לך נאה לשבח?

במאמר זה טוען ד"ר שאול שנהב שהבעיה העיקרית בשיבוץ דברי השבח לראש הממשלה בטקס הזיכרון לנספי אסון הכרמל נעוצה בכך שנוסח הדברים חרג מהמקובל בטקסי זיכרון ושנעשה שימוש לא מקובל ולא ראוי במרחב הציבורי לצורכי שכנוע. זהו מקרה של פוליטיזציה בעייתית של טקס זיכרון ממלכתי ושל דמות הקריין, העשויה להזכיר משטרים לא דמוקרטיים.

לעתים רחוקות זוכים דבריו של קריין בטקסי זיכרון רשמיים לתשומת הלב הציבורית כפי שקרה בטקס חניכת האנדרטה לזכר ארבעים וארבעת הנספים באסון הכרמל. בדרך כלל הקריין בטקסים מסוג זה הוא מעין נוכח-נפקד. מצד אחד הוא תמיד שם - רהוט, רגוע, עם דיקציה נכונה. מצד שני רובנו לא ממש שמים לב אליו. אנחנו רגילים שעיקר תרומתו בניהול שלבי הטקס, ובמקרים שבהם הוא כבר אומר דבר-מה בעל תוכן, ייבחרו מילותיו בקפידה, מוגנות במרחב הבטוח של "הזרם המרכזי" שהתעצב לאטו, בזהירות ובמשך שנים. בעצם אנחנו פחות או יותר יודעים מה הוא יאמר עוד לפני שהטקס מתחיל.

הטקסט שהושם בפיו של הקריין בטקס לזכר הרוגי השרֵפה בכרמל הוא חריג מעניין: "אני מתכבד להזמין את מי שהיה הראשון להבין את גודל האירוע, רתם את כל הגורמים בארץ ובעולם לסייע בכיבוי השריפה ומאז דואג בלא ליאות למשפחות שאיבדו את היקר להן מכול. כבוד ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו", החמיא הקריין לראש הממשלה. כשהזכיר את האנדרטה, הדגיש כי זו "הוקמה ואושרה בממשלה ביוזמתו של העומד בראשה, מר בנימין נתניהו...". גם אזכור הטייסת על שמו של הכבאי הצעיר, אלעד ריבן ז"ל, המתנדב בן השש עשרה שנספה באסון, לוותה בהתייחסות לכך שמדובר ביוזמה של "ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו".

כדאי להעמיד דברים בפרופורציה. ביחס לאסון עצמו, לשאלת הטיפול של מדינת ישראל בשירותי הכבאות ואפילו למאבק על התודעה הציבורית לקראת פרסום דו"ח מבקר המדינה על האסון, מדובר בעניין פעוט, כמעט חסר חשיבות. יתרה מכך, הדברים עצמם לא היו בוטים או חריגים באופן קיצוני. גם אם מאחורי האמירה שראש הממשלה היה "הראשון להבין את גודל האירוע" מסתתרת נימה ביקורתית, לא שכיחה, על שאר הגורמים שנזקקו לעומד בראש הפירמידה כדי להבין את גודל האירוע, עדיין אין מדובר בחריגה קיצונית מהשיח המקובל כאן. אם כן, מדוע בכל זאת צרמו דברי הקריין לאוזן הציבורית וגרמו אי-נוחות גם לרוצים בטובתו של ראש הממשלה?

התשובה לשאלה זו ברורה למדי. במשך שנים התקבעו בציבוריות הישראלית, בדומה למדינות אחרות, סוגות (ז'אנרים) של שיח. במקרה הישראלי אחת הסוגות הנוקשות ביותר היא טקסי זיכרון ממלכתיים. במסגרת זו לקריין או למנחה הטקס יש תפקיד ברור: לרוב הוא פותח את הטקס, מתזמן את חלקיו, מזמין את הדוברים ומודיע על סיומו. לעתים הוא גם מקריא דבר-מה - יהא זה שיר, פרק מהמקורות או טקסט אחר - ובלבד שהדברים יהיו חפים מאמירה אישית או ממחלוקת. הקריין מתבונן בטקס מלמעלה, מעין מספר כול יודע, שאם כבר יבחר נקודת מבט כלשהי, תהא זו לרוב נקודת המבט של המשפחות האבלות או של אלה שאיבדו את חייהם.

כשמדובר בטקסי זיכרון, אין לזלזל בהרגל. הציבור הישראלי מורגל בטקסים הללו מימי בית הספר היסודי. הריטואל של הטקס וחלוקת התפקידים בו טבועים בו היטב. אין זה אומר ששיח הזיכרון לא כולל הפתעות, אמירות הנתונות במחלוקת או רעיונות חדשים. זכור במיוחד, בהקשר הזה, נאומו המפורסם של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, זכורים גם דברי ההספד המביכים של הנשיא עזר וייצמן על יצחק רבין, ולאחרונה אפשר להוסיף לרשימה גם את הנאום המרשים של חבר הכנסת אחמד טיבי במליאת הכנסת לציון יום השואה הבינלאומי בינואר 2010. אבל הפתעה מדברי הקריין בטקס ממלכתי רשמי?! את זה הציבור הישראלי טרם הכיר.

