אכיפת חוק קהילתית
על פורום תקנה ופרשת הכמרים המתעללים
בחודשים האחרונים עלו לכותרות שתי פרשות דומות זו לזו ושונות זו מזו מאוד, המעוררות מחשבה בדבר היחסים בין פוגע (בעל סמכות רוחנית), נפגע (על פי רוב צעיר בגילו), קהילה דתית ומערכת המשפט. בייחוד מעורר תהיות השימוש שחברות (דתיות) סגורות עושות בגופים בעלי סמכות פנים-קהילתית כדי לטפל בדרכים חלופיות בפגיעות מיניות, והיחס בין גופים אלה ובין מערכת אכיפת החוק.
הפרשה הראשונה היא פרשת הרב מרדכי אלון, שחשף לציבור כולו את קיומו ואת התנהלותו של "פורום תקנה". הפרשה השנייה מתפרשת על פני מדינות רבות ושנים רבות, וניתן לכנותה בשם הכולל "פרשת הכמרים המתעללים". במסגרת זו צצו האשמות כנגד האפיפיור שבתפקידו הקודם סירב להעביר מכהונתו כומר שנאשם בהתעללות בילדים, וכנגד עוד ראשי כנסייה שבמשך שנים חיפו על מעשי התעללות של כמרים בילדים למרות תלונות שהגיעו אליהם.
האם יש במנגנוני האכיפה הפנימיים משום "כיבוס של הכביסה המלוכלכת בבית" או שמא פתרון אמתי למצוקתם של נפגעים שלא יפנו לעזרת הרשויות? בעולם אידאלי לא היו כמובן מעשי תקיפה מינית כלל, אבל בעולם טוב יותר מזה שלנו מעשים שכאלה היו נחשפים, ומבצעיהם היו נותנים על כך את הדין. בעולמנו נתוני הדיווח על תקיפות מיניות מעידים על אחוזי דיווח זעירים. די לזכור שכלל הדיווח, מכל קצות הקשת החברתית, עומד על כ- 20% כדי להבין עד כמה תמונת הפשע המדווח רחוקה מזו האמתית. נפגעים נמנעים מלהתלונן בייחוד כשמדובר ביחסי קרבה (ובכלל זה מרות ותלות) ובחברות סגורות, ובעיקר כשהנפגע הוא קטין או נתון לניצול מתוקף יחסי כוח קיצוניים .שוב ושוב אנו נתקלים במתלונן הפותח תיבת פנדורה, לעתים אף בניגוד לרצונו ועקב מילוי חובת דיווח בידי מורה או רופא, ולפתע פתאום נחשפת מסכת פגיעות קודמת בידי הפוגע בנסיבות דומות. בנוגע ליחס בין אי-דיווח לריבוי תלונות, די אם אציין כי מחקר אמריקני שנערך בשיטת הדיווח העצמי מצא כי עברייני מין פדופילים פגעו כל אחד במאות ילדים. מנקודת פתיחה זו יש לתמוך גם בדרכים חלופיות למערכת אכיפת החוק, אם אלה יסייעו לנפגעים להיחשף וימנעו פגיעות עתידיות. בהיעדרו של גוף כפורום תקנה ייתכן מאוד שרבים מהנפגעים לא היו פונים לעזרת הרשויות, והמעשים כלל לא היו נחשפים.
עם זאת, את פעולתם של גורמים קהילתיים, שאינם חלק ממערכת אכיפת החוק, יש לשקול בזהירות רבה מאוד גם אם כוונותיהם טהורות. בלי לגלוש לדיונים חברתיים וכדי להישאר בתחום המשפט בלבד, אציין שלפעולתם של גורמים קהילתיים אלה עשויות להיות השלכות משפטיות כבדות משקל, שאותן יש לשקול בטרם מעשה.
