התיעוד החזותי בחקירת חשודים בצל תזכיר חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון – חקירת חשוד בעבירת ביטחון), התשע"ב–2011

חוק חקירת חשודים קובע חובת תיעוד חזותי וקולי במקרים שניכרת בהם חשיבות מיוחדת לשיקוף מהלך החקירה נאמנה כדי למנוע הפרות חוק ועיוות דין אלא שהוראת שעה שחוקקה בשנת 2002 מאפשרת מתן פטור למשטרה מחובת התיעוד החזותי כאשר מדובר בחשודים בעברות טרור. כעת, מבקש המשרד לביטחון הפנים להפוך אותה להסדר קבוע. לינא סבא מתנגדת להצעה קראו את מאמרה.

מבוא

חוק חקירת חשודים קובע חובת תיעוד חזותי וקולי במקרים שניכרת בהם חשיבות מיוחדת לשיקוף מהלך החקירה נאמנה כדי למנוע הפרות חוק ועיוות דין. כך למשל באשר לחובת התיעוד לגבי חקירה שלא תועדה בכתב בשפה שבה היא התנהלה; כך לגבי חקירתו של חשוד בעל לקות מסוימת או אחרי שחקירתו התנהלה בשפת הסימנים; וכך באשר לחשוד בעברות חמורות שעונשן יותר מעשר שנים.

ההיגיון העומד מאחורי התיעוד החזותי הוא מתן אפשרות לבית המשפט להתרשם בדרך הטובה ביותר מאופן ניהול החקירה כדי לקבוע אם ההודאה ניתנה בחופשיות ומרצון כנדרש בסעיף 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. התיעוד החזותי הוא אמצעי חשוב להבטחת ניהול חקירה הוגנת מלכתחילה, חופשייה מעינויים ומיחס לא אנושי ומשפיל והוא יכול גם לשמש כלי להרתעת הגוף החוקר משימוש באמצעי חקירה פסולים. חוק חקירת חשודים נועד, אם כן, לא רק למטרה של הגנה על זכויות החשודים, אלא גם, ואולי בעיקר, כדי להגיע לחקר האמת.

ועדת גולדברג קבעה:

"מעלתה העיקרית של ההקלטה בוידיאו שהיא מאפשרת לצופה בה "נוכחות" בזמן החקירה. כתוצאה מכך יקטן עוד יותר מספר הטענות נגד אופן החקירה, ובידי בית המשפט יהא להגיע, במידה רבה יותר, לחקר האמת. הקלטה כזו גם תאפשר בקרה ציבורית על שיטות התחקיר של המשטרה, ותתרום לתדמיתה החיובית."הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר, דין וחשבון, 1994 (להלן: דוח גולדברג), עמ' 32. ראוי לציין כי הכלי של תיעוד חזותי פוּתח בעקבות המלצות ועדת גולדברג לבדיקת הרשעה על סמך הודאה בלבד ומתוך הכרה בבעייתיות ההסתמכות על הודאות

ואולם החשיבות שמייחס המחוקק לתיעוד חקירות חשודים בעברות חמורות פסחה על חקירותיהם של חשודים בעברות טרור. סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: "סעיף 17") הכשיר לראשונה כהוראת שעה לחמש שנים מתן פטור למשטרה מחובת התיעוד החזותי כאשר מדובר בחשודים בעברות טרור. ב-2008 הוצע להפוך את הוראת השעה לנוהל קבוע, אך לבסוף נקבע שהיא תוארך שוב בארבע שנים נוספות, עד יולי 2012, כדי שבמהלך התקופה הזו יגיעו לחוק בשל יותר.פרוטוקול מס' 558 מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט, 10.6.2008, עמ' 33

כעת, כמעט ארבע שנים לאחר מכן, כמה חודשים לפני מועד תפוגת הוראת השעה, ובלא שנעשה בה כל שינוי, מבקש המשרד לביטחון הפנים בתזכיר שבנידון, להפוך אותה להסדר קבוע. ועדת השרים לחקיקה החליטה ביום 11 במרץ 2012 לתמוך בהצעה.

