כן, להגביל בחוק

המשבר הכלכלי העולמי העלה מחדש – והפעם ברצינות רבה – את האפשרות להגביל בחוק את שכר הבכירים בחברות ציבוריות. במבט ראשון מתעורר חשש שלפנינו פופוליזם מסוכן, שמגובה במצב רוח עונתי נגד מצליחנים, במסגרת התקפה חברתית, בלתי רציונאלית, על הכוחות היצרנים בחברה הישראלית. בודאי תשמענה טענות נגד הרגולטור הסוציאליסטי שמסכל את פעולת השוק, מקטין את כוח התחרות הישראלי מול כוחות גלובליים ומכתיב יחס שמפלה לרעה את המוכשרים שבינינו. אלו טענות שווא.

היוזמה מוצדקת (לפחות בעקרונותיה) מנקודת מבט קפיטליסטית. אין צורך להיות 'חברתי' – למרות שאין בכך כל רע – כדי לתמוך בהגבלת שכר הבכירים: צריך להיות רציונאלי ומעורה במציאות.

על פי דיני החברות הנוהגים בישראל, הדירקטוריון ואסיפת בעלי המניות אמורים לפקח על הבכירים ועל גובה תגמולים. חובה לחוד ומציאות לחוד: הסוד הגלוי הוא שבעלי מניות בחברות ציבוריות אדישים: הדירקטוריונים מתפקדים, לפרקים, כחותמת גומי: ובעלי השליטה פועלים כאינטרסנטים בשיתוף פעולה עם הבכירים. כך, למשל, ההחלטה על ויסות המניות בבנקים, לפני למעלה מ-20 שנה, לא נידונה באף ישיבת דירקטוריון במי מחמשת הבנקים שלקחו חלק בשערורייה שהביאה להלאמתם. למרות שיפורים שונים, כאז גם היום: בעלי המניות והדירקטוריונים מתקשים בפיקוח על הבכירים.

גם תביעות משפטיות להגבלת שכר הבכירים אינן מתממשות. זכות התביעה מוענקת או לבעלי המניות, האדישים מסיבות רציונאליות למשעי, או לחברות עצמן, שנמנעות מלתבוע משום שהן נשלטות על ידי הנתבעים הפוטנציאליים – הבכירים. התמריץ לתבוע מדוכא גם משום ההתמשכות הטיפוסית של הדיונים במערכת המשפט הישראלי, עלותם הכבדה, היעדר המומחיות של בית המשפט וה"כיס העמוק" של הנתבע הפוטנציאלי. גם פיקוח באמצעות כוחות השוק הוא תקווה נכזבת: בשטחי פעילות רבים התחרות דלה או וירטואלית. אדרבא, משהוחלט להטיל חובת פרסום של משכורותיהם של בכירים בחברות ציבוריות החל "מרוץ לצמרת" בין הבכירים במשק הישראלי: כל משכורות מנופחת היוותה בסיס לדרישה לעליית שכר מצד בכירים בחברות אחרות. אוזלת היד של הפיקוח בתוך החברה, בבתי המשפט ובשוק יוצרת כשל שוק שמצדיק התערבות של המחוקק.

מקובל להניח ששכר הבכירים צריך לשרת את מטרת העל של החברה – הגדלת ערך המניות. לכן נטען שאם בעלי המניות מסכימים לשכר הגבוה בחברה 'שלהם', אין בכם פסול. גם זו טעות: חברה עסקית איננה בבעלות בעלי המניות; היא אישיות משפטית שאין לה בעלים. בחברה מתנהל מאמץ קבוצתי ששותפים לו רבים. כשם שאי אפשר לקיים חברה ללא ההון שמשקיעים בעלי המניות, כך גם נחוץ העמל של העובדים, החוב שמספקים הנושים או התשתיות שבאחריות המדינה. מנקודת ראות כלכלית כל אחת מהתשומות הללו חיונית ואין בלתה. שכר בכירים מוגזם, אף אם הוא לרוחם של בעלי המניות, עלול לפגוע באינטרסים של שאר חלקיה החיוניים של החברה. הללו אינם מיוצגים בתהליך קביעת השכר או בפיקוח עליו ולכן נדרש חוק שיגן עליהם מפני הקזה מופרזת של דמיה של החברה לטובת הבכירים.

החשש מפני זליגת כוח אדם החוצה אין בו ממש. זה שנים קיימים פערי שכר עצומים בין חברות אמריקאיות לחברות אירופיות ואסיאתיות. במהלך מיזוג בין ענקיות הרכב דיימלר-בנץ הגרמנית וקרייזלר האמריקאית התברר כי הבכיר האמריקאי הרוויח פי עשרה ממקבילו הגרמני, וכי שכרו עלה על סך התגמולים של כלל חברי הדירקטוריון הגרמני הגאה. אם האירופאים והאסיאתים אינם מהגרים יש להניח כי גם הבכירים שלנו יסתפקו במועט. דברים אלו נכונים כיום יותר מתמיד כאשר קריאות להגבלת שכר הבכירים נשמעות בכל מדינות המערב. יפה שעה אחת קודם.