מאמר דעה

ועדות קבלה ליישובים מפלות את הציבור הערבי

27 באוקטובר 2010 | מאת: גליה דאור

הצעת החוק בעניין הקמת ועדות קבלה מקנה לוועדות שיקול דעת רחב המאפשר לפסול מועמדים גם על בסיס מוצאם. בכך מצטרפת הצעת החוק לאפליה המתמשכת כלפי הציבור הערבי בתחום הדיור ולשורה של הצעות חוק המעידות על קיפוחו ועל הדרתו.

היישובים הקהילתיים בישראל הוקמו בגלוי כדי לממש את האינטרסים הלאומיים של המדינה, כלומר ליישב את אזורי הפריפריה ביהודים,נטע זיו וחן תירוש "המאבק המשפטי נגד מיון מועמדים ליישובים קהילתיים - מלכוד ברשת טובענית ומחוררת" קהילות מגודרות 311, 327 (אמנון להבי עורך, 2010).ודומה שגם כיום רבים מעוניינים לקדם באמצעותם מטרה זו. הצעת החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8) (ועדות קבלה ביישובים קהילתיים), התש"ע-2010 היא עדות נוספת לכך. ההצעה, בעקבות הפסיקה בעניין קעדאן,בג"ץ 6698/95 קעדאן נגד מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד (1), שבו נדונה עתירתו של הזוג קעדאן, שוועדת הקבלה של היישוב קציר דחתה את בקשתו להתגורר ביישוב. לכאורה אוסרת לסרב לקבל מועמד "רק מטעמי גזע, דת, מין, לאום או מוגבלות",ס' 6ג(ג) להצעת החוק. (מה שמרמז שטעמי גזע אכן יכולים להיות חלק מהשיקולים), אבל בפועל מקנה לוועדות הקבלה ליישובים שיקול דעת רחב שדי בו כדי לפסול מועמדים כראות עיניהן, למשל על בסיס מוצאם.ס' 6ג(א)(4) מתייחס לכך ש"המועמד אינו מתאים לחיי חברה בקהילה", ס' 6ג(א)(5) - ל"חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב", וס' 6ג(א)(6) - ל"מאפיינים ייחודיים של היישוב הקהילתי" כבסיס לפסילת מועמד. בכך מצטרפת הצעת החוק לאפליה המתמשכת של הציבור הערבי בתחום הדיור ולשורה של הצעות חוק המעידות על קיפוחו ועל הדרתו. במאמר זה נבקש לטעון שהפרדה בדיור איננה מוצדקת הן כיום, בשל האפליה החמורה, והן מטעמים עקרוניים.

הציבור הערבי בישראל סובל מאז קום המדינה מקיפוח מתמשך בתחום הדיור והקצאת הקרקעות. כמו שצוין בדוח ועדת אור,ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון ובין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 דין וחשבון (2003) (להלן: ועדת אור). בחמישים השנים הראשונות לקום המדינה גדלה האוכלוסייה הערבית פי שבעה, אבל שטח הבנייה למגורים ביישובים ערבים נותר ללא שינוי כמעט, והצפיפות בהם גדלה במידה ניכרת. למצב זה כמה סיבות: הפקעת הקרקעות הגדולה שביצעה המדינה והעברתן מידי הערבים לידי הקק"ל ומנהל מקרקעי ישראל כדי להקים יישובים יהודיים;שם, שער ראשון, פס' 33 34. אי-הקמה, כמעט מוחלטת, של יישובים חדשים לערבים (ודאי שלא בכמות מספקת); וחוסר היכולת של הערבים לבנות על קרקעות ביישובים היהודיים בגלל חוקי העזר של אותן רשויות.שם, בפס' 36. כבר בשנות התשעים לא הייתה למחצית מהיישובים הערביים תכנית אב, המאפשרת את הרחבת השטח הבנוי, והדבר הביא לידי בנייה בלתי חוקית, ובעקבותיה להריסת בתים, שהציתה מחאות קשות.שם, בפס' 38-37. לכך יש להוסיף את מצבם הקשה של היישובים הערביים בכל הנוגע לתשתית - ביוב עולה על גדותיו, דרכים משובשות ותשתיות ציבוריות ירודות - בשל חוסר משאבים ברשויות מקומיות אלה, בין היתר בשל תקצוב בלתי שוויוני.שם, בפס' 48; דוח מבקר המדינה 52ב (2001), בעמ' 10-7. כל אלה הובילו באופן טבעי את המבוססים מקרב הציבור הערבי לנסות לגור בשכונות וביישובים יהודיים ומעורבים, ואולם ניסיונות אלה נתקלו לא פעם בהתנגדות.ועדת אור, לעיל ה"ש 6, בפס' 41 לשער הראשון. יחד עם אפליה וקיפוח מתמשכים בתחומים נוספים (חינוך, תעסוקה, תרבות ודת) ערביי ישראל חשים אפוא שאינם אזרחים שווי זכויות, אינם רצויים בישראל, ושמדובר במדיניות שמטרתה לדחוק אותם החוצה. התוצאה היא תסיסה והקצנה במגזר הערבי, הזדהות מוגברת עם המאבק הפלסטיני ועוינות הדדית מתגברת והולכת בין ערבים ליהודים בישראל.

