חינוך לתודעה פוליטית

מהו "חינוך לתודעה פוליטית"? מאמרו של פרופ' אייל נווה, שנכתב לרגל המפגש הרביעי בסדרת המגפשים חינוך לתודעה פוליטית

חינוך

חינוך הינו תהליך אנושי אותו בני האדם חווים תוך כדי חיכוך עם בני אדם אחרים. בזאת הוא נבדל מתהליכים טבעיים הקשורים ישירות למבנה הביולוגי שלנו. מכאן שתחום החינוך הוא דינאמי ומשתנה , רב מניעים, תכנים ומטרות, תלוי הקשר אנושי, ומשתנה בזמן ובמרחב.

אף שנהוג להתייחס לבית הספר כזירה המרכזית של חינוך , החינוך מתחיל בבית טרם הגעת הילדים לגיל הגן והוא ממשיך באופנים שונים גם אחרי שהתלמיד עוזב את בית הספר או מוסד לימוד והשכלה. החינוך הוא אפוא  הֱקשר מתמיד, מעין זירה שבה נמצאים ופועלים בני האדם,  כאשר תהליך החינוך מלווה אותם משך כל מהלך חייהם.

מן הבחינה המוסדית, חינוך פורמאלי מופעל כלפי צעירים בתהליך הלמידה והסוציאליזציה שלהם לחברה נתונה. רוב משרדי החינוך בעולם עוסקים בילדים, נוער וצעירים, משאבי החינוך מופנים כלפי דור הצעירים ומתוך אוריינטציה של בניית חברה בעתיד אשר תהיה קשורה בצורה כלשהי עם חברת העבר וההווה. במסגרת זו ישנן שתי קבוצות ייחוס נפרדות: מושא החינוך הם התלמידים והתלמידות וסוכני החינוך הם בעלי המקצוע שהוכשרו לחנך אותם: המורים והמורות.

המיפוי הטכני של שדה החינוך מתחיל לקבל צורה לאור האמור לעיל: המסגרת הממסדית מתמקדת בעיקר בבית הספר ומתוך כך  בקבוצת גיל של ילדים ונוער ובמבוגרים עובדי מערכת החינוך שהוכשרו להיות אלה שאחראים פורמאלית על שדה החינוך. מסגרת זו מהווה עדשת מיקוד ומערכת שלאורה יש לבחון את השדה על כול הקשריו, אך אין היא מוגבלת אך ורק למשתתפים הפורמאליים בתהליך ההוראה והלמידה.  שתי הקבוצות, של תלמידים ומורים, מקבלים חלק ניכר ממאפייניהם תוך חיכוך וממשק עם גורמים אחרים כגון הורים, עובדי קהילה, פקידי רשות מוניציפאלית, פסיכולוגים ורופאים, חוקרים, פקידי מדינה, אמצעי תקשורת, תנועת נוער, מועדוני ספורט ועוד. מתוך כך עולה הצורך לכלול אותם במידה מוגבלת בתמונה הכללית אותה אנו מנסים ליצור.

פוליטיקה היא התחום הציבורי המארגן את חיי הכלל באמצעות הפעלת משאבי עוצמה  ומימוש אינטרסים של פרטים שונים בחברה. פוליטיקה דמוקרטית מניחה שבחברה דמוקרטית יש להשתמש בכוח פוליטי כתחליף לאלימות, באופן מוגבל ומרוסן, מתוך קבלה מושכלת של פשרות שהן רע במיעוטו ותוך התחשבות בהכרעות הרוב ושמירה על זכויות המיעוט. לפוליטיקה המודרנית יש כמובן מימד מוסדי הקשור בשלטון ועוסק בתהליכי בחירות, ייצוג, חקיקה, ביצוע ושיפוט.  המימד האזרחי, המופשט יותר,  עוסק בקשר בין זכויות וחובות, ביחסי הגומלין בין הפרט לחברה, ובמידת אחריות האדם על התחום הציבורי שבו הוא מתגורר ופועל. החל מסוף המאה ה18 התאפיינה הפוליטיקה גם במימד אידיאולוגי שחתר אל עבר מימוש חזון החברה הטובה הרצויה לגוף זה או אחר.

