חידוש ברית הציונות
כדי לקיים את החזון הציוני, על החברה הדתית להכיר בסמכותה הבלתי ניתנת לערעור של ההסכמה הדמוקרטית ולמזער את השפעת הדת. קריאה אל בעלי הברית שבציונות הדתית.
כדי לקיים את החזון הציוני, על החברה הדתית להכיר בסמכותה הבלתי ניתנת לערעור של ההסכמה הדמוקרטית ולמזער את השפעת הדת. קריאה אל בעלי הברית שבציונות הדתית עשרות שנים ידענו להיות עם המתח הזה: החברה האזרחית מכילה את הקהילה הדתית הגודרת עצמה זה זמן ההולך ומתארך בוקעת מוסיקה צורמת מתוך קהילותיה של הציונות הדתית. זוהי מוסיקה המזייפת את הטונים שאני אמון עליהם ביצירה הציונית שכתיבתה עדיין רחוקה מסיום; מוסיקה המתנגנת בשוליים הקיצוניים של התנועה המפוארת ומכתימה את הרוב. לשם דוגמה, אחת מיני רבות, למה שמפר בעיניי את תוכני הסאגה הציונית, הנה חילופי דברים בדיון "השולחן העגול" על הדרת נשים שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כשנה.
בדיון הערתי שבימי נעוריי, בשנות ה־ 50 של המאה הקודמת, חגגנו ברחובות ירושלים את ימי העצמאות הראשונים של מדינתנו במעגלי רוקדים משותפים לתנועות הנוער וידי חבקו ידי בנות מתנועת הנוער "בני עקיבא" כמעשה שגרה. את ההדרה של בנות ממעגלי הרוקדים המשותפים היום ציינתי כביטוי להקצנה מדאיגה. על כך העיר הרב אביחי רונצקי:"[כרמון] דיבר מקודם על ההקצנה... זה לא מקובל עליי לחלוטין. אני כבר עוסק בנושא של לימוד הלכה הרבה מאור שנים, ומה שקרה מאז שרקדת עם חבריך ועם אחת הבנות ביחד... [אז] למדו הרבה פחות או כמעט בכלל לא [הדגשות שלי, א"כ]... יהודי דתי [חייב ב]דברים מפורשים שאסור לרקוד עם בנות יד ביד, ואסור לך... לשמוע קול אישה שרה... זאת ההלכה. אז להגיד על אנשים מקפידים בהלכה שהם מקצינים?״.
אני, שאינני דתי אך מחשיב עצמי "דתי ביהדותי", נחשפתי, במסגרת מחקריי על גרמניה הנאצית והשואה, לקובץ מדהים של שו"תים שריכז הכרעות של רבנים בגטאות ובמחנות. אין שיעור מאלף והארה גדולה יותר בעניין הקור המוסרי היהודי מאשר ההכרעות בדילמות מוסריות כבדות כל כך. חוט השני השזור בכולן (למן ההיתר לאכול ביום הכיפורים, דרך שבירת כללי הכשרות ועד ההרשאה לשלוח ילדים לכנסייה) הוא מרכזיותם של החיים והדגשת מקומה של פרשנות רבנית אמיצה. היהדות שלי מעוטרת בפרשנויות של האמיצים בין הרבנים המתאימים את יהדותנו למציאות המשתנה. וכך המחרוזת הציונית, מקור לגאווה, מעוטרת בדמויות מופת של נשים: המשוררת רחל, חנה סנש, הלוחמות בפלמ"ח, פורצות הדרך בפוליטיקה, ערה יונת והמדעניות ב'בר אילן' ובהן חברתי יפה זילברשץ, החיילות המשרתות את ביטחון ישראל בצה"ל, אמי ז"ל.
אחת מדמויות המופת הללו, איילת וידר כהן, יו"ר הארגון הדתי־פמיניסט 'יקולך', הייתה גם היא בדיוני השולחן העגול. וכך אמרה באומץ נדיר את מה שמהבהב בתוכי מאז כתמרור אזהרה:
"בעיניי [שיח הצניעות] בונה בתודעה את הייצוגים הגבריים והנשיים... באופן כזה שהאישה היא אובייקט מיני, והאישה היא שפוטה... והאישה היא כנועה, צריך להגן עליה ולגונן עליה, והיא צריכה שמירה... המסרים ההלכתיים והדתיים הם בעצם סימפטומים של אותה תופעה, של התייחסות לאישה, לילדה, לנערה, כאל אובייקט מיני, והתייחסות לגבר כאל מי שלא מסוגל לשלוט ביצריו... אני חושבת שזה משפיל את שני הצדדים באותה מידה. אני חושבת שהשיח הזה הוא שיח של צביעות ולא של צניעות."