יש להדגיש כי התזכיר מתייחס רק לחקירות שמבצעת המשטרה ולא לחקירות השב"כ, הואיל ולשב"כ ניתן פטור קבוע מחובת התיעוד החזותי בשל היות חקירותיו "סיכוליות" בטבען.טיעון זה הוצג במכתב של היועץ המשפטי לארגון עדאלה מיום 5.11.2008

הטעמים שהועלו לתמיכה בתזכיר הם: הצורך לשמור על חסיון מקורות; חשש מחשיפת שיטות הפעולה של המשטרה; חשש מכך שהתיעוד עלול לסייע לארגוני טרור להתכונן לחקירות; חשש מכך שהתיעוד החזותי עלול להרתיע נחקרים מלשתף פעולה בגלל פחדם ששיתוף הפעולה שלהם יתגלה.

השרים בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן החליטו לערער על ההצעה וקראו לממשלה לדחותה. השרים המתנגדים ביקשו להאריך את הוראת השעה בשנה נוספת שבמהלכה יונחו גורמי החקירה להיערך לתיעוד גם בחקירת חשודים בעברות טרור, ומשרד המשפטים יונחה להכין הסדר חקיקתי הולם. הסדר זה אמור להגדיר את המקרים שבהם יחול חיסיון על התיעוד ואף להגדיר את התנאים המתאימים לגילויו, אגב מציאת האיזון בין זכותם של החשודים שלא להיות מורשעים שלא בצדק לבין הצורך בשמירת סודיות.

יש לציין כי בימים אלה תלויה ועומדת עתירה לבג"ץ שהגישו ארגוני זכויות אדם כנגד חוקיות סעיף 17 (בג"ץ 9416/10).

מהטעמים שיופרטו להלן, אנו מתנגדים לתזכיר:
הפטור מתיעוד חזותי פוגע קשות בסדרה ארוכה של זכויות יסוד של החשוד: בזכות לכבוד, בזכותו לשלמות הגוף, בזכותו להליך הוגן, בזכות לחירות ואף בזכות לשוויון. נוסף על כך הנזק שעלול להיגרם אם תתקבל הצעת החוק, עולה בהרבה על התועלת שהוא עשוי להצמיח.

חשיבותו של התיעוד החזותי

אחד התפקידים העיקריים של התיעוד החזותי הוא הבטחת אמינות ההודאות. באמצעות התיעוד יוכל בית המשפט להיות "נוכח בחקירה" ולהתרשם ממצבו של הנאשם בעת ההודאה ולבחון אם הנאשם יושב נינוח ומדבר כרצונו, או שמא הוא תשוש וחבול ומוכן להודות בכול, כדי שסיוט החקירה יסתיים. לא פחות חשוב: ניתן לעקוב אחר מהלך התפתחות החקירה שהובילה להודאה ואחר התשאול שעורכים החוקרים. אופן התשאול - בין שנעשה כדין ובין שלאו - עשוי להיות מפתח חשוב להבנת החלטתו של החשוד למסור הודאה. ידועים מקרים שחפים מפשע הורשעו על סמך הודאות שווא (למשל כנופיית מע"צ, דינה בר יוסף,מ"ח 1114/00 דינה בר יוסף נ' מדינת ישראל בר יוסף נ' מדינת ראל, פ"ד נד(5) 222 בן עזרא ע"פ 3044/92 בן עזרא נ' מדינת ישראל (לא פורסם)  - אשר נאשמיה זוכו במשפט חוזר שניתן להם אחרי שאחד השוטרים שהשתתף בחקירתם התוודה שנים מאוחר יותר על עינויים שליוו את החקירה).

היעדר הקפדה על זכויות החשוד מגביר את הסכנה שיופעלו אמצעים פסולים, והפעלה כזו מעלה כאמור את הסכנה למסירת הודאת שווא על ידי החשודים.

