חנינה לעצורי תוכנית ההתנתקות
באחרונה עבר בכנסת חוק חדש: "חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע–2010", לפיו עבֵרות שנעברו במסגרת התנגדות לתוכנית ההתנתקות יימחלו כליל: גזר דין שכבר נקבע יבוטל, גזר דין מתבצע יופסק, לא יוגש כתב אישום בגין עברות אלה, והרישום הפלילי של העבריינים יימחק בהתאם לבקשתם. קראו את דעתה של יעל כהן בנושא ואת תגובתו של הרב יצחק לוי למאמרה.
יעל כהן: מה בין אלימות מימין לאלימות משמאל, או כיצד מסכלת המדינה את מרותה
כמעט בלי ששמנו לב, ללא סערה תקשורתית ותוך כדי פיהוק ציבורי, בין ההפגנות בשייח' ג'ראח ליום השואה הבין-לאומי (לזריקת נעליים על נשיאת בית המשפט העליון), עבר בשבוע שעבר חוק שמכרסם בשלטון החוק הישראלי, ביכולת הפעולה של המשטרה ובערך השוויון - ואף אחד לא שם לב. בחוק החדש, "חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תכנית ההתנתקות, התש"ע–2010", נקבע כי עבֵרות שנעברו במסגרת התנגדות לתכנית ההתנתקות יימחלו כליל: גזר דין שכבר נקבע יבוטל, גזר דין מתבצע יופסק, לא יוגש כתב אישום בגין עברות אלה, והרישום הפלילי של העבריינים יימחק בהתאם לבקשתם. עברות על רקע התנגדות לתכנית ההתנתקות מוגדרות ככל עברה שנעשתה במסגרת התנגדות לתכנית על פי הגדרתה בחוק הרלוונטי, למעט שורה של עברות חמורות. החוק חל בין היתר על עברות כגון הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפה בנסיבות מחמירות (למשל קבוצת אנשים שתקפו אדם), תקיפת שוטר ותקיפה חמורה של שוטר. העברות הללו נמחלות ונמחקות מבחינת המדינה והמעורבים בפרשה, ואם הוטל בגינן עונש מאסר בפועל, העונש ייפסק מייד.
החוק מעלה בעיות אחדות, בשלושה מישורים מרכזיים:
אל מול קבוצות אחרות בחברה - החוק פוגע קשות בעקרון השוויון בפני החוק, שעומד בבסיסה של חברה דמוקרטית מתפקדת. בעצם מועבר כאן מסר של סלחנות לקבוצה אחת מכלל הקבוצות המוחות באלימות נגד החלטות הממשלה וביצוען. מכיוון שאין מדובר בחנינה כללית שמוענקת לכלל העבריינים שביצעו אותן עברות, אלא לקבוצה מובחנת (ודוק: אין מדובר אפילו בכל מי שנפתח נגדו הליך פלילי בהקשר של תכנית ההתנתקות, אלא רק בהקשר של התנגדות להתנתקות - והדבר מבהיר את הקבוצה היחידה הרלוונטית לצורך החוק), המסר חד וברור: התנגדות אלימה של קבוצה זו אינה נחשבת פסולה, בניגוד לשאר האזרחים שהתנהגות אלימה שלהם - גם בהקשר של מחאה נגד פעולה של השלטון - מוסיפה להיות אסורה ובת ענישה.
בכך מעמיקה הכנסת את הקרעים המצויים גם כך בחברה הישראלית בין הקבוצות - קרעים שבלטו מאוד ערב יישום תכנית ההתנתקות ובמהלכה. ההצדקה לקבלת החוק, לטענת המצדדים בו, היא "צו פיוס" - הצורך לפייס את תושבי רצועת עזה לשעבר, שמרגישים כי המדינה והצבא יצאו נגדם אף שהם עצמם חשו נאמנים למדינה עד אז. הצדקה זו אינה עומדת אל מול תחושת העוול שיוצרת חקיקה כזאת בקרב שאר תושבי המדינה שכעת מרגישים כי הם אינם שווים בפני החוק (כמו למשל העצורים מהפגנות שייח' גראח', או 25 המפגינים שנעצרו בשועפט אתמול בשל הפרות סדר). יתרה מזאת, הצדקה כזאת יכולה להפוך כלי בידי פוליטיקאים מוכשרים, שיסבירו מחאות אלימות אחרות או התנהגויות עברייניות באופן כללי ככאלה שמקורן בתחושת דחיפות קבוצתית ואמונה שדרושה פעולה אלימה, או בתחושה של פגיעה עמוקה בקבוצה מצד המדינה.