דבריה האמיצים שלאיילת וירר כהן הם עדות לכך שהציונות הדתית איננה עשויה מקשה אחת, שיש בתוכה בעלי ברית להתמודדות עם האתגרים העצומים הרובצים (עדיין) לפתחה של התנועה הציונית. אל אלה, אל בעלי הברית, אחיי הציונים בקהילת שומרי המצוות, אני מבקש לפנות. זו איננה פנייה שנולדה בעלמא; מקורה בסנוקרת רעיונית שספגתי מחבר, אדם שאני מוקיר ומעריך כאמיץ רוח ולבב: הרב יעקב מדן. וכך כתב חברי יעקב במאמר ב'מקור ראשון' ב- 8.2.13, שהיה המשך לשיחת טלפון
שניהלנו בינינו ימים ספורים קודם:
"בלא נכונות להתפשר קובע ד"ר כרמון שבחוקה מקור הסמכות כלפי המאמין ושומר המצוות יהיה המקור החילוני בלבד... ועליו לוותר בהסכמתו לחוקה על מקור הסמכות ועל הריבון האמיתי שבו הוא מאמין, ריבונו של עולם... מי שאינו מבין שתחת סמכותו של ריבונו של עולם אפשר ליצור חוקה שלפחות לא תסתור את סמכותו... לא יוכל לעולם ליצור חוקה מאחדת."
משפטים ספורים אלה, המשקפים את רוחו של מאמר שלם, חוטאים לי לחבריי ובעיקרו של דבר הם המניעים אותי לחפש שותפים למעשה הכינון מחדש של הברית. מאז שייסדתי את המכון הישראלי לדמוקרטיה, בכל עשיותיו ותוכניותיו שגולת הכותרת של כולן היא הצעתנו לחוקה בהסכמה שזור המאמץ להכיל, להתאים את הצרכים השונים, האמוניים, הערכיים, הנורמטיביים של אלה לשותפות עם אלה כאשר הבסיס לכול הוא הנכונות לפשרה. סלע המחלוקת העולה מתוך דרכו הישרה והישירה של הרב מדן הוא אכן שאלת מקור הסמכות, וסלע מחלוקת זה עלול להיות הרה אסון לעתידה של הדרך הציונית המשותפת.
הציונות, תנועת המרד של העם היהודי בגורלו ההיסטורי, רחוקה מהשלמת חזונה. בצר הישגיה חסרי התקדים של תנועת המרד היהודית, האתגר של ביסוס היסודות הערכיים המשותפים - הערובה להתקיימות רצופה שאיננה ניתנלתערעור של עמנו רחוק מהישג יד. ההתמודדות עם האתגר הזה תמוצה כאשר נבנה את הכלים המאזנים בין "היהודית" לבין "הדמוקרטית" של מדינתנו. ההתמודדות הזאת תלויה ביכולתנו לחדש את הברית הציונית.
כינונה המחודש של הברית במציאות שלימינו איננו מעשה קל. הוא מחייב התמודדות אמיצה עם מה שלצערי הרב מדן נסוג ממנו ניסוחיו באמנת גביזון מדן. מנקודת הראות שלי, המרד הציוני בגורל ההיסטורי של עמנו כלל את הניסיון שלא הושלם עדיין לבסס הגדרות חלופיות לזהותנו הלאומית שלא במונחים דתיים. מנקודת הראות שלי, בתהליך ביסוסה של מדינת הלאום שלנו כיהודית ודמוקרטית יכולות הגדרות דתויות חילוניות לדור בכפיפה אחת ובלבד שיתממש תנאי הכרחי אחר: מקור הסמכות המדינית בדמוקרטיה הוא אחר ובלתי ניתן לחלוקה או לפשרה - הסקולום, העולם, העם; הוא מקור סמכות חלוני. להחדרת מקור סמכות אלוהי אל הזירה האזרחית-מדינית עלולות להיות השלכות הרות אסון, מאי הציות לפקודות הצבא על בסיס פסיקות של רבנים ועד להתנגדות אלימה להכרעות דמוקרטיות.
הגענו יחד עד הנה, חגיגות ה- 65 לתקומת המדינה, בזכות הדבקות בעיקרון הדמוקרטי של ההכלה. אלא שאנחנו עדיין פסיפס של קבוצות ומגזרים חילוניים ודתיים, חרדים ודתיים לאומיים, יהודים וערבים, עולים וותיקים, כאלה שמעל לקו העוני ורבים (מדי) שמתחתיו ואיננו מכילים אלה את אלה. עקרון ההכלה המתחזק אותנו כחברה אזרחית שברירית ופגיעה עדיין מצוי במתח מול הפרקטיקה של הקהילה הדתית המונעת על ידי עקרון ההדרה; האקסקלוסיביות. בעוד שההכלה איננה אמורה להבחין בין גוונים וגוני גוונים של התנהגות - תרבותית, אמונית, עדתית, חברתית - ההדרה היא הגדר המבטיחה את קיומה של קהילת המאמינים הדתית. קהילה זו מקבלת, בהגדרה, את שומרי המצוות ואותם בלבד.
עשרות שנים ידענו לחיות עם המתח הזה; החברה האזרחית שעל חבריה נמנים כולם הכילה, מכילה ותמשיך להכיל את הקהילה הדתית הגודרת את עצמה בפני מי שאינם שומרי מצוות. זו דרכו של עולם, כל עור נשמר וימשיך להישמר כלל הזהב, האקסיומה: מקור הסמכות היחיד בדמוקרטיה המתווה את אורחות חייה של החברה האזרחית כולה הוא סואקולארי, העם. החברה האזרחית שהעם הוא הריבון שלה מכילה את קהילת שומרי המצוות בתוכה על מקור הסמכות האקסקלוסיבי לה, הוא הטרנסצנדנטלי.