מן הראוי גם לציין, בניגוד לסברה המקובלת, כי חשוד עלול להודות במה שחטא (ולעתים גם במה שלא חטא), גם אם לא הופעל עליו לחץ כבד במיוחד וגם אם לא ננקטו נגדו כלל אמצעי חקירה פסולים. עצם ההימצאות במעצר ובלחץ של חקירה אינטנסיבית עלולה להניב הודאה אמיתית או שקרית.

במחקר שנערך בלונדון בשנת 1980 ניסו החוקרים להצביע על גורמי הלחץ המשפיעים על העצורים בזמן החקירה, בין שהם אשמים ובין שלאו. המחקר מתאר שלושה סוגים של מתחים הקשורים בחקירה:

• מתח הנובע מהתנאים הפיזיים בתחנת המשטרה.
• מתח הנובע מהמעצר ומבידודו של הנחקר מהעולם החיצון.
• מתח הנובע מכניעתו של הנחקר לסמכות.

במחקר נקבע כי כל אחד משלושת המתחים עלול לעורר פחד וחרדה קשים בקרב החשוד שיש בהם כדי לפגום משמעותית בהתנהלותו וביכולתו לקבל החלטות בזמן החקירה.(Royal Commission on Criminal Procedure Research Study No. 2), London: Her Majesty's Stationery Office, 1980, pp. 42-43

התיעוד החזותי, אם כן, עשוי לתרום להבנת החלטתו של החשוד להודות באשמה. בהיעדר תיעוד כזה בית המשפט צריך להכריע בין שתי גרסאות של בעלי עניין אפשריים: מצד אחד, הנאשם מבקש להביא לפסילת הודאתו, הנחשבת "מַלְכַּת הראיות", או להפחתת משקלה. גם אם לא הופעלו עליו לחצים שלא כדין הוא יידחף מן הסתם להעלות טענה כזו, לא רק בגלל חששו מהרשעה, אלא גם כדי להציל את תדמיתו בעיני קרובי משפחה וידידים ובעיני שותפיו לכאורה לעברה (שלהם הוא חייב הסבר על שבירתו). מצד אחר, לחוקרים יש עניין להסתיר את האמצעים הלא חוקיים שנקטו בחקירה כדי למלט עצמם מאחריות פלילית ומשמעתית וכדי למנוע את הפסד מקור פרנסתם. וכבר היו דברים מעולם: בוועדת לנדוי נקבע כי השב"כ נהג כשיטה להפעיל לחץ "שצפוי היה להיראות בעיני בית המשפט כפוגע בעיקרון רצונו החופשי של הנחקר ולהביא לפסילתה של ההודאה",דוח מ' לנדוי - ועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של שרות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עוינת, 1987 (להלן דוח לנדוי), עמ' 19 לכן שיקרו חוקרי השב"כ בעת שהעידו על מהלך החקירה והכחישו הפעלת לחץ פיזי על הנחקרים. התמונה העולה כיום מדוחות "בצלם" ומדוחות המוקד להגנת הפרט מזכירה את הימים שלפני דוח ועדת לנדוי. בהיעדר תיעוד חזותי במקרה הרגיל לא יהיו בפני בית המשפט נתונים על מצבו הנפשי של הנחקר בעת החקירה ולא ברור על מה תתבסס ההכרעה בין מגוון הגרסאות.מרדכי קרמניצר, "הרשעה על סמך הודאה: האם יש בישראל סכנה להרשעת חפים מפשע?", המשפט א (תשנ"ג) 205, עמ' 211 הקושי בגילוי האמת אף גובר, כאשר בית המשפט צריך להתמודד עם האפשרות של העלמה שיטתית של האמת. העלמה כזו מתאפשרת באמצעות גיבוי הדדי ובאמצעות זיוף מסמכים או העלמת מסמכים רלוונטיים. הניסיון העתיר בפעולות אלה הופך את הגילוי לכמעט בלתי אפשרי.