בטקס לזכר הרוגי השרפה קרה משהו חריג. דומה שהמסרים שראש הממשלה ואנשי לשכתו היו רוצים להעביר לציבור הושמו בפיו של לא אחר מאשר הקריין. זו הפרה של כללי הז'אנר שהשתרשו כאן במשך שנים. לכן, גם אם מישהו מקבל את המסרים הללו כאמת מוחלטת, ההקשר שהם הופיעו בו בעייתי. שערו בנפשכם שבמדינה אחרת עם ממשלה אחרת תתקבל החלטה לכתוב דברי שבח למפלגת השלטון ולעומד בראשה על גבי כל שטרות הכסף. גם אם דברי השבח יהיו נכונים, והמפלגה והעומד בראשה ראויים להם במאת האחוזים, ואפילו ייעשה הדבר לפי כל דין ובליווי משפטי צמוד, פעולה שכזאת תיתפס כשבירה גסה של כללי המשחק הדמוקרטיים. אין ספק שהמקרה שלפנינו חמור הרבה פחות מהדוגמה. אך יש קווי דמיון שחשוב לשים אליהם לב. הבעיה העיקרית איננה במה שנאמר, אלא בשימוש בדובר ובזירה שאינם מתאימים למסרים מסוג זה.

בפרסומים בתקשורת נטען שגורמים בלשכת ראש הממשלה היו מעורבים בניסוח דברי השבח לראש הממשלה. בין שהדבר נכון ובין שלאו, אפשר להניח שמי שעשה כן פעל מתוך אמונה אמיתית בצדקת הדרך ואין סיבה לייחס לאיש כוונת זדון. ובכל זאת, מה שנעשה בעייתי משני היבטים: האחד רטורי במהותו, והוא צריך להדאיג בעיקר את אנשי לשכתו של ראש הממשלה ואת ראש הממשלה במאבק על התודעה הציבורית לקראת פרסום ממצאי החקירה של מבקר המדינה. ההיבט השני, המהותי יותר, קשור ביחס העדין שבין רטוריקה לדמוקרטיה.

במישור הרטורי הדברים שהושמו בפיו של הקריין עלולים להתברר כשגיאה, שכן הם צפויים לעמוד ברקע למה שייכתב בדו"ח. וכך, אפילו יהיו ממצאים מינוריים על תפקוד ראש הממשלה, השוואה שלהם עם דברי הקריין בטקס לא תשרת את ראש הממשלה. זו הסתבכות רטורית מיותרת, אך לא מאוד חשובה. בסופו של דבר הטון כלפי תפקודו של ראש הממשלה יושפע במידה רבה ממה שייכתב, או לא ייכתב, בדו"ח עצמו.

ההיבט השני אינו קשור ישירות למקרה המדובר, אבל הוא החשוב יותר. הרטוריקה עניינה שכנוע. מדינה דמוקרטית מקנה לכל שחקן פוליטי את הזכות, ואף את החובה, לא רק לחשוף לציבור את עמדותיו ואת מעשיו, אלא גם להיאבק עליהם בזירה הציבורית. על כן הרטוריקה היא רכיב בלתי נפרד מהפוליטיקה הדמוקרטית. אבל דמוקרטיה מבוססת גם על ריסון, ובין השאר על ריסון עצמי. תחום הרטוריקה אינו שונה במובן זה מתחומים אחרים. הרטוריקה הפוליטית מתנהלת במסגרת נהגים וכללים שגם אם אינם מעוגנים בחקיקה, יש ציפייה חברתית שיישמרו. אחד הכללים הבסיסיים הללו קשור בקביעת הזירה הלגיטימית להצגת עמדות ולניהול מחלוקות בעניינים ציבוריים. לא כל זירה לגיטימית לרטוריקה פוליטית מהסוג הזה, ולא ראוי שכל דובר יישא מסרים כאלה. הבעיה העיקרית באירוע הזה נעוצה בכך שנעשה שימוש לא מקובל וגם לא ראוי במרחב הציבורי לצורכי שכנוע. מדובר בפוליטיזציה בעייתית של טקס זיכרון ממלכתי ושל דמות הקריין, שהזכירה לאחדים, ולא במקרה, משטרים המנסים ליצור האחדה בין האינטרסים הפוליטיים של המנהיג ובין האינטרס של המדינה.

אסור לטעות. ויכוח פוליטי אינו חשוב פחות מדיון משפטי, מטקסטים זהירים בטקס ממלכתי או מוויכוח אקדמי. מדינה דמוקרטית חפצת חיים חייבת לאפשר מקום של כבוד לשיח פוליטי ער ולאפשר למנהיגיה להסביר את פעולותיהם ולהצדיקן. לכן אם בלשכתו של ראש הממשלה הבשילה ההבנה שראש הממשלה היה הראשון להבין את גודל האירוע, זכותם לומר זאת לציבור ולשכנע שאלה הם פני הדברים. אך כוחה של דמוקרטיה ועמידותה נגזרים גם מהיכולת לסמן גבולות ברורים בין זירות לגיטימיות לרטוריקה פוליטית מהסוג הזה, ובין זירות שיח אחרות. הריסון צריך לכלול גם את סוג הדוברים שראוי לגייס לצורך העברת המסר. כאשר הגבולות הללו נפרצו, ועוד בהקשר רגיש כל כך של טקס שנועד לכבד את המשפחות של אנשים צעירים ששילמו את המחיר הכבד ביותר במסגרת מילוי תפקידם למען הציבור, הדבר עורר, במידה רבה של צדק, ביקורת ציבורית.