אידיאולוגיות גדולות כמו ליברליזם, שמרנות, סוציאליזם, סוציאל דמוקרטיה, לאומיות, פאשיזם, קומוניזם ואחרות, צמחו במהלך המאה ה19 התפצלו והורחבו בד בבד עם פוליטיקת ההמונים שהתגבשה בחברות המודרניות באירופה ובמקומות אחרים בעולם. אך רוב אידיאולוגיות אלה  מיצו את עצמן: במקרים קיצוניים הן הפכו לקטסטרופות. במקרים רבים הן התרסקו על סלעי מציאות אנושית מורכבת ודינאמית, עומעמו וסולפו עד כדי גיחוך, או איבדו מסיבה זו או אחרת כל רלבנטיות למצב משתנה של חברה נתונה.  כיום ברור שבעולם הפוסט-מודרני הפוליטיקה איבדה את המימד האידיאולוגי שאפיין אותה לפני דור או שניים. יתרה מזאת, יש סימנים שהפוליטיקה הפכה לזירת התגוששות כוחנית, מניפולטיבית, וחפה מכל סוגיה עניינית. כתוצאה מכך היא מצמיחה כלפיה עוינות וסלידה מצד חלקים רחבים בציבור.

בתקופת הפוליטיקה האידיאולוגית מסגרות החינוך אשר דגלו בחינוך פוליטי אידיאולוגי,דגלו למעשה בחינוך שהתאפיין בנקיטת עמדה, אינדוקטרינציה, וסגירות כלפי אידיאולוגיות מתחרות. כריאקציה טענו רבים כי חינוך דמוקרטי אמיתי חייב להיות נקי מפוליטיקה סיעתית, ולהנחיל ערכים דמוקרטיים ממסדיים בלבד, כלומר להתמקד בהענקת כלים דמוקרטים לכולם תוך שמירה על חופש הבחירה ע"י הוצאה מוחלטת של פוליטיקה סיעתית אידיאולוגית ממתחם בית הספר.

בישראל תופעה זו התבטאה בהעדפת ה"ממלכתיות", שמהותית התרוקנה מכל תוכן פוליטי אידיאולוגי, והשאירה את הזירה הזאת לתנועות הנוער ולחינוך בלתי פורמאלי. אלא שעם שוך העידן האידיאולוגי התברר שהוצאת הפוליטיקה מבתי הספר חותרת תחת הכוונת הטובות של יוזמי הרעיון: הולך וצומח דור צעיר חף מכל אידיאולוגיה , שנחשף באופן רדוד לצדדים השליליים של התרבות הפוליטית, ולכן מתעב פוליטיקה ורואה בה תחום בזוי. דור זה מפתח תגובות עוינות לעיסוק הפוליטי ונמנע מכניסה לתחום הציבורי, לא מממש את זכותו הדמוקרטית לבחור, ומכאן לשלוט על עתידו, ואם עושה זאת הרי פועל מתוך ניכור והעדפת הרע במיעוטו. יתרה מזאת, בקרב חלקים נרחבים מהדור הצעיר הסלידה מהפוליטיקה מפתחת נטייה לאימוץ ניהיליזם קיצוני או כמיהה לחלופה סמכותית טוטליטארית. הניהיליזם הקיצוני מתבטא בבריחה מהתחום הציבורי, בורות כלפי מנגנוני הפעלת הכוח, אפאטיות ואדישות למתרחש מעבר לדלת אמותיהם. הכמיהה הטוטליטארית מתבטאת יותר מכל  בציפייה ל"איש חזק שיעשה פה סדר".

