדם אינטרסים עסקיים אחרים (תופעה שהולכת ומתפשטת, למרבה הצער). הבעלות הפרטית איננה דבר שניתן להתגבר עליו: גם העלויות הנדרשות מכלי תקשורת מודרני, ובעיקר ריבוי הקולות המתבקש (בניגוד לשאר רשויות השלטון והציבור, שדווקא אמורות להיות מונוליתיות), מצריך, לצד התקשורת הציבורית, גם בעלים פרטיים.

אבל דווקא המתח המובנה הזה מצריך יצירת מנגנונים חזקים שיבטיחו הפרדה בין האינטרסים העסקיים ובין התפקיד הציבורי של כלי התקשורת. הנה למשל כמה רעיונות:

• מינוי דירקטוריון ציבורי חזק לכלי תקשורת, גם פרטיים, באופן שנציגי הציבור יהיו רוב החברים בדירקטוריון, ואם בכלל יקבלו שכר, הריהו יבוא מקופת הציבור ולא מבעל הבית. לחלופין, אפשר אפילו לקבוע חומה ברורה עוד יותר בין הניהול העסקי ובין הניהול התוכני של כלי התקשורת, כך שמבחינה תוכנית תוקם הנהלה נפרדת שתורכב אך ורק מנציגי ציבור. לא צריך להפריע לאיש שהבעלים ירוויח מכלי התקשורת, אבל אסור שתהיה לו יכולת להתערב בתכנים. משהו מעין זה כבר נקבע כשהוחלט שחדשות ערוץ 2 וערוץ 10 יתפקדו בנפרד מכלל השידורים באותם ערוצים ויוקם להם דירקטוריון נפרד, אבל ההפרדה לא הייתה מספקת בין היתר משום שלא נקבע שבדירקטוריון של חברת החדשות יהיה רוב לנציגי הציבור – תיקון שנדון עכשיו לנוכח הפרשה האחרונה.
• מתן מעמד משפטי פורמלי (סטטוטורי) למועצת העיתונות, כך שתהיה מוסמכת לפסוק הלכה ולאכוף את תקנון האתיקה שלה על כלל כלי התקשורת (לא במובן של מעמדם האישי של עיתונאים, אבל בכל הנוגע למדיניות הארגונית). בעבר כבר נדון הדבר כמה פעמים, ואף היה בכלל המלצות הרוב בוועדת צדוק, שחיברה עוד ב-1997 דוח מקיף על כלל החקיקה הנדרשת בתחום התקשורת, בין היתר מתוך ההבנה שלמועצת העיתונות יתרון בהיותה גוף ציבורי שאינו ממשלתי. ההתנגדות המסורתית לכך באה כמובן מן העיתונאים, שאינם רוצים שום מרות חיצונית עליהם. אבל התנגדות זו, כך נראה, מקורה בתפיסות מקובעות הנלחמות את מלחמות העבר. אם בעבר חששו העיתונאים בעיקר מהתערבות ממסדית וממשלתית, כיום עיקר בעייתם היא הבעלים שלהם עצמם. מול אלה אין גם אפשרות לבג"ץ, אלא רק סכנה לאבד את מקום העבודה, והתוצאות ניכרות בהתאם. לפיכך חשוב שיקום גוף שיחצוץ בין העיתונאים ל"בעלי הבית" שלהם, ומכיוון שגוף כזה חייב להיות בג"יץ, תופחת הסכנה שהוא עצמו יהפוך לעריץ חדש. 

יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.