זכויות אדם

התמודדות עם תופעת גירוש פליטים או זרים אחרים הינה מנת חלקן של מדינות רבות במאה העשרים ואחת. מה ניתן ללמוד מפסיקתו האחרונה של בית הדין האירופי לזכויות אדם בעניינם של פליטים המבקשים מקלט מדיני בבריטניה ביחס להתמודדות עם התופעה בישראל? קראו את מאמרו של עדו רוזנצוייג.

לפני שבועות אחדים, ב-28 ביוני 2011, פרסם בית הדין האירופי לזכויות אדם (European Court of Human Rights) (להלן גם: "בית הדין") החלטה מעניינת הנוגעת לגירוש פליטים או זרים אחרים המבקשים מקלט מדיני בבריטניה.Case of Sufi and Elmi v. The United Kindgom, application nos. 8319/07 and 11449/07 המקרה, הדומה בכמה קווי דמיון כלליים לנעשה בישראל, עשוי לשפוך קצת אור על הנעשה כאן ועל אפשרויות הגירוש של מבקשי מקלט השוהים בישראל (אם באופן חוקי ואם באופן שאינו חוקי).לפני שאכנס למקרה עצמו ולניתוח השלכותיו אציין שאת הזרים המבקשים מקלט נהוג לכנות בישראל "פליטים" אף שלא כולם עונים על ההגדרה הפורמלית לכך בהתאם למשפט הבינלאומי. למען פשטות הדיון אתייחס אל אוכלוסייה זו - הכוללת פליטים, מבקשי מקלט, מסתננים ואף מהגרי עבודה -  כקבוצה כללית של "מבקשי מקלט" (פרט למקרים שבהם תידרש הגדרה מדויקת יותר).

המקרה עוסק בשני תושבים זרים אזרחי סומליה. הראשון הוא אבדיסמד סופי (Abdisamad Adow Sufi), יליד 1987, שהסתנן לבריטניה בספטמבר 2003 (בהיותו כבן שש עשרה) וכמה ימים לאחר מכן, באוקטובר 2003, הגיש בקשה למקלט מדיני בטענה שהוא שייך למיעוט נרדף בסומליה (שבט האהנסי) ושכוחות המורדים משבט ההווייה רצחו את אביו ואת אחותו ופצעו אותו. בקשתו למקלט מדיני נדחתה משום שטענותיו נמצאו לא אמינות. לאחר מכן, בשנים 2005 ו-2009 נשפט סופי, הורשע ונשלח למאסר בעקבות הודאתו בכמה עברות, בכללן פריצה, גנבה והונאה, התערטלות ואיומים ברצח. ב-2006 החל תהליך גירושו מבריטניה (בשל העברות שביצע וההערכה שהוא מהווה סכנה לציבור) ונקבע שעל אף התקופה ששהה בבריטניה, הוא יצליח להשתלב בסומליה בזכות גילו הצעיר והעובדה שחי תקופה ארוכה מחייו במדינה זו.

העותר השני, אבדיעזיז איברהים אלמי (Abdiaziz Ibrahim Elmi), יליד 1967, בנו של הנספח הצבאי לשעבר של סומליה בבריטניה, נכנס לבריטניה ברשות בשנת 1988. בתחילת 1989, לאחר שאביו נפטר ומלחמת האזרחים בסומליה פרצה, הוכר כפליט וב-1994 קיבל אישור שהייה בבריטניה ללא הגבלת זמן. בשנים 1992-2004 הוא הורשע בכמה עברות, בכללן עברות תנועה, גנבה וסחר בסמים, ובעקבותיהן הוצא נגדו ב-2006 צו גירוש. בשימוע שנערך לו הוחלט לדחות את טענותיו שהוא השתקם ואינו מהווה עוד סכנה לציבור וכן שכבר שנים רבות הוא מתגורר במדינה מערבית ואם יחזור לסומליה יתקבל כזר וחייו יהיו בסכנה.