הריחוק שנוצר בין מרבית הציבור לבין הפוליטיקה, משאיר את התחום לשליטה ותמרון של קבוצות מיעוט רבות עוצמה ומעצים את יכולת המחטף של מעטים העוסקים בפוליטיקה. כך הולך וגדל הניכור בין הפוליטיקאים וקבוצות אינטרסים חזקות, לבין כלל החברה ובעיקר הצעירים שבה. לאחרונה עוסקים רבים בתחום התיאוריה והמעשה החינוכיים בסכנה זו: חוקרי חינוך, אינטלקטואלים מתחומים משיקים, מומחים ובעלי תפקידים במערכת החינוך, מנהלים ומורים מרגישים צורך אמיתי לביצוע שינוי במגמה ולהחזיר את החינוך הפוליטי-אזרחי לכותלי בית הספר. הם בודקים  דרכים לשיקום החינוך הפוליטי במטרה לטפח אוריינות פוליטית בדור הצעיר, לחזק את תחושת האזרחות שלו, ולבצע רהביליטציה ל"פוליטי" אל מול פיחות הערך שנעשה לו על ידי הפוליטיקאים עצמם, קבוצות האינטרסים שמשפיעות עליהם, וסביבת עבודתם התקשורתית.

רבים מסכימים כי יש לעודד דיאלוג, חשיבה ביקורתית והתנהגות מעורבת בקרב הצעירים כתנאי להכשרתם לכדי אזרחים אחראים בחברה דמוקרטית, דינאמית ומאתגרת העוברת שינויים מפליגים. רבים מניחים שניהיליזם אנרכיסטי מחד וכמיהה לסמכות טוטליטארית מאידך, הנראים כשתי אופציות מנוגדות זו לזו באופן חריף, אינם אלא שני צדדים של אותה מטבע מסוכנת הנובעת מרגשות תסכול, זעם, וחוסר אונים של דור צעיר הסולד מהפוליטיקה ומביטוייה אך אין לו כלים לשנותה. רבים תולים את האשמה גם במערכת החינוך המקבלת ואף מעודדת בורות כלפי התחום הפוליטי, לא מתמודדת עם האדישות ציבורית, הפסיביות והציניות בקרב הצעירים, ונמנעת ככל האפשר מטיפוח חשיבה ביקורתית.

כך הולך ונוצר החל מהשליש האחרון של המאה העשרים תחום החינוך לתודעה פוליטית-אזרחית כשדה מחקרי והתנסותי, הנובע מתוך אי נחת כלפי המצב הקיים, ומחפש דרכים לתיקון ושיקום על ידי החזרת הפוליטיקה (כביטוי של אחריות ושליטה עצמית, ולא כביטוי סיעתי) אל בית הספר, מוסדות החינוך והמרחב בו מתחנכים צעירים. יש הקוראים לכך חינוך לאזרחות, אחרים מכנים זאת חינוך דמוקרטי, יש המדגישים את החינוך הערכי, ואחרים עוסקים בטיפוח חינוך חברתי. כל אחד מתחומים אלה שייך לשדה החינוך לתודעה פוליטית, הכולל בתוכו תכני ידע (לימודי אזרחות או לימודי מדעי המדינה) התנהגות ציבורית (התנסות בקבלת החלטות דמוקרטיות בבית הספר או בחברת תלמידים), אוריינטציה מוסרית ( דיון בערכים ושיפוט ערכי), ומימד של זהות (השתייכות הפרטים לקבוצות חברתיות). מתברר כי למרות אי הנחת מהמצב הקיים והרצון הכן לשפרו, החוקרים ואנשי החינוך העוסקים בנושא חלוקים בהגדרת הבעיות, בדרכי הפתרון, במתודות המוצעות, ובהיבט המערכתי של השינוי המוצע. הוויכוח בא לידי ביטוי החל משלב הגדרת מושגי היסוד (מה התוכן הממלא את הביטוי "אוריינות פוליטית", לדוגמא) ועד ליישומם היעיל והראוי ביותר של אותם מושגי יסוד המוסכמים.  כך נוצר שדה מורכב הדורש מיפוי ראשוני לאור איזה שהם מושגים ומערכת צירים אשר יסייעו בידי המעוניינים בכך לנווט דרכם במבוך החינוך הפוליטי החדש והמתחדש.