זאת ועוד, הביטול המוחלט של הפליליות כלפי אלימות על רקע מסוים משדר יחס סלחני כלפי אלימות באופן כללי, גם בהקשרים אחרים. זה בדיוק המסר ההפוך מזה שהמדינה אמורה להעביר. כאשר בעתיד יישמעו מסרים הפוכים, התגובה עשויה להיות ציניות כלפי שלטון שמדבר בקולות מנוגדים.
אל מול הקבוצה עצמה - מדובר במסר מסוכן לקבוצת אזרחים (רבים מהם בני נוער או צעירים), שאינם נענשים על התנהגות אלימה כלפי שוטרים, כל עוד לא נחצה גבול מסוים מבחינת תוצאות האלימות. הנורמה הנוצרת כאן בעייתית בהתייחס לפינוי הבא, העתיד לבוא בכל מקרה, לפחות במאחזים מסוימים, שכן המסר המועבר על ידי החוק הוא שגם אלימות כלפי שוטרים או חיילים עשויה לזכות בסלחנות ובחנינה. אחת ממטרותיו של הדין הפלילי - הרתעה - נפגעת קשות אם מתברר כי ניתן להשתחרר מעונשים על מעשי אלימות באמצעות גיבוי פוליטי. דווקא במקום שבו ההנעה לאלימות מקורה בשכנוע אידאולוגי עמוק, הצורך בהרתעה גדול במיוחד. כאשר המדינה מוחקת את ההרתעה, האין היא מזמינה אלימות? אם אלימות שתוצאותיה אינן חמורות נמחלת כליל, האין משתמע מכך שאלימות מתוך מוטיבציה פוליטית דומה שתוצאותיה קשות - כדוגמת מבצעי "תג מחיר" - ראויה להקלה?
אל מול המשטרה - המשמעות של החוק היא שבעימות מול מפרי חוק מהימין, האיסור על אלימות חל רק על השוטרים, ולא על מפרי החוק. לא צריך דמיון מפותח כדי להבין את השפעתה של עמדה כזאת של המחוקק על המוטיבציה של המשטרה לעמוד על קיום החוק מול מפרי חוק מהימין. הצבא נרתע מהשתתפות בפינוי יישובים - בין השאר בשל חשש מתופעה נרחבת של סירוב לקיים פקודות. עתה הפעילה הכנסת הרתעה על המשטרה, שעלולה למנוע גם אותה מלעמוד על קיום החוק ומרות המדינה. מתבקש לשאול: האין חקיקה כזאת מזמינה התנגדות אלימה לפינוי עתידי של יישובים או מאחזים? האין החקיקה הזאת מסכלת את יכולתה של המדינה להפעיל את מרותה נוכח התנגדות שכזאת?
תגובתו של הרב יצחק לוי: צדק צדק תרדוף– חנינה לעצורי ההתנתקות
חוק "הפסקת ההליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010" מעורר אי-נוחות ואולי אף מעבר לזה, כ"אפליה" של מפגיני הימין שתוך כדי מחאתם עברו עברות ואף היו מעורבים בהליכים משפטיים. ואולם מי שזוכר את העובדות כהווייתן, יגיע למסקנה שחוק זה בא לעשות צדק עם מאות מפגינים, כמו שיוסבר להלן.
אקדים ואומר שמלכתחילה מוטב היה שיימצא הסדר שיקל עם אותם מפגינים שלא כחוק, ביוזמתו של היועץ המשפטי לממשלה. ואכן היועץ נקרא לעשות זאת, אבל מכיוון שעמד בעמדתו הנוקשה, החליטה הכנסת בצעד יוצא דופן להתערב.