אמנם, כשבית המשפט מרשיע על סמך הודאה הוא צריך למצוא דבר מה נוסף לחיזוקה, אך הלכה למעשה ערכו של מבחן זה מוגבל ביותר, וספק אם יש לו ערך ממשי. הטעם לכך: אם הוּצאה ההודאה בכפייה מן הנחקר שלא חטא, די בכך שהחוקרים שיניחו בפני בית המשפט הודאה חתומה על ידו הכוללת גם סימני אמת פנימיים ומגובה בתמיכה חיצונית כלשהי. יתר על כן, לפי ההלכה הפסוקה ניתן להסתפק גם בשחזור על ידי הנחקר עצמו כתוספת הנדרשת להודאתו.שם, עמ' 205 כך גם במקרים שבהם ההודאה כוזבת ביסודה, עשויה להתקיים דרישת ה"דבר מה נוסף".

בפרשת יוסף זוהר,תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1051/03, מדינת ישראל נ' יוסף בן משה זוהר, תק-מח 2007(4), 6740 צפייה בקלטות תיעוד החקירה הביאה את בית המשפט לזכות את הנאשם מאשמת רצח אביו אחרי שהשתכנע כי הראיות שאמורות היו להפלילו נגבו שלא כדין ותוך כדי שימוש בשיטות חקירה פסולות על ידי צוות החקירה.

דוגמה נוספת לחשיבות תיעוד החקירה לבירור אמינות ההודאה היא זיכויו של ד"ר ולנטין טוקילה שהואשם ברצח היהלומן משה זוהר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט כתב בהכרעת הדין כי "אין מנוס מלהתייחס להתנהלות החוקרים, ובראש ובראשונה לרמי זך, מי שעמד בראש הצוות שחקר את הפרשה". השופטים קבעו כי לאחר צפייה בקלטות החקירה השונות, קריאת התמלילים ושמיעת ההסברים אי-אפשר לקבוע שמדובר בחקירה "זכה": "מדובר בחקירה תובענית, שאינה מוכנה לקבל אלא את אשר חפץ רמי זך לשמוע - הכל מתוך הנחה עובדתית שגויה ואשר אף לאחר גילוי הכזב שהנחה זאת - המשיך זך בשיטתו [...] אופן החקירה אומנם הביא לכאורה ל'תוצאה' הרצויה, אך דווקא נוכח החקירה אין אנו יכולים לסמוך על אותה תוצאה".תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1050/03 מ"י נ' ולנטין טוקילה, עמ'120

תיעוד החקירה הוא אפוא אמצעי חיוני, שאין לו תחליף, לבירור אמינות ההודאה.

התיעוד החזותי חשוב גם לצורך הבטחת חקירה נאותה ולמניעת שימוש באמצעי חקירה פסולים, גם ללא קשר למסירת הודאה או לאמינותה.

חשיבותו המיוחדת של התיעוד החזותי בעברות ביטחון

המוטיבציה לעשות שימוש באמצעים פסולים גדולה במיוחד כאשר מדובר בחשודים בעברות ביטחון, לנוכח חומרתן המיוחדת של העברות, וזאת משום: החיוניות של גילוי המידע והפללת האשמים; הלחץ על הגוף החוקר; היעדר ראיות חיצוניות (תמיכה ראייתית); וחוסר אהדה, בלשון המעטה, כלפי הנחקרים.חשש זה אינו, כאמור, חשש בעלמא.ע"פ 1776/06, עבאס אלסיד נ' מ"י, דינים עליון 2011(118)141; 5100/94, הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל ואח',פ"ד נג(4) 817  רוב החקירות הללו מסתיימות בהודאות, ועיקר התנהלות בית המשפט מתמקדת במאמצים להתחקות על התנאים שבהם נגבו ההודאות הללו. תיעוד חזותי, במקרים האלה, יכול לתמוך בטענות חשודים או להפריכן. אם הצעת החוק תתקבל היא עלולה להתפרש על ידי החוקרים כהכוונה חקיקתית וקריצה מצד מחוקק לאמור: הותרה הרצועה.