ראשית, בשבילי, העומדת בראש מרכז המייצג באמצעות עורכי דין נפגעים של עברות חמורות, מטרידה בייחוד שאלת החיסיון וההגנה על פרטיותם של הנפגעים. אומר מיד - גוף כפורום תקנה אינו מעוגן בחוק כבעל חיסיון מיוחד כלשהו, וההשלכות על הנפגע עלולות להיות קשות. כל דבר שהעלה המתלונן לפני הפורום, עלול להיחשף לגורמים שונים, לרבות הפוגע עצמו.
במערכת המשפט שלנו מתפתחים בשנים האחרונות כלים שמטרתם בדיוק זו: הגנה על נפגעי עברות (בייחוד עברות מין) מפני חשיפת פרטים אינטימיים ומפני חדירה לפרטיותם שלא לצורך. כללים אלה יחולו אל מול העולם החיצון כולו ובכלל זה התקשורת, אבל גם בתוך מערכת המשפט עצמה. בכלל זה אפשר למנות את איסור פרסום פרטי המתלונן מכוחו של חוק העונשין, האיסורים על חקירת עבר מיני, ההגנות הניתנות בחוק זכויות נפגעי עברה מפני חשיפת פרטים מזהים, הזכות לנפגע לטעון בעצמו, בבית המשפט, כנגד חשיפת מסמכים אישיים דוגמת תרשומות פסיכולוגיות, וכמובן - החסיונות הכלליים החלים על עורכי דין, רופאים ופסיכולוגים, שכל המבקש להסירם יצטרך לעמוד במבחנים קשים.
הגנות אלה (למעט, במידת מה, איסור פרסום הפרטים המזהים), אינן חלות על הליכים "קהילתיים", והמחיר לנפגע עלול להיות עצום. האם מישהו הזהיר את המתלונן שדבריו עלולים לעבור לאנשים אחרים? שאם ימסור חומרים אישיים ביותר, דוגמת מכתבים, אלה עלולים שלא להיות מוגנים, ועם דרישת עורכי דין יהיה צורך למוסרם? האם נאמר לו שעליו לשקול את מחיר הפגיעה הפוטנציאלית אל מול רצונו לדבר, כמו שאנו מזהירים מתלוננים לעניין העשוי לעלות בחקירות נגדיות? האם היה הפורום ער לכשלים אפשריים אלה? כאשר מדובר, כמו שציינתי, בגוף שאינו רק "חוקר" אלא גם "מעניש", הגוף מסכן את הנפגע שבעתיים שכן הוא עלול לעורר את רצונו של הפוגע להשיב מלחמה.
השאלה המשפטית הבעייתית השנייה עולה מנקודת מבטן של רשויות אכיפת החוק. כך למשל אם מגיע אליהן מידע מגורם קהילתי כזה, כיצד עליהן לקבלו? שהרי גם אם יש לגוף יועצים משפטיים, בתחום זה נדרשת מומחיות ספציפית, ורק רשות התביעה היא האמונה על כך. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר במעשים שבהם ההבדל בין היעדר אחריות פלילית (למשל ניצול של בגיר בידי רב בעל סמכות רוחנית) ובין עברה חמורה (כשמדובר בקטין שעדיין אינו בן 18) קטן ביותר, ולעתים קרובות נדרשת גם היכרות מדויקת עם תאריך כניסתן לתוקף של הוראות חוק מסוימות כדי להעריך את פליליות המעשה. האם הגוף הקהילתי יכול להיות תחליף אמתי וראוי לעבודת המשטרה ולעבודתם של פרקליטים? האם המדינה צריכה להסתפק בדברים מפיו של גורם מתווך? ספק גדול מאוד בעיניי.