המשך ההפרדה בדיור, המתאפשר בין השאר באמצעות הצעת החוק האמורה, מאפשר גם את המשך אפלייתו של הציבור הערבי, בבחינת "רחוק מהעין - רחוק מהלב". זו פגיעה חמורה בשוויון, שהוא עקרון יסוד בדמוקרטיה הישראלית, והיא מסכנת את המשך החיים המשותפים של שני הלאומים זה לצד זה, בכל צורה שתיקבע בסופו של דבר.

לכאורה אפשר היה להסתפק בהפסקת הקיפוח ובהשוואת התנאים בין היישובים היהודיים ליישובים הערביים, ועדיין לשמר הפרדה בין הקהילות. כך אכן מציעה פרופ' גביזון במאמרה "ציונות בישראל?", שנכתב בעקבות פרשת קעדאן.רות גביזון "ציונות בישראל? בעקבות בג"ץ קעדאן" משפט וממשל ו 25, 38-37 (2001) (להלן: גביזון "ציונות בישראל?"). לשיטתה, להקמת יישובים על בסיס לאום עשויים להיות אינטרסים לגיטימיים, ובראש ובראשונה תחושת ה"שייכות בקהילה" וה"סביבה התרבותית-לשונית התומכת" ביישוב המגורים, שהם בעצם אחת ההצדקות לקיומה של המדינה היהודית.שם, בעמ' 36, 40. גביזון מבקשת שלא להותיר את אופיו הלאומי של היישוב להיקבע על ידי כוחות השוק, ולהכריז עליו כהבחנה מוצדקת, ולא אפליה פסולה, בשל אופייה המיוחד של מדינת ישראל המחייב זאת. לשיטתה, בין שתי קהילות עוינות כל כך אין מקום לשילוב (או לפחות יש מקום לאפשר ולשמר הפרדה מסוימת), והיא אף מגייסת לעזרתה את עובדת היותו של הלאום היהודי מיעוט קטן במזרח תיכון ערבי גדול ועוין.שם.

חשוב להדגיש: גישתה של גביזון איננה גישתם של מציעי החוק. לדבריה במאמר בהארץ,רות גביזון "ליהודים זכות ליישובים משלהם" הארץ 17.7.2002. לו היו לערבים הזדמנויות מגוונות לרמת מגורים טובה, הם היו מעדיפים להתגורר בסביבתם התרבותית. במקרה כזה המיעוט שהיה מעדיף להתגורר ביישובים יהודיים לא היה מסכן את אופיים. על רקע זה, כותבת גביזון, הדרתם מיישובים יהודיים, שבהם רמת החיים גבוהה יותר, יכולה בהחלט להיראות כאפלייתם לרעה. השאלה העומדת כעת על הפרק איננה שיטתה של גביזון, אלא חוקתיותה של הצעת החוק, שבמצב הקיים כאמור היא בסיס לאפלייתם לרעה של הערבים הישראלים. עם זאת ראוי להתייחס לאחדים מטיעוניה של פרופ' גביזון.

גביזון טוענת שגם אם ההעדפה לגור עם הדומים לך מבוססת על שילוב של פחדים קמאיים וסטראוטיפיים, תחושות של עליונות וגזענות ורצון להנציח אפליה ושונות - אל לבית המשפט להתערב. אם בית המשפט אינו אמור להגן על מיעוט מפני אלה - לשם מה אנו זקוקים לבית משפט מנהלי-חוקתי?