מניעת תיעוד החקירה מצטרפת לגזרות אחרות המוטלות רק על עצורים ביטחוניים ואשר מגבילות במידה רבה את יכולתם להתגונן בהליכי המעצר: לפי המצב החוקי שחל כיום על חשודים בעברות טרור, אפשר לדחות את פגישתם עם עורך דין בעשרים ואחד ימים מאז מעצרם הראשוני; ההודעה למשפחותיהם ולחבריהם על אודות המעצר יכולה להידחות לחמישה עשר ימים מאז מעצרם; אפשר להביא אותם בפני שופט פעם ראשונה רק אחרי ארבעה ימים ממעצרם הראשון; בדיון להארכת המעצר יכול בית המשפט להאריך את מעצרם בעשרים ימים נוספים, ובמקרים מסוימים הוא יכול לעשות כן גם ללא נוכחותם בדיון. יוצא אפוא שחשוד עלול להיחקר במשך שלושה שבועות רצוף שבמהלכם יהיה מנותק מהעולם החיצון מלבד הופעה אחת בפני שופט, ארבעה ימים לאחר תחילת מעצרו. המצב החוקי כיום גם אינו מציע ערובות להבטחת שלומו של העצור בזמן ניתוקו מהעולם החיצון ובזמן שהוא נתון בחקירה מאומצת, מלחיצה וממושכת.

הבעיה העיקרית במעצר שלפני הגשת כתב האישום, המכונה מעצר ימים, היא סודיותו הגורמת לניתוק החשוד מהעולם החיצון. ניתוק זה והיעדר תיעוד חזותי עלולים לאיין במידה רבה את עצם האפשרות של בית המשפט לקיים ביקורת יעילה על החקירה ועל המעצר. מצב זה מגביר עוד יותר את הסיכון לשימוש באמצעי חקירה פסולים לשבירת החשוד ולקבלת הודאות והודעות שווא. כאשר מנתקים חשוד למשך שלושה שבועות מהעולם החיצון, התיעוד החזותי הוא הערובה היחידה שנותרה בידיו כדי להוכיח את דבריו בדבר שימוש באמצעי חקירה פסולים. לולא כך מדובר במילה שלו נגד מילתו של החוקר, והתוצאה במקרה זה ידועה מראש.

על כך יש להוסיף כי רובם המכריע של החשודים בעברות ביטחון הם פלסטינים תושבי הגדה המערבית או עזה שבדרך כלל אינם דוברי השפה העברית על בורייה. שונותם הלאומית ואי-שליטתם בשפה נוסף על אופי החשדות המיוחסים להם מנחיתים את מעמדם כחשודים ומגבירים את החשש מפגיעה בזכויותיהם. לפיכך, מידת ההגנה המתבקשת לגבי קבוצת חשודים זו אמורה להיות מוגברת.

התיעוד החזותי גם חשוב כדי לגבור על המכשול הראייתי שנתקלים בו חשודים הטוענים ליחס לא הולם מצד החוקרים: הנתונים מראים שעיקר התלונות בגין שימוש בעינויים ובאמצעי חקירה פסולים מגיעות מחשודים בעברות ביטחון שרובם ככולם פלסטינים. רק בשנת 2010 הגיעו לוועד נגד עינויים מעל 150 תלונות בגין חשדות כבדים לשימוש באמצעי חקירה פסולים, אך רוב רובם של תיקים אלה נסגרו בשל היעדר יכולת להוכיח את טענות החשודים. תיעוד חזותי של החקירה הוא אולי הדרך היחידה שיכולה להתגבר על המכשול הראייתי בחקירת תלונותיהם של חשודים בעברות טרור.

החשוד בעברות ביטחון עצור לפי המשפט הפלילי ויש להתייחס אליו בהתאם ולהעניק לו את כל הזכויות שמקבל כל עצור פלילי אחר, שאשמתו טרם הוכחה. החקירה המשטרתית, בניגוד לחקירת השב"כ, היא חקירה פלילית שמטרתה לברר את אשמתו של החשוד בגין מעשיו בעבר ואינה חקירה סיכולית. הפטור שניתן לשב"כ מתיעוד החקירות (גם בכתב) ניתן בעיקר בשל הבחנה זו בין שתי החקירות. כעת מבקשים להחיל את התנאים שחלים על השב"כ גם על המשטרה אף שכאמור תכלית חקירתה אחרת לגמרי ואף שהפטור המבוקש עלול לפגוע ביכולתו של בית המשפט להכריע אם האנשים האלה, שעומדת להם חזקת החפות, ביצעו עברות אלה או לאו. הלכה למעשה חקירות השב"כ והמשטרה בעברות ביטחון מתבצעות באופן משולב בו בזמן. יוצא אפוא כי ההבדל בין השלב הסיכולי לבין ההיבט הפלילי מיטשטש. הנחקר מגיע לחקירה הפלילית אחרי שכבר התוודה באופן מלא והפליל את עצמו. תכלית החקירה המשטרתית היא להפוך הודאות אלה לכשרות באמצעות הפיכתן לראיות משטרתיות שגבייתן נעשתה כביכול לאחר הזהרת החשוד כחוק.