המושג "חינוך לתודעה פוליטית" על ארבעת ממדיו

אפשר להתייחס למושג חינוך לתודעה פוליטית במשמעות צרה כשייך לתחום הידע של הפוליטיקה, ואפשר לעבות אותו על ידי הוספת תחומים נוספים, כמו תחום ההתנהגות, תחום הערכים ותחום הזהות. אנו טוענים שכל אחד מהתחומים מהווה נדבך של חינוך לתודעה פוליטית ומעצים את האתגר הטמון בו. יחד עם זאת בהיבט הפרקטי אין זו חובה להכיל תמיד את כל ארבעת התחומים, ויש מקרים שתחום אחד שניים או שלושה, מספיקים לשיקום חינוך פוליטי במקום מסוים ובמקרה קונקרטי. ואולם השדה כולו מכיל את ארבעת תחומי התוכן שהזכרנו: תחום אפיסטמולוגי, התנהגותי, ערכי, וזהותי.  ברצוננו להבהיר כל תחום קודם כל על דרך השלילה ובעקבות זאת על ידי ניסוח האופק הרצוי.

מבחינה אפיסטמולוגית קיימת בורות בכל הנוגע לפוליטיקה. תלמידים וצעירים אינם יודעים הרבה על צורות משטר בהיסטוריה, על הפוליס כארגון פוליטי קדום, על פוליטיקה שבטית מסורתית מול פוליטיקה ביורוקרטית, על צמיחת הדמוקרטיות והתמודדות המשטרים הדמוקרטים-ליברלים כנגד משטרים ישנים סמכותיים ומשטרי המון טוטליטאריים. רוב התלמידים לא מבחינים בין דמוקרטיות ישירות ועקיפות, מהותיות ופורמאליות, אינם  יודעים מהי רפובליקה ולא לומדים על השימוש הפוליטי שנעשה במהלך ההיסטוריה בדת, באומנות, במדע, בטכנולוגיה, באידיאולוגיה, ובפילוסופיה. קיימת בורות ואדישות לגבי מבנה הפוליטיקה במדינה בה הם חיים וצורת הפעלת השלטון על רשויותיו השונות. החזון של החינוך הפוליטי מבחינה אפיסטמולוגית הוא קודם כל שיפור הידע הפוליטי של הצעירים ומכאן שכלול היכולת הביקורתית שלהם כלפי הפוליטיקה שמסביבם. זה יכול להתבצע על ידי הרחבת נקודות במקצוע האזרחות, הוספת שעות למידה במקצועות כמו היסטוריה, סוציולוגיה, מדעי המדינה או פילוסופיה פוליטית, הכשרת מורים מקצועית יותר בתחומים אלה, תכניות העשרה, סיורים למוסדות שלטון, שיחות עם פוליטיקאים, פגישות עם כתבים פוליטיים ואנשי תקשורת, וכד'. דרך דיסציפלינות לימודיות וגם על ידי התערבות חוץ קוריקולאריות בתכניות העשרה שונות, אפשר להרחיב אם כן את אוריינות הלומדים ולצמצם את הבורות. אולם כול אלו הם בחינת כלים בלבד להשגת היעד המרכזי: חינוך לתודעה פוליטית מבחינת הרחבת הידע הוא גם הרחבת היכולת הביקורתית של הלומדים. הדיון הביקורתי בגוף הידע, ולא עצם ההתוודעות לגוף הידע - זהו הצעד המשמעותי שנועד להחליף בורות שמן הסתם מצמיחה אפאטיות, צייתנות וקבלת הקיים, באוריינות שאמורה לטפח ביקורתיות כלפי הקיים וכלים פוטנציאליים לשינוי ושיפור.

