הערות לסדר/ על דתיים ודמוקרטיה
המחקר החדש של מרכז גוטמן מחדד שוב את הזיקה שבין עמדות דתיות לבין עמדות אנטי-דמוקרטיות. שורש הבעיה נעוץ בתפיסת הזהות היהודית באופן נגטיבי: את מי ואת מה היא מגבילה ולא אילו ערכים היא נועדה לשרת.
הסקר המקיף החדש של מרכז גוטמן, הבוחן (כמו שני קודמיו) מגוון היבטים בזיקתם של היהודים הישראלים למסורת, כולל ממצאים חשובים רבים. אבל יש ממצא חשוב אחד, שאף שאינו חדש כשלעצמו, הוא בכל זאת מטריד מאוד. זוהי הזיקה הברורה המתקיימת בין עמדות דתיות לבין עמדות אנטי-דמוקרטיות: ככל שזהותו של אדם דתית יותר, כך עמדותיו דמוקרטיות פחות. לפיכך הדמוקרטיים ביותר הם החילונים האנטי-דתיים, ואילו הדמוקרטיים פחות הם כמובן החרדים.
כאמור, הממצא הזה אינו חדש, והמחקר הנוכחי רק מחזק נתונים העולים ממחקרים דומים זה כמה עשורים. ובכל זאת, הדברים מטרידים, בייחוד עבור אדם בעל זיקה כפולה – הן למסורת הדתית והן לדמוקרטיה. האומנם הזיקה ההפוכה בין יהדות לדמוקרטיה מחויבת המציאות? האומנם נשכחו עקרונות יהודיים ההולמים יפה את ערכי הדמוקרטיה, כמו בריאת כל בני האדם בצלם אלוהים והחובה לדאוג לזכויות שוות, ולעתים אף להפליה מתקנת, לכל החלשים בחברה.
נדמה ששתי סיבות מהותיות גורמות ליחס ההפוך שבין זיקה דתית לדמוקרטית. האחת היא שהשיח הציבורי כולו – כולל זה המתנהל בקרב אלה שהיהדות והדמוקרטיה גם יחד קרובות ללבותיהם – תופס את היחס בין "יהודית לדמוקרטית" כמשחק סכום אפס: ככל שהדמוקרטיה מתחזקת, כך הזהות היהודית נפגעת, ולהפך. ממילא ברור שמי שחפץ בדמוקרטיה ירצה פחות ככל האפשר בזהות יהודית, קל וחומר – דתית, ומי שחפץ בזהות יהודית ירצה כמה שפחות דמוקרטיה. לא רק אנשי הימין הדתי, אלא גם אנשי השמאל הליברלי, שותפים להנחת היסוד הזו וממילא גם מחזקים אותה.
אך תפיסה זו של "יהודית ודמוקרטית" כמשחק סכום אפס, נובעת כשלעצמה מבעיה מהותית יותר: מתפיסת הזהות היהודית בעיקר בהקשר הנגטיבי שלה. הזהות היהודית נתפסת כאוסף של איסורים והגבלות שנועדו לבדל את היהודי מסביבתו: קודם כול, מסביבתו הלא יהודית, ומעבר לכך גם את היהודי הדתי מסביבתו הלא דתית. כך למשל בשיחה שערכתי עם קבוצת חניכים אינטליגנטית מאוד בתנועת בני עקיבא על אודות מהותה של "מדינה יהודית ודמוקרטית", תפיסתם האינסטינקטיבית את המדינה היהודית התייחסה למגבלות שהיא אמורה להטיל על לא יהודים ואחר כך גם על המגבלות שהיא אמורה להטיל על זכויות היהודים הלא דתיים. הם לא העלו בדעתם שבראש ובראשונה פירושה של "מדינה יהודית" אמור להיות מכלול ערכיה הפוזיטיביים. אם זוהי התפיסה הרווחת של הזהות היהודית, אין פלא שהיא נתפסת כמנוגדת לתפיסת העולם הדמוקרטית, שבמהותה מתמקדת דווקא בשוויון ובפן הדומה שבין כלל בני האדם – יהודים ולא יהודים, דתיים ולא דתיים.
על כן, אם רוצים לפעול לטווח ארוך לקירוב היהדות והדמוקרטיה, צריך להתמקד בעניין הזה: להשתית את תפיסת הזהות היהודית בראש ובראשונה על ערכיה הפוזיטיביים, כלומר על מה שהיא רוצה להשיג ולא על מה שהיא רוצה לבלום. עלינו להשתית את הזהות היהודית על תפיסת קדושת החיים, שבעיניי היא זו העומדת בלב תפיסת העולם היהודית וגם בלב ההלכה. נכון, יש לתפיסה זו גם השלכות נגטיביות (מצוות לא תעשה), ובוודאי שלזהותה הפוליטית של מדינת הלאום של העם היהודי יש השלכות מעשיות נגטיביות כלפי לא יהודים (השלכות שראוי לשאוף לצמצמן למינימום ההכרחי ולא להתהדר בהרחבתן), אך בכל זאת גישה שתבקש לעצב ולהשתית את הזהות היהודית בראש ובראשונה על תפיסתה הפוזיטיבית תמצא קווי השקה רבים יותר עם התפיסה הדמוקרטית מאשר עם התפיסה הנגטיבית הנוכחית.
יתר על כן: גם את ההיבטים מגבילי הדמוקרטיה הטמונים בתפיסת הזהות היהודית – חוק השבות, הגבלות על עבודה בשבת וכדומה – ניתן ורצוי לעגן בהנמקות פוזיטיביות מתחום כבוד האדם: כבוד האדם היהודי, העומד בצד כבוד האדם האוניברסלי, תובע שיתאפשר ליהודים לקיים מדינה ריבונית משל עצמם, גם אם כרוכות בכך פגיעות מסוימות בלא יהודים. כבוד האדם היהודי מצדיק שבמדינת היהודים יהיו גם ביטויים ציבוריים מסוימים של הזהות היהודית, כמו סגירת בתי עסק בשבתות ובחגים. זה אינו רק משחק סמנטי, אלא צורך להרגיל את הנפש ואת התודעה לחשוב גם על הזכויות היהודיות הפרטיקולריות במונחים אוניברסליים, וממילא תודגש כך חשיבותם של הערכים האוניברסליים עצמם. כך דיברה הציונות בראשיתה, כשביקשה מן הקהילה הבינלאומית מדינה לעם היהודי, בנימוקים אוניברסליים. למרבה הצער, משקמה המדינה, דומה שמעמדו של השיח הזה הולך ופוחת, עד שבחוגים מסוימים הוא נחשב בזוי, ואולי אף לא לגיטימי. מן הראוי לחזור אל סוג השיח הציוני הראשוני הזה.
עיינו בעיקרי הממצאם של דוח גוטמן-אבי חי השלישי והורידו את הדוח במלואו