אינני מחרש בדברים אלה רבר וחצי דבר. מנהיגים רוחניים, הוגים ורבנים מקרב הציונות הדתית נתנו דעתם למתח בין מקורות הסמכות לדרכים ליישבו. אומר יוסק'ה אחיטוב ("לקראת ציונות דתית בלתי אשלייתית", בספר מאה שנות ציונות דתית, עמ׳ 23) ביחס "להטרוגניות של אוכלוסיית המדינה שהיא כוללת אחוז גבוה של יהודים חילונים מכאן ואחוז לא מבוטל של אזרחים לא יהודים מכאן. מערכת כזאת לא יכולה להתקיים אלא במסגרת של מדינה מודרנית דמוקרטית, שהיא מדינת אזרחיה כולם" (ההדגשה שלי, א"כ). אחיטוב מתכתב במאמרו עם אליעזר גולדמן, הסבור כי "המדינה המודרנית איננה יכולה לכלכל אוטונומיות שיפוטיות". גולדמן, שאיתו מסכים אחיטוב, מנסח בעצם את עקרון ההכלה שלהקהילות הגדורות בהדרה. "המימוש הקולקטיבי של דת ישראל יכול לבוא לידי ביטוי במסגרת הקהילות התת-מדיניות".
וכותב על כך גולדמן עצמו ("הציונות הדתית במדינה שרשרת כשלים", בתוך: עין טובה - ספר היובל לטובה אילן, עמ׳ 561):
"בסיטואציה רב־תרבותית כגון זו של החברה הישראלית תלויה הסולידריות החברתית הכללית באי סגירות של תת-החברות לתרבויותיהן של תת-חברות אחרות... במצב רגיל יהודים דתיים יכולים להיות בעלי השקפות פוליטיות שונות... ואפילו בעלי השקפות פילוסופיות שונות... ה'אנחנו' שלהם הוא מגוון ורב ממדי... לעומת זאת השקפות ונאמנויות טוטאליות יוצרות בקיעים חברתיים בין אנשי שלומנו למי שבחוץ."
לפני כשמונה שנים, סביב ההינתקות מגוש קטיף, בעקבות ראיון שקיים עם ארי שביט ויאיר שלג ב'הארץ', כתבתי לרב מדן, בין היתר:
"כך אמרת בראיון, 'מעולם לא הכרתי בעליונות החוק. צדק ומוסר חשובים לי בהרבה מעליונות החוק. כאשר החוק עומד מול הצדק והמוסר אני עומד בצד השני'. במה הצדק שלך, יעקב מדן, ואמות המידה המוסריות שלך עדיפים על אלה של האחרים? תכליתו של החוק להסדיר את החיים המשותפים בין תפיסות שונות של צדק. ללא עליונותו אנו נדונים לאנרכיה. על הרקע הזה (בבחינת ממה נפשך) לא ברורה לי השניות, אם לא הסתירה שבדבריך. אתה נותן גט כריתות לעליונות החוק ובה בעת מצפה שהדמוקרטיה וכלליה יישבו את מצוקותיך. ברם, בסופו של דבר, מי כמוך, אזרח נאמן למדינתו, גדול בתורה, איש אמיץ מכונן גשרים, יודע שכמו הצדק והמוסר גם הקרוי בפיך 'עליונות החוק' הוא מעשה של איזונים. פרי מעשה האיזונים לעתים פוגע בזולתך ולעתים בך; לעתים הוא מפר את היחסיות של הצדק והמוסר של האחר ולעתים את אלה שלך... בוא יבוא היום שלאחרי ההינתקות. יהיה תרחיש התהוות היום הזה אשר יהיה, אנחנו, בנים לעם עתיק המחדש את ריבונותו בארצו, מחויבים למעשה ההתחדשות הזאת. אנו באים אליו עתירי שניויות. גם אתה. אני קורא לך לבור מתוך השניות שלך את המחבר ולא את המפריד. מנהיגותך ואומץ לבך כבר רשומים בדברי ימי החברה הישראלית; התרומה שלך ליישב מתחים בין דתיים וחילונים לא תסולא בפז. אסור לך למשוך ידיך מהמאמץ להתחבר, להשתתף, להתפשר."
כינון היסודות הערכיים של יהודית ודמוקרטית הוא משימה חסרת תקדים. לשם השלמתה דרושה הברית. השתתת הברית חייבת להיות על מקור הסמכות היחיד בדמוקרטיה. אנחנו, הציונים, שותפים למרד שבו בחרו היהודים להיות אחראים לגורלם. מערכת החוקים היהודיים חייבת למזער את משקל הדתיות בהכרעות הפוליטיות. זוהי המטלה שלכם, אחיי הציונים, אליכם מושטת ידי.
המאמר פורסם ב"מקור ראשון" בתאריך 12.4.2013