שתי הבקשות, שהוגשו לבית הדין האירופי לזכויות אדם, התבססו על האמנה להגנה על זכויות אדם וחירויות בסיסיות (The Convention for the Protection of Human Rights and Fundamental Freedoms) (להלן: "האמנה"). הסעיף הרלוונטי ביותר מתוך האמנה שהבקשה והדיון מתבססים עליו הוא סעיף 3, המתייחס לאיסור על עינויים, יחס בלתי אנושי או משפיל (הבקשה מתייחסת גם לסעיף 2 - הזכות לחיים; ולסעיף 8 - הזכות לחיים פרטיים וחיי משפחה, אך לבית הדין לא היה צורך לדון בהם לגופו של עניין).

אף שסעיפים אלו אינם קובעים מפורשות את הזכות למקלט מדיני, הזכות משתמעת בעיקר מהאיסור - אשר לפי בית הדין האירופי לזכויות אדם מהווה איסור מוחלט - המופיע בסעיף 3 לגרש אדם למדינה שבה הוא צפוי לעינויים, ליחס בלתי אנושי או משפיל. יתרה מכך, בית הדין מציין שבשל מוחלטותה של הזכות, היא אינה תלויה כלל בעברות שלכאורה ביצע האדם. לכן במצב שבו קיימת סכנה להפרת החובה כלפי אדם מסוים עם גירושו למדינת מוצאו, אסור באיסור מוחלט לגרשו לשם.

בית הדין ממשיך וקובע שהערכת הסיכון תיעשה בכל מקרה לגופו בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל אדם: הסכנה אינה חייבת להגיע מכיוון הרשויות, אלא יכולה לנבוע גם מארגונים או מקבוצות בתוך המדינה שאליה הוא יגורש. עם זאת, בעת בחינת המצב בוחן בית המשפט את יכולתן של הרשויות להגן על האדם מפני סכנה כזאת. במקרים שבהם נשקפת לפרט המגורש סכנה אם ישהה באזור מסוים במדינה, בית הדין בוחן את האפשרות שהאדם יחיה באזור אחר במדינה, שבו אין נשקפת סכנה לעינויים, ליחס בלתי אנושי או משפיל. יתרה מכך, לדעת בית הדין בנסיבות מסוימות ייתכן מצב שבו הסכנה עקב ההחזרה תהיה סכנה כללית הנשקפת לכל אדם ללא קשר לנסיבותיו שלו (למשל בזמן עימות מזוין נרחב באזור). במקרה כזה כל גירוש לאזור כזה ייאסר בהתאם לסעיף 3 לאמנה.

המחלוקת בין הצדדים בתיק התמקדה בהגדרת המצב בסומליה בכלל ובמוגדישו בפרט. לדעתו של בית הדין בדיקת המצב צריכה לכלול (בין השאר) ארבעה קריטריונים: (1) האם הצדדים לסכסוך משתמשים בשיטות לחימה המגבירות את הסיכון לפגיעה באזרחים או מכוונות ישירות נגד אזרחים; (2) האם השימוש בשיטות כאלה נפוץ בין הצדדים הלוחמים; (3) האם הלוחמה היא מקומית או נרחבת ברחבי המדינה; (4) מה מספר האזרחים שנהרגו, נפצעו או נעקרו מבתיהם בעקבות הלחימה.

המצב במוגדישו אמנם השתפר בשנת 2009, אך לפי המידע שהוצג לבית הדין הלוחמה בעיר עדיין אינטנסיבית מאוד, והצדדים עושים שימוש נרחב בכלי נשק ואינם מבחינים בין אזרחים ללוחמים, ובשל כך אזרחים רבים מאוד מצויים בסכנה ואף נפגעים ממתקפות אלו. (כך למשל על פי אחדים מהנתונים שהוצגו לפני בית המשפט נהרגו בתקופה שבין 20 במרס 2010 ל-11 ביולי 2010 1,600 אזרחים, ויותר מ-150,000 אזרחים נעקרו מבתיהם במחצית הראשונה של 2010). מנתונים אלה הסיק בית הדין שרמת האלימות במוגדישו היא ברמת אינטנסיביות גבוהה דיה בשביל לאסור, על פי סעיף 3 לאמנה, החזרת כל אדם לאזור הזה (פרט לאנשים המקורבים מאוד לבכירים בארגונים הלוחמים).