במערכת המשפט ובמשטרה הוגדרה ההתנתקות כמבצע עם פוטנציאל של אלימות קיצונית. היה חשש למעשים קיצוניים של המתיישבים, ויש שאפילו חששו משימוש בנשק קר או חם. הייתי מעורב בדיונים עם נציגי המשטרה במגמה "לקדם את פני הרעה", להרגיע ולטכס עצה לקראת התסריטים השחורים. כחלק מההיערכות הוחלט לנקוט יד קשה מהרגיל ומדיניות מחמירה מהמקובל. נערות לובשות חולצות כתומות נעצרו כמפרות סדר, אף שהן עמדו ופטפטו, ומפגינים נעצרו על ימין ועל שמאל. באחד האירועים נעצרו יותר ממאתיים מפגינים, ובאירוע זה ברצוני להתמקד. תוך כדי פינויו של היישוב כפר דרום, התבצרו על גג בית הכנסת כמה מאות אנשים, צעירים ומבוגרים. באירוע זה היו כמה גילויים של אלימות כלפי שוטרים (אם כי כל הדיווחים על שפיכת חומצה על שוטרים התבררו כבדויים, על פי עדותם של רופאי בית החולים סורוקה). המפגינים שהתנהגו באלימות כלפי שוטרים היו מיעוט שבמיעוט, והם צולמו על ידי המשטרה וזוהו. עם זאת כל המפגינים נעצרו, ואף ישבו במעצר ימים ארוכים. מעצרם הוארך ללא צורך משפטי ממשי (שכן בימים אלו הם לא נחקרו כלל) ובאופן שסותר את כל סדרי הדין. הייתי נוכח בדיון שבו האריך שופט שלום בבאר שבע את מעצרם של כמאה עצורים בבת אחת, ללא שהוקראו שמותיהם ובלא שנעשה דיון פרטני בעניינם. אבל הדבר המקומם ביותר הוא שכלפי כל המפגינים הוגש כתב אישום זהה ובו עברה של תקיפת שוטר, אף שלכול היה ברור שרובם המוחלט כלל לא בא במגע עם שוטרים. כששאלתי את הפרקליטות על סמך מה הוגשו כתבי אישום אלו, נאמר לי שאפשר להגיש כתב אישום משותף, מעין הלכת שיתוף, שאומרת כי כל הנוכחים שותפים לעברה גם אם לא ביצעו אותה בפועל. איני סבור שהפרקליטות מרבה להשתמש ב"התחכמות משפטית" זו.
בימי "ההתנתקות" הייתה התנהלותן של המשטרה והפרקליטות יוצאת דופן, וגם אנשי הפרקליטות הודו בכך. בהפגנות "רגילות" עוצרים את המתפרעים ומספרם אינו עולה על עשרות בודדות, ואולם בהפגנות אלה היו המעצרים רחבים ביותר, ופעמים נעצרו גם כל המפגינים (ראו מקרה הגג בכפר דרום).
אין ספק שהכנסת לא הייתה מתערבת לולא היו למעצרים תוצאות ציבוריות חשובות. מצד אחד עברה "ההתנתקות" ברגיעה יחסית, בסדר ובמהירות, בלי שהתסריטים השחורים יתממשו, ועל כן לאחר האירוע לא היה עוד צורך בנקיטת יד קשה. ואולם מן הצד האחר בתקופה שלאחר "ההתנתקות" הרגיש ציבור שלם רגשות של התנתקות וניכור מהמדינה, והיה חשש שהוא יתנתק ממנה בעיקר על ידי אי-גיוס לצבא. והנה, לאחר פעילות רוחנית, חינוכית וציבורית מאומצת מאוד שעשתה המנהיגות בקרב בני ציבור זה, שחשו עצמם פגועים ונבגדים, כדי להביאם לקבל את הדין ולהמשיך להיות אזרחים לכל דבר ועניין, ובכלל זה להתגייס לצה"ל, התברר שהצבא דוחה את כל המפגינים מלהתגייס בכלל או מלהתגייס ליחידות נבחרות בגלל כתבי האישום הללו, שברובם לא היו אלא עברות שנעברו רק מכוח הלכת השיתוף כאמור.
כדי לסייע בריפוי הפצע שנפער בחברה הישראלית נדרשה מידה של גמישות. שלטונות המשפט לא היו ערים לכך, סתמו את אוזניהם והעמידו את דבריהם על מידת הדין. במקרה יוצא דופן זה היה צעדה של הכנסת נחוץ, ותמכו בו לא רק אנשי ימין, אלא כל מי שהבין שמדובר כאן בצורך לאומי.
יכולתי לציין עוד עוולות שעשו כתבי אישום "וירטואליים" אלו כמו אי-קבלה למקומות עבודה, הוצאות משפט גדולות, משברים משפחתיים ועוד, ואולם עניין השירות בצבא היה בעיניי הנזק הבולט ביותר. היוצא מן הכלל מלמד על הכלל. איני חושש שהציבור הימני או השמאלי ילמד מכך מסרים שמחלישים את שלטון החוק, שכן חוזקו של שלטון החוק דווקא כאשר הוא מראה את יכולתו להגמיש ולהתאים את החוק או את הכללים לתנאי המציאות האמתית והמשתנה.
הרב יצחק לוי הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.
גב' יעל כהן היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.