הערות לסדר/ כמה עניינים שוטפים
על דו"ח ועדת טרכטנברג, פעולות "תג מחיר", חנן פורת, הימים הנוראים ומשמעותם בציבוריות הישראלית. יאיר שלג מסכם את השבוע החולף.
- רבות כבר נאמר על דו"ח ועדת טרכטנברג ועל הוויכוח סביבו, ובכל זאת ראוי לחזור ולומר: עם כל החסרים שיש בו – הנושאים שלא טופלו, ההתעקשות שלא לחרוג ממסגרת התקציב (למרות האפשרות להגדיל אותו באמצעות מיסוי בלי להגדיל את הגירעון), ועוד – זו הייתה טעות, ואפילו סוג של כפיות טובה, מצד מארגני המחאה להתנפל עליו מיד עם פרסומו.
בתוך זמן קצר ונדיר במקומותינו החלה לכל הפחות הוועדה להתמודד עם הרבה מאוד כשלים ביחסי כלכלה-חברה בישראל. גם מי שחושב שאין זה מספיק, היה ראוי שיברך על מה שכן נעשה. אכן, כפי שכבר נאמר השבוע, עושה רושם שהמוחים התאהבו במחאה כשהיא לעצמה ובתפקיד הציבורי שנטלו על עצמם, וגמרו אומר לתקוף את הדו"ח עוד לפני שבכלל קראו את פרטיו, שמא ייעשה המשך המחאה מיותר חלילה. זו לא רק טעות וכפיות טובה, אלא יש בזה גם סכנה, מפני שהביקורת יכולה לשמש כלי בידי אלה שממילא אינם רוצים לשנות דבר כדי לומר שאם ממילא הדו"ח פגום, צריך לגנוז אותו ולחכות ל"לימוד מעמיק יותר", שמי יודע מתי יבוא. נכון היה לברך על הדו"ח, לומר שמשימתה הראשונה במעלה של התנועה שתקום מן המחאה (כפי שטור זה כבר המליץ בעבר) תהיה לעקוב אחר מימושו (שהרי ניסיון העבר מלמד שגם זה אינו מובטח), ובו בזמן להגדיר מהם היעדים הנוספים שהתנועה החברתית החדשה תציב לנגד עיניה. - פעולות "תג מחיר" חצו השבוע את גבול "הקו הירוק" והגיעו עד מסגד ביישוב הבדווי טובא-זנגריה. גם אם עדיין לא ברור מי בדיוק מבצע את הפעולות האלה, וגם לא את הקודמות להן בשטחים, דבר אחד ברור: מאז ההינתקות ב-2005 התגברו מאוד חוצפתם והתרסתם של פעילי הימין הקיצוני. אם בעבר פעולות אלימות כנגד פלסטינים היו עניין חריג, בשנים האחרונות מדובר בעניין שבשגרה כמעט: אם כנגד פלסטינים, אם כנגד פעילי שמאל (כמו האלימות בענתות בסוף השבוע שעבר), ואם כנגד קציני צה"ל, רכוש צה"ל ודמויות בולטות בשירות המדינה (כדוגמת המשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן) שאינם מוצאים חן בעיני הקיצונים.
הקישור להינתקות ברור: היא סימלה את העמקת תהליך הבידוד של המתנחלים. אם קודם לכן הרגישו המתנחלים מבודדים אל מול רוב התקשורת וחלק נכבד מהאליטה הישראלית, אבל התנחמו ביכולתם להוביל לפחות את המערכת המדינית בדרכם ("הכלבים נובחים והשיירה עוברת" היה ביטוי שגור בפיהם), ההינתקות סימנה שגם המעמד הזה נשבר. למרבה הצער, מי שחש עצמו כאנדרדוג נוטה לעתים קרובות לפתח לגיטימציה פנימית לאלימות (ראו הטרור הפלסטיני). יתר על כן: הימין הקיצוני חש שהצלחת הפלסטינים נבעה לא מצדקתם, אלא מן האלימות שהפעילו, ואם כך - אם האלימות משיגה את שלה - מדוע ש"גם אנחנו" לא נגיב באלימות נגדית?
