חוקה ואטלולא

מפלגות רבות בישראל לא רואות בחוקות שלהן כמסמכים מחייבים ונוטות לשנות את העקרונות המוסדרים בהן לפי צרכי השעה הפוליטיים.

הכנסת פוזרה, יריית הזינוק למירוץ הבחירות נורתה, והמפלגות נכנסו לתזזית פוליטית של היערכות לקראתן. ביום ראשון אישרה סיעת קדימה את ההצעה לבטל את הפריימריז ולבחור את רשימת מועמדיה לכנסת על ידי ועדה מסדרת בת שלושה חברים. אמת, גם ב-2006 בחרה המפלגה את מועמדיה על ידי ועדה מצומצמת. אולם אז, עוד לא היה לקדימה תקנון מאושרר. כיום, קובע התקנון מפורשות שבחירת המועמדים לכנסת תיעשה בשיטת הפריימריז. עוד קובע התקנון שיוזמה לביטול פריימריז צריכה לעבור משוכה משולשת: רוב בקרב חברי הסיעה; רוב בקרב חברי מועצת המפלגה; רוב במשאל חברים של כלל מתפקדי התנועה. יוזמי ביטול הפריימריז צלחו בקלות את שתי המשוכות הראשונות. אך מה בנוגע למשוכה השלישית? ובכן - למי יש זמן לערוך כעת משאל מתפקדים? מדוע להסתכן שהחברים יצביעו נגד היוזמה? אז מה עושים? מבטלים את הסעיף באמצעות הוראת שעה.

ביום רביעי התכנסה ועידת הליכוד. על סדר היום – פריימריז. להבדיל מקדימה, אשר הפקיעה מחברי המפלגה את זכותם לבחור, עשה הליכוד דווקא צעד בכיוון ההפוך: הוא אִפשר למספר רב יותר של חברי מפלגה להשתתף בבחירות המקדימות. אולם גם זה נעשה אגב הפרה של עקרון יסוד בחוקת המפלגה, ולפיו הזכות להשתתף בפריימריז ניתנת רק לחברי מפלגה שעברו תקופת הכשרה בת 16 חודשים. מטרת הסעיף הייתה להחליש את התמריץ של קבלני קולות לפקוד אלפי אזרחים זמן קצר לפני התמודדות פנימית. אבל הנה, כנראה מתוך החשש מכוחו של מחנה פייגלין, האינטרס של צמרת המפלגה הוא לאפשר כעת גם למתפקדים-לשעבר, שלא שילמו בשנים האחרונות את דמי חברותם, להשתתף בפריימריז. אלא מה? יש עיקרון בחוקת המפלגה. נו... אז יש עיקרון. מה עושים? מכנסים את הוועידה ומפעילים סעיף עלום הפוטר את ה"לשעברניקים" מתקופת הכשרה.

הדוגמאות האלה ממחישות עד כמה גמישות הן מערכות הכללים שהמפלגות מתנהלות לפיהן. חוקות ותקנוני המפלגות נראים אולי מסמכים מרשימים ומכובדים, אך דומה שההוראות בתוכם משונות בקלות ובתדירות גבוהה בהתאם לצורכי השעה. כעת נשאלת השאלה: האם זה נורא כל כך? אם קדימה חושבת שהיא יכולה להעמיד נבחרת אטרקטיבית יותר על ידי ביטול הפריימריז -  מה הפסול בכך? אם הליכוד סבור שביטול תקופת ההכשרה ישרת את טובת המפלגה - מדוע שלא יעשה כן? אולי איננו צריכים לבחון את חוקות המפלגות באותן אמות מידה מחמירות כפי שאנו בוחנים חוקות מדינה או חוקי יסוד, שמהם אנו מצפים להיות יציבים וחסינים משינויים תכופים. ייתכן שעלינו לראות את חוקות המפלגות יותר כמסמך המספק מסגרת רופפת של כללי משחק, המאפשרת למפלגות לגלות את הגמישות הנחוצה במאבק הפוליטי-דמוקרטי.

כל זה טוב ויפה, אילולא הסכנה שההרגל של כיפוף כללי המשחק יתפשט, מהזירה המפלגתית מעלה אל עבר הזירה הפרלמנטרית. לאחרונה ראינו דוגמאות רבות לשינויים בחוקי יסוד, אשר התקבלו מתוך מניעים פוליטיים צרים ועכשוויים. חוקי הצינון למיניהם, חוק מופז, חוק גרוניס ודומיהם הם עדות לכך שהמחוקקים אינם מוקירים את הערך המוסף של כללי משחק יציבים. סיכויים רבים שהם גיבשו את התפיסה המסוכנת הזו במהלך התנסותם בפוליטיקה הפנים-מפלגתית.