הערות לסדר/ הם למדו שהאלימות משתלמת
הערות לסדר/ הם למדו שהאלימות משתלמת
יאיר שלג על הנסיבות שהביאו לאירועי השבוע שעבר בשומרון: התהליכים הפוליטיים והאידאולוגיים בקרב המתנחלים, וגם המשבר הכללי במעמד הסמכויות, וסמכות שלטון החוק בפרט, בחברה הישראלית.
מושכל ראשון: אלימות המתנחלים ותומכיהם הקיצונים – בימים האחרונים נגד מח"ט וסמח"ט אפרים ובמקרים אחרים נגד פלסטינים ואנשי שמאל - היא בלתי נסבלת, ראויה לכל גינוי, והדרך היסודית ביותר לטפל בה היא קודם כול באמצעות אכיפה קפדנית של החוק והסדר: מעצרים, משפטים מהירים, גזרי דין חמורים. המצב שעיתונאים העוסקים בנושא מעידים עליו, ולפיו קצינים ומפקדי משטרה בכירים החוששים לקידומם (בקרוב, מי יודע, אולי גם שופטים) נרתעים מאכיפת החוק במלוא חומרתו על הפורעים מימין - מצב זה בלתי מתקבל על הדעת.
אחרי שעמדה יסודית זו הובהרה, ראוי לבחון במבט קצת יותר מעמיק את אירועי הימים האחרונים והקשרם. ראשית, ההקשר הפנים-מתנחלי. אין זה סוד שאחרי ההתנתקות חלה הקצנה בקרב המתנחלים בשני מובנים: מצד אחד פעילות הקצוות האלימים הלכה והחריפה, גם בהיקפה וגם ב"תעוזה" שלה (לא רק התנכלות לחקלאות הפלסטינית, אלא גם שרפת מסגדים והרבה יותר נכונות לפגוע גם ביהודים – פעילי שמאל, קצינים בכירים ואנשי מערכת אכיפת החוק). מצד שני, לפחות מיד אחרי ההתנתקות (ולא פחות מכך, אחרי האירועים האלימים של פינוי עמונה) גם המנהיגות המתונה ביו"ש די נאלמה. המראות הקשים של גוש קטיף ועמונה זעזעו גם אותה ופגעו בלגיטימציה שלה בעיני הציבור, כך שקולות הגינוי שלה לאלימות היו רפים ומעטים יחסית. ה"חדשות הטובות" באירועים האחרונים (ובעצם כבר זה זמן מה) שלפחות התהליך הזה נפסק: הקצוות האלימים עדיין משתוללים, אבל החולשה והשתיקה של המתונים נגמרה. יושב ראש מועצת יש"ע, דני דיין, הרב יעקב מדן מגוש עציון ואחרים דיברו בשבוע שעבר נגד הפורעים בחריפות שלא הייתה מביישת שום איש שמאל. הזלזול של כמה מאנשי השמאל בגינויים האלה והניסיון לנצל את האירועים כדי להכתים את כלל מחנה המתנחלים באלימות או ב"אחריות אידאולוגית" לה, שגויים ומזיקים, כשם שלא כל מי שתומך במדינה פלסטינית "אחראי אידאולוגית" לטרוריסטים הפועלים בשם הרעיון הזה.
הקשר פנים-מתנחלי נוסף הוא בתחום האידאולוגי. התפיסה המתנחלית המקורית דיברה בשם רציונל ציוני מובהק, כלומר שמפעל ההתנחלות נועד למען מה שמוביליו ראו בו אינטרס מובהק של המדינה. אבל כיום יש בקרב צעירי הדור השלישי של המתנחלים מי שאימצו תפיסה פוסט-ציונית מובהקת: המדינה וצרכיה לא רק שאינם עוד היעד של מפעל ההתנחלות, אלא נתפסים במובהק כאויביו. ארץ ישראל, על פי תפיסה זו, חשובה ממדינת ישראל, והלאומיות שהפורעים מייצגים היא מין לאומיות מיסטית שאם בכלל היא קשורה למדינה כלשהי, היא אינה קשורה למדינת ישראל (הנתפסת אצלם כ"בוגדת באידיאלים היהודיים"), אלא למדינה משיחית עתידית.