זו הסיבה הן להתעצמות הפעולות האלימות עצמן, והן לשתיקה היחסית שבה התקבלו, לפחות מיד לאחר ההינתקות, אצל הרוב הדומם בימין, שלא הסכים לאלימות עצמה, אבל לא רצה "לספק נשק" ושום סוג של הסכמה עם השמאל השנוא. בינתיים, עם הזמן שחלף מההינתקות וריבוי הפעולות האלימות, הבין גם הרוב הדומם שחייבים לחזור ולהיאבק באלימות, אבל חשוב לא פחות - לא רק לגנות את הפעולות לאחר מעשה, אלא להיאבק נגד התפיסה המזינה אותן בכל ימות השנה; להבהיר חזור והבהר ששום תחושה של תסכול אינה מצדיקה אלימות. הרי לפלסטינים יש תחושות תסכול מוצדקות לא פחות מאשר למתנחלים, למעשה הרבה יותר מהם, ומי שמצדיק אלימות – או אפילו רק שותק מולה – בשם תסכול מתנחלי, שומט את הקרקע מתחת לטיעון כנגד הטרור הפלסטיני. - השבוע הלך לעולמו חנן פורת, האייקון הבולט של מפעל ההתנחלות. לא במקרה השתמשתי במילה "אייקון", מפני שנוסף על הכריזמה ועל הלהט שלו, עצם מראה פניו היה לסמל הסוחף אלפי צעירים; מעין הסמל של יעקב שבתאי הצעיר, בחולצת התנועה והדגל, שהפך לאייקון בכרזות של תנועת "התחיה". פורת סימל את המניע היסודי של התלהבותם של אלפי הצעירים מגוש אמונים וממפעל ההתיישבות שלו: סוף-סוף גם אנחנו, הדתיים, לא עוד בשולי המחנה נשרכים בשולי אדרתה של תנועת העבודה, אלא מובילים משלנו, ויש לנו גם אייקונים כריזמטיים משלנו. השדרוג שעשה גוש אמונים, בלי קשר למחלוקת הפוליטית סביבו, למעמדה של הציונות הדתית היה כזה שבאופן דיאלקטי הזין גם את מתנגדיו בתוך המחנה: גם מעמדם הציבורי של אנשי השמאל הדתיים שודרג בעקבות פעילותו של גוש אמונים.
אם יש מסר עכשווי חשוב בתפיסת העולם שביטא פורת, מסר שיכול להיות משמעותי גם למתנגדיו, הריהו זה: הוא ביטא במובהק את העידן של שיח ציבורי ופוליטי שמרכזו פוזיטיבי. הוא נלחם בעד ארץ ישראל, ולא נגד השמאל, אפילו לא נגד השלום או נגד הערבים, כשם שמקביליו בשמאל בשנות השישים והשבעים אכן נאבקו בעד השלום, ולאו דווקא נגד המתנחלים. רק בעשורים שחלפו מאז התהפך השיח הפוליטי והחל להתמקד במאבק הנגטיבי הבין-מחנאי: השמאל התמקד במאבק נגד המתנחלים, והימין- במאבק נגד השמאל או נגד הערבים. אם תרצו, כל ההבדל מסומל בשוני שבין הדגלים שהניף חנן פורת לאלה שמניף אביגדור ליברמן, ולחלופין – בין יעקב חזן לזהבה גלאון. חלק מהתחושה המרעננת של המחאה החברתית של הקיץ האחרון קשור בעובדה שהיא החזירה לנו את התחושה של מאבקים פוזיטיביים, מאבקים של תנועות נוער הנאבקות על ערכים, ולא של מפלגות פוליטיות הנאבקות על מצביעים (זו גם הסיבה שאסור לה להפוך למפלגה, אלא רק לתנועה). אבל גם התנועה החברתית עוד נאבקת ברוחות הזמן התובעות ממנה רוח נגטיבית יותר, ומבחנה בעניינים אלה עוד לפניה. בתחום הזה גם ליריביו של חנן פורת וגם למי שמתיימרים להיות אנשי מחנהו יש מה ללמוד ממנו. - חוץ מכל הכותרות, השבוע היה גם השבוע שבין כסה לעשור, שבין ראש השנה ליום הכיפורים. לא במקרה גם הרבה חילונים מובהקים "מתחברים" לימים האלה, משום שהתחושה הדתית של "ימי דין", שבהם נדון העולם, וכל אחד ואחד מאתנו, לגורלו, היא בעצם בבואה של תחושה אנושית אוניברסלית, שלפיה איש מאתנו אינו יודע את הגורל הצפוי לו, וכל אחד בעצם מתפלל, גם אם לא לאלוהים בדמותו הדתית, לשנה טובה, לעתיד של בריאות ואושר.
הימים האלה הם גם הימים המובהקים שבהם התרבות הישראלית מתחברת לשורשיה היהודיים, ובעיניי אין חיבור מרתק יותר, מבטיח יותר: חיבור בין האנרגיה, האקטיביות, החיבור למציאות, של הישראליות במיטבה, עם המבט הרוחני, המוסרי, המעמיק, של היהדות במיטבה. חיבור שאחד מסמליו המובהקים הוא היצירה "ונתנה תוקף" בלחנו של יאיר רוזנבלום: חיבור בין המילים העתיקות של הפיוט (המחקר מייחס אותו לתקופה קדומה בהרבה מן המאה השתיים עשרה ורבי אמנון ממגנצה, שלהם הוא מיוחס בדרך כלל) - מילים אוניברסליות המבטאות את אותה תחושת חרדה עתיקה של האדם אל מול גורלו ("מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו") - ובין הלחן של "מר הלהקות הצבאיות", שכתב אותו בהשראת האסון שפקד את קיבוץ בית השיטה במלחמת יום הכיפורים, קיבוץ ששכל אחד עשר מבניו באותה מלחמה איומה. ואין כמו הביצוע המרטיט של חנוך אלבלק, חבר בית השיטה, ששום זמר מקצועי לא יכול היה לבטא טוב ממנו את הזיקה הישירה שלו למילים, ללחן ולנסיבות כתיבת היצירה. שתהיה לכולנו שנה טובה וגמר חתימה טובה!
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.