גם הצדקות נוספות המובאות במאמר, מן הסוג של חשש מפני איזון בין-קהילתי, חשש מפני ירידת ערך נכסים וחשש להתפרצות אלימה, הן הצדקות מפוקפקות ביותר בלשון המעטה. מה היינו אומרים לו היו טיעונים כאלה מושמעים כלפי יהודים במדינה אחרת? יתר על כן, אם מקבלים את הצידוקים הללו כמשכנעים וכגוברים על הזכות לשוויון ועל הזכות לכבוד אנושי (שלא להיות מושפל על בסיס השתייכותי), כי אז הם אינם מתייחדים ליישובים קהילתיים קטנים, אלא הם נכונים לכל צורת התיישבות בישראל, ובכלל זה ערים גדולות ושכונות חסרות כל ייחוד או קהילתיות אמתית. למעשה, קבלת טיעוניה מובילה לאפשרות להקים ערים נפרדות ליהודים ולערבים, ללא כל קשר לקיומן של קהילות קטנות ותומכות או חיי חברה ייחודיים. אפשרות זו אינה לגיטימית בחברה דמוקרטית, המחויבת לערך השוויון. בפסק דינו הידוע בעניין בראון נ' משרד החינוך, שבו פסל בית המשפט העליון האמריקני הפרדה בין שחורים ולבנים בחינוך, נקבע כי עצם ההפרדה היא פגיעה בשוויון. ואמנם, עצם ההפרדה בין קבוצת רוב לקבוצות מיעוט נושאת בחובה אפליה ופגיעה אנושה בכבוד האדם. כבישים נפרדים, רחובות נפרדים ומקומות בילוי נפרדים הם מאפיינים של חברות גזעניות, והם משפילים קבוצות מיעוט ומביאים לידי הסתגרות חברתית.

יתרה מכך, טענתה של גביזון שלפיה "נפרד יכול להיות שווה", ולכן אין צורך בשילוב (או באפשורו) כדי ליצור שוויון, היא טענה בעייתית הן מבחינה אמפירית והן מבחינה עקרונית. מבחינה אמפירית כאמור ההפרדה בין יהודים לערבים בתחום הדיור, כמו בתחומים אחרים, יצרה פערים עצומים, ההולכים וגדלים עם השנים. מבחינה עקרונית אין לתמוה על כך, שכן כל עוד ההזנחה פוגעת "רק" בציבור הערבי, ואינה מורגשת בקרב הציבור היהודי, היא כאילו אינה קיימת. כך למשל בשנים האחרונות חוזרת על עצמה התופעה שיהודים עוברים לגור בשכונות ערביות, ומביאים עמם, סוף סוף, תשתיות בסיסיות כגון ביוב, תחבורה ציבורית, איסוף אשפה או מדרכות.נעם דביר "שער יפו" גלובס 1.8.2007; גביזון "ציונות בישראל?", לעיל ה"ש 12, בעמ' 38. זהו שיא של חוסר הגינות ביחסי רוב ומיעוט, כאשר מצד אחד הרוב מבקש למנוע מבני קבוצות המיעוט את האפשרות להתגורר ביישוב קהילתי יהודי, ומן הצד האחר המדינה מעודדת יהודים, למשל בירושלים, להתיישב בלבן של שכונות ערביות כדי לשנות את אופיין.

באשר לעובדה שהיהודים הם מיעוט במזרח התיכון, הרי זו מצדיקה לדעת גביזון את המשך קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי, אבל אין בה כדי להצדיק אפליה וקיפוח של מיעוטים בתחומי המדינה. כבר עם הקמת המדינה - שעה שישראל הייתה באמת בית למיעוט קטן, חלש ונרדף של העם היהודי - קראה הכרזת העצמאות לבניית המדינה על בסיס ערך השוויון מתוך שותפות אמתית ושווה עם המיעוט הערבי. גם גביזון עצמה מודה שחשוב לשמר את עקרון השוויון ולא להפלות לרעה את המיעוט הערבי במדינה. זאת ועוד, כל עוד קיים במדינה רוב יהודי, בהנחה שיש אמצעים לגיטימיים לשימורו, יישמר אופייה היהודי של המדינה במרחב הציבורי, זהותה היהודית לא תטושטש, ויהודים לא יחושו חוסר שייכות ביישובם. בהקשר זה יש הבדל חשוב בין רוב למיעוט, העשוי להצדיק יישובים לערבים (או לטבעונים או לחרדים) בלבד, אבל לא להצדיק יישובים ליהודים בלבד - בדיוק משום שהיהודים הם הרוב ואינם צריכים לחשוש לחוסנה של זהותם הקבוצתית. הערבים לעומת זה הם המיעוט, ונראה שבישראל של היום יש להם סיבות טובות לחשוש לזהותם זו. זאת ועוד, אין כל הצדקה להתייחס לערבים (ילידי הארץ!) כאל "אזרחים בעלי דרגת שייכות שונה ונמוכה יותר", כדברי גביזון,שם, בעמ' 44. ודאי שלא כאשר אין כל ביטחון באפשרות לממש את החזון של "שתי מדינות לשני עמים".

