ונתנה תוקף קדושת היום
יום כיפור מושך כל-כך, למרות שאין בו שום עונג גופני, משום שהוא מתמצת את חוויית העמידה בפני האלוהים. והחוויה הזו, במשמעותה האוניברסלית - עמידה בפני הכוחות העל-אנושיים המעצבים את חיינו - היא החוויה האנושית היסודית והעוצמתית ביותר.
יום כיפור טומן בחובו חידה גדולה: איך הפך היום הזה, שלא תואר ולא הדר לו, וכולו שורה של עינויים - ליום הכי משמעותי בלוח השנה היהודי? יתר על כן: איך הפך היום הזה לפופולרי כל-כך? יום שבו גם אנשים הרחוקים כל השנה מכל דבר הקשור לעולם הדתי מגיעים לבית הכנסת, צמים, לא מעיזים לנסוע, למרות ששום חוק לא מחייב אף אחד מן הדברים הללו?
נראה שהסיבה היא אחת: דווקא העובדה שאין ביום הזה לא ארוחות ולא מסיבות, רק התעלמות מצרכי הגוף לטובת התייצבות בבית הכנסת היא המושכת אליו. כי היא משדרת את עוצמתה של העמידה העירומה, החפה מכל מסווה, בפני האלוהים. והעמידה העירומה הזו היא חוויה אוניברסאלית עוצמתית כל-כך, עד שרק מעטים אינם מתפתים לחוות אותה, ולו ליום אחד בשנה.
כמו לגבי כל תופעה אנושית משמעותית, דומה שמקורה של החוויה הזו הוא בעמידה מול המוות. האדם הוא הרי היצור היחיד בעולם המודע לכך שהוא הולך אל מותו, שהוא בן-חלוף. והמודעות הטראומטית הזו עומדת ביסודה של כל ההוויה האנושית: ביסוד הדחף להעמיד צאצאים, ביסוד היצירתיות וההתפתחות האנושית – הכל מתוך הרצון להטביע חותם כלשהו בעולם; במין נסיון נואש 'לנצח' בכך, ולו במשהו, את המוות.
גם האמונה באלוהים, וחווית העמידה בפני האלוהים, נובעת בעיקרה מן העמידה בפני המוות וכל הכרוך בו – מחלות, מלחמות, אסונות טבע. לא במקרה, בכל התרבויות נושאים טקסי הקבורה והאבלות, יותר מכל טקס אחר, אופי דתי (אפילו כשהם מוגדרים 'חילוניים'); לא במקרה, גם אנשים הרחוקים לכאורה מרחק עצום מאמונה דתית, ובכלל זה אנשים שאת רוב טקסי החיים שלהם יעדיפו במסגרת 'אזרחית-חילונית', מקיימים טקסי קבורה ואבלות הנובעים מהמסורת הדתית (גם כשהם מזוהים כטקסים 'חילוניים'). לא במקרה, אנשים העומדים בפני המוות – זקנים, חולים במחלות קשות, חיילים במלחמה – נוטים להתפלל ולהתחזק באמונתם, בלי קשר להגדרתם העצמית ברצף שבין דתיות לחילוניות.
כי 'אלוהים', מבחינתנו, הוא קוד לכל הכוחות העל-אנושיים המעצבים את חיינו; הכוחות שאפילו ההתפתחות המדהימה של המדע והטכנולוגיה של ימינו לא מתקרבת לרמת היכולת שלהם לעצב את חיינו. הכוחות העל-אנושיים האלה הם הכוחות שמעניקים לנו חיים וגוזרים עלינו מיתה; הכוחות הקובעים מתי ובאילו נסיבות נמות – 'מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו'; מה האקלים שנחווה במשך ימי חיינו, ובכל עונה בנפרד, והאם לכוכב עליו אנחנו חיים יהיה בכלל קיום לאורך זמן.
במובן הזה של המושג 'אלוהים', אין אפילו אתאיסט אחד בעולמנו. אין בעולמנו, ולא היה מעולם, אדם אחד שלא האמין בקיומם של כוחות על-אנושיים שמעבר ליכולתנו להשפיע עליהם. ולא רק ב'אמונה' מדובר. אין בעולמנו, ולא היה מעולם, אדם אחד שלא ידע, או שאיננו יודע, שהכוחות האלה אכן קיימים ויש בכוחם לעצב את חייו יותר מכל יכולת מדעית-טכנולוגית שעיצבה האנושות בכל תולדותיה. ומשום כך, כולנו, דתיים כחילונים, נוטים להתפלל בשעה שבה אנו חשים באופן עוצמתי את תלותנו באותם כוחות. זו לב החוויה של העמידה בפני האלוהים באופן כללי, וכמובן גם לב החוויה של יום הכיפורים.
גמר חתימה טובה לכל בית ישראל, לבני העם הסורי ולכל באי עולם.
המאמר הוא חלק ממאמר רחב, שיתפרסם במלואו בגיליון יום כיפור של העיתון 'מעריב' בתאריך 13.09.2013