עם זאת כאמור, כשהמעבר למקום אחר במדינה הוא בגדר האפשר, הגירוש אינו אסור. בית הדין בדק אפוא את המצב בשאר חלקי סומליה ואת אפשרות המעבר לשם ממוגדישו, ומהמידע שבידיו הסיק שאמנם אפשר לטוס בתוך סומליה לאזורים המרוחקים מהעימות, אבל בשל החלוקה הפנימית לשבטים רבים יש סיכוי רב שאדם שיוחזר לסומליה ויעבור לאזור חדש לו, ללא משפחה או קשרים אחרים, ימצא את עצמו במחנות הפליטים והעקורים, שהתנאים ההומניטריים הקשים בהם מהווים, הלכה למעשה, יחס בלתי אנושי או משפיל, האסורים לפי סעיף 3 לאמנה. לכן, בהתחשב בנסיבות האישיות של סופי ואלמי וכן בנסיבות הכלליות הקיימות בסומליה אסר בית המשפט על בריטניה לגרש אותם למדינות מוצאם.

ממקרה זה אפשר כאמור להסיק כמה מסקנות על מדיניותה של ישראל בכל הנוגע למבקשי המקלט בשטחה. בדומה לבריטניה, גם ישראל חתומה על אמנות האוסרות להעביר אדם למדינה שבה הוא צפוי לעינויים, ליחס בלתי אנושי או משפיל (למשל האמנה הבינלאומית נגד עינויים). לכן, בהתאם לפרשנות בית הדין לזכויות אדם, השאלה שישראל צריכה להתמקד בה בעת תהליך ההחזרה איננה רק סטטוס השהייה של התושב הזר בארץ (פליט, מבקש מקלט מדיני או מהגר עבודה), אלא גם האם המצב במדינה שאליה היא מבקשת להחזירו עשוי להעמידו ביחס בלתי אנושי או משפיל. כחלק מהליך בחינה זה על המדינה לבחון את עצימות הלחימה שם ואת הסיכון לחיי אדם באופן כללי ומתוך התחשבות במצבו האישי של כל אחד ואחד. בהקשר זה אפשר גם לקחת בחשבון את מצבם של ילדי מבקשי המקלט שהעבירו את רוב חייהם בישראל, ולכן סיכוייהם להשתלב במדינת המקור שלהם (או של הוריהם) קטנים במיוחד.

יתרה מזאת, בפסק הדין מבהיר בית הדין באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהאיסור לגרש אדם למדינה שבה הוא יהיה צפוי ליחס בלתי אנושי או משפיל הוא מוחלט, ולכן שיקולים המבוססים על רמת פשיעה, ביטחון פנים או דמוגרפיה במדינת המקלט אינם יכולים לגבור עליו.

חשוב לציין שגישת הטיפול הישראלית אינה מנוגדת באופן מוחלט לעמדת בית הדין האירופי. כך למשל בכל הנוגע למבקשי המקלט מאריתראה הגישה הישראלית נוטה לקבוע שאין לגרשם לשם בשל המצב הקשה השורר במדינה. יתרה מזאת, על אף האפשרות להחזירם למצרים (המדינה הקודמת ששהו בה, ומקצתם אף הגישו גם שם בקשה למעמד פליט), ישראל אינה עושה כן מאחר שהמצרים לא הבטיחו מפורשות שלא יעבירו את מבקשי המקלט חזרה לאריתראה.גלעד נתן, הטיפול במסתננים מגבול מצרים, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ירושלים 2010

עו"ד עדו רוזנצוייג משמש כעוזר מחקר בתוכנית טרור ודמוקרטיה.