יום עצמאות של איזו מדינה?
בין שני האפיונים של המדינה שורר מתח, אבל אי-אפשר ליישבו באבחה. נדרש תהליך מתמשך, הבשלה רב-דורית שתחזר אחר פרשנויות שאינן מחדדות ומתנצחות אלא מעגלות ומשלימות. האשליה שניתן, או שרצוי, להכריע בין יהדות לבין דמוקרטיה חייבת להתפוגג.
חוקי היסוד משיבים לשאלה שבכותרת: "מדינה יהודית ודמוקרטית". הפרשן של "מדינה דמוקרטית" יכול להיעזר במטען אינטלקטואלי ובניסיון אנושי שנצבר בדמוקרטיות רבות. מנגד, "מדינה יהודית" היא תופעה יחידאית, צעירה, שהדיון בה בבתוליו. הגלות רוקנה את הזיכרון היהודי מהחוויה המדינית והותירה חור שחור, עצום מימדים, בדבר פישרה, דרכי התנהגותה וערכיה של מדינה יהודית.
קיים מתח בין שני האפיונים של המדינה, ויש להודות בו. לא ניתן ליישבו באמצעות אבחת פתרון; נדרש תהליך מתמשך, הבשלה רב-דורית, שתחזר אחר פרשנויות שאינן מחדדות ומתנצחות אלא מעגלות ומשלימות. אין בכך כדי לרפות ידיים, שהרי החיים במורכבות, ואף בסתירה, הם עניין שכיח בכל היבט של חיינו - האישיים והציבוריים.
ואולם, הקיום הישראלי הכאוטי בשנים האחרונות איננו מותיר מרווח להבשלה ראויה של התהליכים. ה"מדינה יהודית" - רך מושגי, שטרם הבשיל - מותקף על ידי שלושה מחנות פונדמנטליסטים במקביל: דתי, לאומני וליבראלי. השניים הראשונים מבקשים לנכס אותו לעצמם, השלישי מעוניין לבטל אותו.
האיום הדתי מקורו ברצון של חלק מההנהגה הדתית להחזיק במונופול על מתן משמעות ל"מדינה יהודית". לפי פרשנויות קצה, שכוח השכנוע הציבורי שלהן מתרחב, את המתח בין יהדות ודמוקרטיה יש לתרגם גם למתח בין מקורות סמכות בחיים המדיניים. מכאן המתקפה הדתית על מערכת בתי המשפט וקיטלוגה כ"ערכאות של גויים", הערעור מכוח "דעת תורה" על הכרעות הממשלה והכנסת בנושאי גבולות ושלום, הקריאות לסרבנות בצבא, ועוד.
הלאומנים סוברים שאם ישראל היא "מדינה יהודית", מותרת - ואפילו נדרשת - הדרה שיטתית של אזרחים שאינם יהודים במישור הפרטי והציבורי. העמדת הערבים למסדר נאמנות, הפלייתם המתמשכת לרעה בחלוקת משאבים ובתשומת לב שלטונית, וסדרה ארוכה ומאיימת של הצעות חוק שמתגבהת בוועדות הכנסת, הן רק דוגמאות לשימוש לרעה שנעשה בהגדרה של המדינה כ"יהודית".
בעוד שפרשנויות דתיות ולאומניות פונדמנטליסטיות מבקשות לערוך השתלטות עוינת על מדינת הלאום (לעיתים קרובות תוך שילוב זרועות מדאיג), האיום הפונדמנטליסטי מהצד הליבראלי מבקש לרדד אותה, עד לביטולה. חשובים, אך לא רבים, סבורים שמדינה דמוקרטית היא בהכרח "מדינת כל אזרחיה", חסרת זהות לאומית, ושומה עליה לקיים מרחב ציבורי ניטראלי, ללא ייחוד תרבותי כלשהו. לדידם, בשם השוויון כלפי לא-יהודים, יש לבטל את הזיהוי של המדינה כבית לאומי של העם היהודי.
כוח הפיתוי של שלוש העמדות הפונדמנטליסטיות הוא בתשובה הברורה שהן מציעות לחידת זהות המדינה. במציאות המשברית, המבלבלת והכואבת שבה המדינה מתנהלת, רבים מבקשים הכרעה. אפשר שזהו הסבר העומק לתוצאות המדאיגות שמתגלות ב"מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה. כאשר נשאלו היהודים בישראל מהי הזהות המועדפת של המדינה, והוצגו להם שלוש אפשרויות - יהודית ודמוקרטית, רק יהודית או רק דמוקרטית - התברר כי פחות ממחצית (48.5%) העדיפו את ההגדרה החוקתית המורכבת, הכפולה. כל השאר, רוב האזרחים היהודים, חותרים להכרעה. שני שלישים מתוכם העדיפו את ה"מדינה היהודית" (32.5%) ורק כשליש את ה"מדינה הדמוקרטית" (17%).
אנו מדינה צעירה. 64 שנים הם הרף-עין היסטורי. את הקיצוניות במצבי הרוח, ואת הדחייה של המורכבות, ניתן לייחס, איפה, להיותנו בגיל ההתבגרות של חיינו הריבוניים. ואולם, האשליה שניתן או שרצוי להכריע בין יהדות לבין דמוקרטיה חייבת להתפוגג. ללא הזהות היהודית אין לנו זכות קיום. ללא הזהות הדמוקרטית אין לנו אפשרות קיום. הגיע זמן הבשלה.
המאמר פורסם ב'ידיעות אחרונות' בתאריך 24.4.201