אבל לאירועי הימים האחרונים יש גם הקשרים כלליים יותר, שמעבר לתהליכים הפנימיים העוברים על מחנה המתנחלים. ההקשר האחד הוא ההקצנה הכוללת של שיח זכויות הפרט, שהפך לכזה שלכאורה כבר אינו תלוי נסיבות אלא עומד לעצמו. וכך, גם הבונים את ביתם במאחז בלתי חוקי מבקשים לטעון שנסיבות הקמתו כלל אינן משנות, שכן ברגע שהוקם אין לאף אחד הזכות לפנות אותם ממנו.
הקשר חשוב יותר הוא התהליך הכללי של משבר הסמכויות בחברה הישראלית, ובייחוד הסמכות של "שלטון החוק". עכשיו מתברר שלא רק במחנה הליברלי נוצר משבר ביחס לסמכות של ההורים, המורים או המדינה, אלא גם במחנה הדתי-שמרני; אפילו סמכות הרבנים נתונה שם במשבר (רוב רבני הימין מתנגדים לפעולות הטרור היהודי, לא רק כלפי החיילים אלא גם כלפי הפלסטינים). ומה שחמור יותר הוא הכניעה המתמדת של הרשויות בפני גורמים אלימים מכל המחנות, בייחוד אלה המייצגים אלימות "אידאולוגית" הנהנית מגיבוי של גורמים פוליטיים - כמו אצל החרדים והערבים. התחושה הכללית בחברה הישראלית היא שהאלימות משתלמת (בהקשר הזה, אפילו שחרור גלעד שליט, כביטוי של כניעת שלטון החוק לאלימות, שולח מסר שלילי), וכשמדובר באלימות "אידאולוגית" היא משתלמת במיוחד. אדרבה, כשבאותו שבוע שהציבור הישראלי מתקומם בצדק כנגד האלימות בבסיס חטיבת אפרים, הממשלה נכנעת לאלימות פוטנציאלית של הפלסטינים ומבטלת את התכניות לתיקון הגשר בשער המוגרבים או מופיע ב'הארץ' מאמר של פעיל השמאל הקיצוני יונתן פולק המגן על זכותם של ערביי בילעין לתקוף באלימות את החיילים – כשדברים אלה קורים במקביל, הם נתפסים כצביעות מקוממת, שאינה מועילה למאמץ לריסון המתנחלים.
מה צריך אפוא לעשות? בטווח המיידי: אכיפה קפדנית של החוק והסדר על כל גורמי הימין הקיצוני, כמו שצוין למעלה. בטווח הארוך יותר: אכיפה קפדנית של החוק והסדר על כלל הגורמים במדינה, ובייחוד גורמים אלימים, כך שלא יהיה שום מקום לתחושה שמחנה אחד מקופח בתחום זה לעומת האחרים.
מבחינה חינוכית וציבורית חשוב עם זאת שהפעולות לעקירת הנגע לא יתמצו רק בתחום אכיפת החוק. חשוב לחזור ולחנך שללאומיות היהודית יש רק ביטוי מעשי לגיטימי אחד: המדינה הנוכחית, ולא שום מדינה הזויה עתידית. אפשר להתווכח על החלטותיה ולפעול בדרכים דמוקרטיות לשנותן. אסור להטיף לשנאתה, קל וחומר למרידה מעשית בסמכותה. ההבטחה האלוהית לאבות את ארץ-ישראל כולה יכולה להיות מקור השראה לרצון להתיישב בכל חלק של ארץ ישראל; היא לא יכולה להיות מקור המעניק לגיטימציה לתביעה שהקושאן האלוהי הזה יכובד בכל תנאי ובכל מצב. קל וחומר שאין זכות לכנות את מי שמפנה יהודים מארץ ישראל, בהחלטתה של ממשלה ריבונית נבחרת של מדינת היהודים, בתואר "נאצי".
אכן, הקמת מדינת היהודים יצרה פרדוקס: רק לה הזכות לפנות יהודים מארץ ישראל בלי שתיחשד בגזענות, בהיותם אזרחיה וחלק מהרוב הדמוקרטי שלה, וככל שזה יישמע מוזר, חלק מהריבונות היהודית היא הזכות לפנות יהודים בהתאם למה שהממשלה הנבחרת רואה בו אינטרס לאומי. צריך להכיר בפרדוקס הזה ולכבד אותו.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.