החומרים מהחקירה המשטרתית הם המידע היחיד המונח בפני בית המשפט, ומכאן חשיבות החקירה. כאמור, בשלב חקירת השב"כ (השלב הסיכולי) אין תיעוד מלא (גם לא בכתב) של המתרחש בחקירה. בהרבה מן המקרים זיכרונות הדברים חסרים, או שהם מגמתיים או שאינם נכתבים בשפתו של החשוד ואינם מוקראים לו. דוח ועדת גולדברג מתאר את החקירה הנעשית על ידי השב"כ: "תיעוד זה הוא קצר ביותר, כמעט לקוני, וקיים חשש כי מה שרלבנטי לנושא הדיון האמור להתקיים בבית המשפט, איננו מצוי בתיק החקירה".דוח גודלברג, דעת המיעוט של פרופ' קרמניצר, עמ' 66 כאשר התיעוד אינו קיים וכאשר החוקרים אינם מסוגלים לשחזר את מהלך החקירה מזיכרונם, נמנעים גם מן ההגנה וגם מבית המשפט נתונים חיוניים, שבלעדיהם עלול להיגרם עיוות הדין.שם, עמ'67

במקרה שבו המדינה הצדיקה את התנהגות חוקרי השב"כ בנימוק של התמודדותם עם "פצצה מתקתקת" נטען כי אפילו יצרו הנסיבות קרקע איתנה להפעלת חקירה מסוג "צורך", כלומר חקירה המאפשרת שימוש באמצעים חריגים שברגיל אינם חוקיים - אין בכוחן לשמש כר כשר להרשעה על סמך הודאה שהתקבלה במסגרת אותה חקירה. דהיינו, אין להסתמך, לצורך הרשעה, על הודאות שגבו חוקרי השב"כ, שבהן ניתנת בכורה לשיקולים ביטחוניים על חשבון זכויותיו של הנאשם בהליך פלילי. בית המשפט (השופט הנדל), בלי להכריע עקרונית בסוגיה שלא נידונה בבית משפט קמא, החליט שעדיף להכריע את דינו של המערער במסגרת הביקורת הערעורית בלי להתייחס להודאות שניתנו בפני חוקרי השב"כ.ע"פ 1776/06, עבאס אלסיד נ' מ"י, דינים עליון 2011 (118)141

שיקולים נוספים לדחיית ההצעה

נוסף על חשיבות התיעוד החזותי בכלל, ובעברות ביטחון בפרט, קבלת ההצעה אינה מתיישבת עם התחייבותה הבינלאומית של המדינה ועם התחייבותה לנורמות מחייבות של המשפט הבינלאומי. לפי האמנה נגד עינויים על המדינות לנקוט צעדים אפקטיביים למניעת עינויים בין היתר בהליכי מעצר וחקירה.האמנה הבינלאומית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים בלתי אנושיים או משפילים, 1984, סעיף 2 [א]; סעיף 11. ישראל חתמה על האמנה ב- 22 באוקטובר 1986 ואשררה אותה ב-4 באוגוסט 1991 הפרה מפורשת וקבועה של התחייבות זו עלולה לפגוע בתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

חוסר הסבירות המובהק של ההצעה מתבטא גם בכך שהיא חלה על כל עברות הביטחון ללא אבחנה, כשאפיונן היחיד הוא רשימת העברות הקבועות בסעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי. ההוראה המוצעת אינה קובעת שום עילה שעשויה להצדיק צעד דרסטי מסוג זה. כך לא נקבע בהוראה שהתיעוד עלול להביא לפגיעה ממשית בחקירה או לסיכול של מניעת פגיעה בחיי אדם. ההוראה המוצעת גם אינה מבחינה בין חשודים בגירים לבין חשודים קטינים. היעדר בדיקה אינדיבידואלית לתחולת הפטור הופך הוראה זו לגורפת.