והבעייתיות השלישית: פורום תקנה הוא דוגמה קיצונית למנגנונים מסוג זה, בהציעו לא רק סיוע ראשוני לנפגעים ובמידת הצורך קישור בינם ובין רשויות החוק (דוגמת פעולתם של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית), אלא בהציעו גם מנגנון של "ענישה פרטית". כלומר, הפורום מציע תחליף מלא למערכת אכיפת החוק - על הרשות החוקרת, התובעת והמענישה. האם ניתן להניח שאם הפורום שולח עבריין מין לטיפול או מרחיקו מסביבתו יש בכך הגנה מספקת מפני פגיעות עתידיות ואין להעמידו לדין? על פי מחקרים רבים, לפחות בכל הנוגע לעברייני מין שאינם שולטים בדחפיהם, התשובה שלילית. הדבר מתחדד כיום, שכן במערכת המשפט הפלילי ניתן יהיה לפקח על עבריין מין גם לאחר שחרורו מן הכלא ולהגביל את עיסוקו עם ילדים או עם מוגבלים, דבר שאינו אפשרי ב"ענישה פרטית". אם אכן מדובר במעשים פליליים, יש להפריד אפוא לטעמי את שלב החקירה והדרישה (שאותו ניתן להצדיק), משלב הענישה.
ומצד אחר- כמו שציינתי בתחילת דברי - הצורך ברור והגוף הקהילתי יכול להציע פתרון אמתי לקורבנות פגועים ביותר, בכללם כאלה שלא יפנו תלונתם לגורם "חיצוני" כלשהו. אסור גם לשכוח כמובן את מגבלותיה של מערכת אכיפת החוק עצמה, שלאורן ניכרת עוד יותר תרומתם של הגופים הקהילתיים: העימות עם הפוגע, "דליפת" חומרים, ענישה בלתי מספקת. ועוד אוסיף על כך שסמכויותיו של הגוף עשויות לסייע לנפגעים דווקא משום שהוא אינו כבול בכבלי המשפט, אלא בחינתו אחרת. כך במקום שאין עברה פלילית אבל קיים פגם מוסרי חמור, דוגמת ניצול בגירים בידי בעל סמכות, מערכת אכיפת החוק לא תתערב, אבל הגוף הקהילתי יוכל בהחלט לומר את דברו.
מסקנתי היא אפוא כי דרושה חשיבה מקפת בדבר סמכויותיהם וחובותיהם של הגופים הקהילתיים לאכיפת החוק. יש להגדיר את גבולותיהם, להבטיח את מודעותם למגבלות פעולתם ואולי גם לפתח קוד אתי שעל פיו הם יפעלו, כדי שכוונותיהם הטובות לא יביאו לידי פגיעה נוספת בנפגעים ממילא. יש מקום לחשוב גם על מתן חיסיון בתנאים מסוימים. בשולי הדברים אוסיף שהדברים עולים בקנה אחד גם עם הצורך הקיים, לטעמי, בהרחבת חובות הדיווח הקיימות בחקיקה הישראלית באופן שלפחות מקצת המידע המגיע לגופים כאלה יהיה עליהם להעביר להחלטת רשויות החוק. במקביל אציע למערכת אכיפת החוק להצטרף לדיונים אלה גם כשומעת, ולא רק כמשמיעה, במטרה לפתח שיתוף פעולה עם גופים העשויים בהחלט לתרום לחשיפת עברות ולטיפול נכון וראוי בנפגעים.
ובאשר לכמרים המתעללים? עצם חשיפת הפרשה והציפייה מראשי הכנסייה להתייחס לכך בדרשת הפסחא, החג החשוב בשנה הנוצרית, לאחר שנות שתיקה, מעידה על שינוי חברתי עמוק שיוביל, גם אם בכיפוף יד, להכרת הגוף עצמו בנחיצות הפעולה כנגד הפוגעים. הלך הרוח, כך יש לקוות, יעבור מהעלמת הפגיעות לפתרון שאני מציעה - הדיאלוג.
עו"ד ד"ר דנה פוגץ' היא מייסדת וראש מרכז נגה הקריה האקדמית אונו
המאמר נכתב לרגל פורום השולחן העגול בנושא החוק והקהילה, שהתקיים בתאריך 10 במאי 2010