לא להפרדת דת ומדינה – בישראל
יהודים אמריקנים רבים מבקשים להחיל את המודל האמריקני של הפרדה מלאה בין דת ומדינה, גם על החיים הדתיים בישראל. הסירוב הישראלי לכך מתקבל כפגיעה אנושה בזכויות הפרט, ובעצם תפישתה של ישראל כמדינה מערבית-ליברלית.
במפגשים עם יהודים אמריקנים, אני נתקל לא אחת ברצון להחיל את המודל האמריקני של יחסי דת ומדינה, מודל ההפרדה המלאה, גם על החיים הדתיים בישראל. יהודים אמריקנים רבים – ובכללם אנשים דתיים ואפילו רבנים – רואים בעצם הסירוב הישראלי לקבל את המודל הזה כפגיעה אנושה בזכויות הפרט, ובעצם תפישתה של ישראל כמדינה מערבית-ליברלית.
קל להבין את העמדה הזו בהקשרה האמריקני. ההפרדה, הנקוטה בארה"ב מיום היווסדה ומעוגנת מפורשות בחוקה, היא אולי הגורם המרכזי שאיפשר למיעוט דתי כמו היהודים את מעמדם ושגשוגם הנוכחי – בלא הרדיפות והאפליה שהיו מנת חלקם במדינות אירופה הנוצרית או מדינות האסלאם. ובכל זאת דומה שיש סיבות כבדות משקל המצדיקות עמדה שונה במקרה הישראלי.
ראשית, בניגוד לארה"ב, שהיא אולי המודל המובהק ביותר של 'מדינת כל אזרחיה', מודל שבו לפחות פורמלית אין פער בין הגדרת האזרחות להגדרת ההשתייכות הלאומית – ישראל רואה את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי, ודומה שגם רוב יהודי ארה"ב רוצים שתישאר כזו. אמנם, עובדה זו כשלעצמה עדיין לא שוללת אפשרות של הפרדת הדת מהמדינה, כשם שזו מתקיימת במדינת הלאום הצרפתית. אלא שבמקרה היהודי נוספת לכך העובדה שבזהות היהודית לדורותיה מתקיים עירוב שאין להפרידו בין הפן הלאומי והפן הדתי. יהודי אמנם אינו חייב לשמור את מצוות הדת כדי להיחשב יהודי. אבל אם ימיר את דתו לנצרות או לאסלאם לא יוכל להיחשב יהודי גם ברמה הלאומית, כפי שפסק גם בית המשפט העליון בישראל.
מעבר לפן העקרוני הזה, הרי שגם ברמה המעשית עיקרה של התרבות היהודית נובע מעולמה הדתי של היהדות, באופן שהפרדה עקרונית גורפת בין הדת מהמדינה עלולה לחייב את מדינת היהודים גם להיפרד מעיקרי תכניה התרבותיים. כך למשל תיתכן במקרה כזה עתירה לבג"ץ שתבקש (ואולי גם תזכה) לשלול את אפשרות השימוש בסמל המגן-דוד בדגל הלאום, בנימוק שמדובר בסמל שמקורו בדת היהודית.
יתר על כן: התביעה להפרדה נובעת מהשתייכותה של ישראל לקבוצת המדינות המערביות, שבהן רווחת ההפרדה הזו (לא כולן באותה רמת קנאות כמו בארה"ב, אבל בוודאי שבאף אחת מהן לא קיים עירוב הזהויות הקיים בישראל). אלא שבהיותה מדינת הלאום של העם היהודי, ישראל משתייכת לא רק לקבוצת המדינות המערביות בהווה, אלא גם לקבוצת העמים העתיקים שבהם הערבוב בין המרכיב הלאומי והדתי היה הסמן הרווח. עיון חטוף בתנ"ך יספיק כדי לראות שבכל העמים העתיקים – המואבים, העמונים, המצרים וכד' – היה ברור שזהות לאומית נבדלת פירושה גם זהות דתית ייחודית. לא במקרה, משפט ההצטרפות של רות המואביה לעם היהודי כולל, בהינף אחד, את הביטוי: 'עמך עמי ואלוהייך אלוהי'. במלים פשוטות: החריגות הישראלית בנוף המדינות המערביות נובעת מהעובדה שהעם היהודי הוא העם היחידי בנוף המדינות המערביות, ובין הבודדים בעולם בכלל, ששימר את זהותו היסודית מן העת העתיקה ועד ימינו. האם עלינו להתכחש לזהות הייחודית הזו, או שהדבר הנכון יותר הוא להתעקש על קיומה גם במסגרת המדינות המערביות, שבאופן בסיסי אנחנו מקבלים את השקפתן הליברלית?
לאור כל זאת, ברור שגם ברמה המעשית, התביעה להפרדה כוללת בית הדת למדינה בישראל תיתקל בהתנגדות חריפה לא רק מצד המפלגות הדתיות, אלא גם מצד חלקים גדולים, דתיים ומסורתיים, בציבור הרחב – ודומה שגם רוב הציבור החילוני לא באמת מעוניין בה. זו הסיבה שגם פוליטיקאים בעלי עמדה חילונית מובהקת עושים לכל היותר שימוש רטורי בסיסמה של 'הפרדת הדת מהמדינה', אבל לא מציבים אותה כתביעה למימוש מעשי.
ובמה נבטא בכל זאת, בהקשר הדתי, גם את זהותנו המערבית? לא בהפרדה בין דת ומדינה, אלא בהפרדה בין הדת ורשות הפרט. רשאית מדינת היהודים לעצב לעצמה סמלים בעלי רקע דתי, או ליצור הגבלות בתחום רשות הרבים הנובעות מערכים דתיים (כמו הגבלת המסחר, והתחבורה הציבורית, בשבת). מה שאכן אינו ראוי הוא שהמדינה תאכוף על חיי הפרט נורמות הלקוחות מהעולם הדתי, כשהכוונה היא בראש וראשונה לבלעדיות הקיימת בישראל למערכת הנישואין והגירושין האורתודוקסית. הבלעדיות הזו אכן בעייתית מדי במונחים של זכויות אדם, גם כשהיא מנומקת בערכים יהודיים נעלים של שמירה על אחדות העם. באיזון הסביר שבין ערכים יהודיים וליברליים אכן אין זה ראוי שהבלעדיות האורתודוקסית בתחום אינטימי כמו נישואין וגירושין.
המאמר פורסם לראשונה ב Jewish Week