בתזכיר גם לא הונחה תשתית עובדתית משכנעת לביסוס הנימוקים המצדיקים הימנעות גורפת מתיעוד חקירות ביטחוניות ולא נעשה בו ניסיון מספיק להתמודד עם ההשלכות הקשות אשר עלולות להיות לאי-תיעוד.

באשר לטיעון כי התיעוד החזותי עלול לסייע לארגוני טרור נשיב כי אלפי חשודים היו כבר בחקירות כאלה, וממילא ארגונים אלה יודעים אילו אמצעים נקטו החוקרים, כך שאין לטיעון זה על מה לסמוך. גם הטיעון שלפיו תיעוד חזותי עלול להרתיע חשוד מלשתף פעולה הוא חלש, משום שחקירת החשודים בטרור בכל מקרה מתועדת בכתב ומוגשת לבית המשפט. הוספת אמצעי הצילום לא תהיה זו שתרתיע את החשוד מלשתף פעולה. טיעון אחרון זה אינו מתיישב עם הניסיון שהצטבר במדינות אחרות ובארץ באשר לחקירות אחרות. להפך. הניסיון הבינלאומי הוכיח כי ההקלטה לא גרמה לירידה ניכרת בשיעור ההודאות, אך דווקא הפחיתה את מספר המקרים שבהם הועלתה טענה נגד קבילותן של הודאות.דוח גולדברג, עמ' 30;Michael Zander, Cases and Materials on the English Legal System, 6th ed., London: Northwestern University Press, 1992, pp.159-161

הניסיון בהילטון אונטריו שבקנדה הראה, בין היתר, כי יש שיעור גבוה יותר של הודאות שנגבו בעזרת הקלטה בווידאו, לעומת השיטה של רישום ההודאה. הניסוי בטורונטו לימד: ההליך בבית המשפט קוצר בהרבה; לא הייתה השפעה שלילית על מספר ההודאות; נחסכו למשטרה משאבים בהשוואה להוצאות הכרוכות ברישום הודאות ידני; הצטמצם מספר התלונות נגד שוטרים. ראו בעניין זה דוח גולדברג עמ' 32-33

לסיכום

תיעוד חזותי מסייע בהרמת המסך מעל המתרחש בחקירה, והופך אותה גלויה לעין. רק כך ניתן להבטיח את אמינות ההודאות, את יכולתם של בתי המשפט לקבוע ממצאים מבוססים היטב ואת הרתעתם של החוקרים מהיזקקות לאמצעים פסולים.

אפשר היה לחשוב על דרכים חלופיות מידתיות יותר המאזנות בין זכותם של החשודים לבין צורכי החקירה. אחת ההצעות שהועלתה הייתה אימוץ הֶסְדר ולפיו במקרים שבהם התיעוד עלול להביא לפגיעה ממשית בחקירה או לסיכול של מניעת פגיעה בחיי אדם, חשיפת החקירות תוגבל רק לכותלי בית המשפט ותתבצע בדלתיים סגורות. במקרים אלה ניתן אף להגביל את הזכות לעשות שימוש בחקירות אלה ולצמצם אותה לצפייה של הנאשם ובא כוחו בלבד בלי לקבל עותק מתיעודה כפי שנעשה כיום למשל בחקירות ילדים.

מכל האמור עולה כי התועלת שביכולת לקיים חקירה ללא תיעוד אינה יכולה להצדיק את הפגיעה בזכויות העצור, בייחוד מאחר שקיימות חלופות אחרות מידתיות יותר להשגת התכלית שבבסיס ההצעה.