חזון ההסתגרות הלאומית שמציעה גביזון יוביל להעמקת הניכור והעוינות בין שתי הקהילות, וימנע כל אפשרות לגשר על הפערים. אין מדובר כאן באינטגרציה כפויה, אלא רק בדרישה שלא למנוע מאדם לגור ביישוב מסוים בשל מוצאו. בהשוואה למדינות אחרות מידת ההפרדה בפועל בין יהודים לערבים בישראל יוצאת דופן. לרוב הם אינם מתגוררים יחד, אינם מתחנכים יחד, אינם משרתים יחד בצבא, ולא פעם אין מתקיים מפגש כלשהו בין אזרח ישראלי-ערבי לאזרח ישראלי-יהודי. זהו מתכון לעידוד פחדים, דעות קדומות ואיבה. על רקע זה תמיכה בבידול כזה תמוהה במיוחד.

לסיכום, אין פסול ביישובים קהילתיים, ולגיטימי לרצות לקיים בהם אורח חיים שיתופי ומאפיינים תרבותיים וחברתיים מסוימים. אבל ערכים חברתיים משתנים ומתקדמים עם הזמן, ואין לכפות את הנצחתם באמצעות קריטריונים המאפשרים בידול על בסיס לאומי-אתני. בייחוד נכון הדבר כשאין מדובר במאפיינים ייחודיים של קבוצת מיעוט המעוניינת לשמור על זהותה, אלא במאפיין כללי של קבוצת הרוב במדינה - יהדות. יהדות היא מאפיין מרכזי של המדינה כולה, והיא קיימת ונוכחת בה באופן בולט כל הזמן. התוצאה של פרמטרים מעורפלים ומתן שיקול דעת רחב כל כך לוועדות הקבלה ליישובים, כמו אלה שבהצעת החוק, תהיה שוב אפליה של המיעוט הערבי והדרתו. אין ספק, והדבר כבר נאמר, שאם יתקבל החוק - שיש בו פוטנציאל לאפליה של מיעוטים רבים אחרים - הציבור הערבי לא יהיה הציבור המופלה היחיד; אבל הציבור הערבי הוא זה המופלה תדיר והוא זה שמצבו הקשה ביותר. הצעת חוק זו, המצטרפת להצעות חוק אנטי-ערביות אחרות מן התקופה האחרונה, חושפת עד כמה עמוקה ומושרשת אפליה זאת. זאת ועוד, אין מדובר כאן רק בחירותו של המתגורר לבחור את שכניו, אלא גם באופן שהמדינה מחלקת טובות הנאה כלכליות. בחלוקה זו אסור למדינה להפלות על בסיס השתייכות לקבוצה לאומית-אתנית.

ראוי להבחין היטב בין הצעת החוק על רקע המצב הקיים ובין הצעת חוק דומה על רקע מציאות שונה, שאינה מפלה לרעה את האזרחים הערבים של ישראל. גם גביזון קובעת כי "הטענה שלגיטימי, או אף מוצדק, לאפשר לאזרחי המדינה לבחור את מקום מגוריהם מבחינת אופיו התרבותי וכי אפשר אף להגן על בחירה זו באמצעים משפטיים מסוימים אינה עומדת למדינת ישראל בתנאים הנוכחיים".שם, בעמ' 37. במציאות אחרת, לפי גביזון, היה מוצדק להקים יישובים על בסיס לאומי, אבל במציאות של ישראל כיום הפרדה שכזאת, אפילו לדעת גביזון, אינה אלא אפליה.

גליה דאור היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.