מבחינה התנהגותית אין למעשה אפשרות לרוב הצעירים במערכת החינוך לחוות התנסות ציבורית. למעט פעילים בוועדי כיתות ומועצות תלמידים בית ספריות, רוב הלומדים הולכים לבית הספר ללמוד מתוך אוריינטציה פסיבית של קבלת ידע. הם אינם מתייחסים לחברת הלומדים כזירה ציבורית המאפשרת להם לפעול תוך אחריות ומתן דין וחשבון לחבריהם, או תוך התמודדות עם קונפליקטים בדרך לא אלימה וקבלת הכרעות דמוקרטיות רוויות פשרות ותסכולים. הזירה הבית-ספרית ברוב המקרים נקבעת על ידי המבוגרים, שקובעים מה יהיו תכני הלימוד, מתי הם יועברו ובאיזו דרך, כיצד יוערכו הישגי הלומדים, ומהן מטרות בית הספר. בעבר היוו תנועות נוער פתח לפעילות ציבורית לחניכים אך אלה הולכות ומתמעטות, מכוונות בעיקר לקבוצות וולונטריות מסוימות באוכלוסיה ועיקר חשיבותן כמקום של חינוך בלתי פורמאלי. לרוב בתי הספר יש הצהרות המכוונות לטפח את הפעילות החברתית של הלומדים, אך הדומיננטיות של הדיסציפלינארית, האופק ההישגי, והדרישה להערכה מתמדת, פוגעים במימוש כוונות אלה. כך שההתנהגות הציבורית של הלומדים מצטמצמת לדיונים במסיבות וטיולים ולא להכרעות שישפיעו על אופי המוסד בו הם מבלים את רוב שעות היום. לכן לא נוצרת חברת תלמידים שהיא התנאי לפעילות פוליטית ברמת ההתנהגות הציבורית. בית הספר הוא מקום המוסר ידע ובוחן את היחיד ולא זירה ציבורית דינאמית המעודדת את הלומדים לקחת חלק פעיל בארגון הזירה על ידי יוזמות, דיונים, הצבעות, קבלת החלטות ובחינתן לאור התוצאות. חזון החינוך לתודעה פוליטית מבחינה התנהגותית שואף להפוך את בית הספר לקהילת צעירים דינאמית על ידי עידוד דמוקרטיה ישירה והשתתפותית של מרבית הלומדים, שכך מתנסים בהפעלת כוח לגיטימי שניתן להם מתוקף תפקידם ומתוך אחריות לתוצאות. חזון שכזה נתפס כמענה למצב של פסיביות ציבורית ואלימות מילולית ואף פיזית כלפי בעלי הכוח (מורים, מנהלים, הורים). בתי הספר הדמוקרטים הרבים הצומחים לאחרונה בארץ ובמקומות שונים בעולם, מטפחים חזון שכזה. הם מבנים מוסדות בית ספריים הכוללים גופים שמטפחים חינוך פוליטי כהתנסות בהתנהגות ציבורית אקטיבית ואחראית של הצעירים, על ידי התייחסות אל התלמידים ברמת עדיפות שווה לזו של מורים והורים.

מן ההיבט האתי-מוסרי עלינו להתמודד עם הטענה השגורה בדבר ה"פוליטיקה כניגוד המוחלט של אתיקה". דעה זו רואה את הפוליטיקה כעוסקת בהפעלת כוח ומימוש אינטרסים בצורה מקיאווליסטית על ידי שבירת כל נורמה מוסרית ופגיעה בכל תפיסת טוב כלשהי. מכאן קצרה הדרך להתייחסות לפוליטיקה כתחום מושחת מנייה ובייה שיש לפתח כלפיו ציניות, להתרחק מפניו כמו מאש על מנת לשמר חוט שדרה מוסרי, או לחילופין, לוותר לחלוטין על אוריינטציה אתית אם רוצים להיכנס אליו. זוהי לדעתנו עמדה מסוכנת הנובעת מראיה דיכוטומית התופסת את המוסר והפוליטיקה כשני תחומים מנוגדים ומנותקים. ברצוננו לטעון שהתחום האתי והמוסרי מקרין על התחום הפוליטי. נכון הוא שהפוליטיקה איננה התגלמות המוסר המוחלט אבל היא נמדדת בין היתר בקריטריונים מוסריים המהווים, לצד קריטריונים פרגמטיים, אמות מידה להערכה ובחינה של כול פעולת הפוליטיקאים. אף במערכות פוליטיות לא דמוקרטיות אנו נוטים להעריך מנהיגים שהפעילו כוח לפי מדדים מוסריים. דוד המלך היה רחוק משלמות מוסרית אך התנ"ך מעניק לו מעמד מוסרי גבוה יותר משל המלך אחאב  ומוכיח זאת מההיבט המוסרי. מנהיגים דמוקרטיים נתפסים ברמה מוסרית גבוהה יותר מאשר מנהיגים טוטליטאריים ודיקטטוריים בשל הצידוק המוסרי הניתן א-פריורי למעשיהם -  שהרי שליטה דמוקרטית היא תוצר של תפיסת צדק מסוימת בראש ובראשונה - למרות שגם מנהיגים דמוקרטיים הם קודם כל פוליטיקאים. מכאן שרק תפיסה מוסרית של הפוליטיקה מאפשרת לבקר התנהגות פגומה של פוליטיקאים ולהציב להם גבולות. ואכן הדמוקרטיה היא סוג המשטר הפוליטי היחיד שמודע לשניות הזאת: היא אפשרית כאמור מתוקף תפיסת הצדק של האדם, והיא הכרחית כבלם נגד נטיית האדם לאי צדק. ראיית הפוליטיקה כתחום הקשור למימד המוחלט של מוסר וצדק מאפשר לבקר את סטייתה ממנו, להציע פתרונות למיון הסטייה ולהכיר בכך שלעולם הפוליטיקה לא תגיע למוסר המוחלט וגם את זה צריך לקבל. חינוך שיפנים תובנה שכזו דרך  מחקר ביקורתי בתחומי הפילוסופיה והיסטוריה, תנ"ך וספרות, יוכל לחשוף את התלמיד למימד האתי של הפוליטיקה שלעולם לא יוגשם אך לעולם יישאר קריטריון מדידה והערכה, ביקורת והצדקה של הפוליטיקה הדמוקרטית.

מבחינה זהותית רבים הצעירים המסרבים לזהות עצמם כמי ששייכים למסגרת פוליטית. הם מתכוונים לכך שאין להם כל זהות מפלגתית ובהעדר זהות שכזאת הם חסרי זהות פוליטית. אנו טוענים שמערכת החינוך חייבת לטפח זהות פוליטית, כאשר אין לזהות בין זהות פוליטית לבין זהות מפלגתית. זהות פוליטית היא תנאי ראשוני לקראת טיפוח אזרחות דמוקרטית פעילה שאינה בהכרח מפלגתית. פוליטיקה זהו התחום הציבורי והוא נחוץ לאינטראקציה משמעותית בין אנשים. הזהות הפוליטית היא הרפובליקניזם האזרחי, התביעה לראות בפרט חלק מקולקטיב ולא רק "אני ואפסי". ללא זהות שכזאת החברה הופכת לאוסף אקראי של פרטים זרים ומנוכרים זה לזה, ונוצר אטומיזם מסוכן ברמת הפרט כלפי חברה שזו. כאשר החברה האזרחית מתרוקנת מכל מהות ותוכן, גדלים לתוכה צעירים מנוכרים וחסרי כלים להתמודדות במרחב קולקטיבי כלשהו. זהות אטומיסטית מובילה לנרקיסיזם, לקבלה נורמטיבית של בדידות ואפאטיות, לבריחה מכל מחויבות, ולחוסר רצון ויכולת לקחת אחריות. היא מתבטאת בקרב הנוער בראיית הצעיר הזרוק, והאדיש כדמות "קולית" (גזעית) נורמטיבית ואפילו נערצת. למותר לציין שזהות שכזו  מרוקנת מתוכן כל משמעות של חברות קהילתית, לאומית, או אוניברסאלית-הומניסטית.  הרִיק שהופך את החברה האזרחית לחסרת מהות וחסרת תוכן מצריך עבודת התערבות בבית הספר בנושא זהות קבוצתית. כל זהות קבוצתית היא זהות פוליטית במהותה משום שהיא מחברת את הפרט לחברה ומן הסתם מעלה סוגיות העוסקות במימד הציבורי של החיים.

נדגיש שוב: כל אחד מארבעת הממדים האלה מהווה נדבך אחד מהמושג החינוך לתודעה פוליטית. האופק הרצוי מבחינתנו הוא טיפול בכולם. כמובן לא תמיד יש צורך ולא תמיד קיימת אפשרות להתערב בכולם, אולם  לדעתנו, יש צורך להכיר ולהבין את ארבעתם כחלק משלם.