לפרוץ את ערי המקלט

על פי הסיפור המקראי, שקראנו בשבת האחרונה, סדום החוטאת נכחדה. האומנם? הכרוניקה הישראלית, כפי שהיא משתקפת בחדשות השוטפות, מתארת זרם אינטנסיבי של התרחשויות פליליות מסמרות שיער. המניעים מתחלפים - כסף, כבוד, אידיאולוגיה, לאום, סכסוך משפחתי או סתם כך משעמום – אך התוצאה אחידה: ישראל טבולה עד צווארה בכותרות צהובות, נוטפות דם. סדום – כאן ועכשיו.

האחריות למלחמה בפשע מוטלת בראש ובראשונה על הרשויות האמונות על אכיפת החוק: המשטרה, הפרקליטות, מערכת המשפט. הללו עושים הרבה ויכולים לעשות עוד. ואולם, לצידם – חס וחלילה לא במקומם – מוטלת אחריות על כל אחד מהאזרחים והקהילות לפעול נגד הפשע. כיצד?

הנה מדגם של ארבע כותרות שכיערו את פנינו לאחרונה: החיסול של משפחת אושרנקו על ידי דמיאן קרליק ה"רוסי", אשר הונע על ידי הרצון להגן על כבוד שנפגע; ההתעללות של חן אליאור ה"חרדי", המאופיינת בקיצוניות דתית-מיסטית; מסע הטרור של יעקב טייטל ה"מתנחל", המוזן מתהומות של קיצוניות לאומית; והבנק הפרטי שהתנהל מאחורי הקווים של מכבי תל-אביב ה"צפונית", שלקוחותיו מוצפים חמדנות.

באף אחד מהמקרים טרם נקבעו העובדות על ידי בעלי הסמכות. ואף על פי כן, ובזוכרנו כי מדובר רק בהאשמות, חשוב להצביע על צד שווה, אחיד לכל הפרשיות: המואשמים מימשו לכאורה את התכונות המכוערות שהשיח הסטריאוטיפי בישראל מייחס ל"שבט" שממנו הם באים: הצפונים מתל-אביב - חמדנים, המתנחלים משבות רחל - לאומנים, החרדים ממאה שערים - קיצוניים והרוסים, באשר הם, יהרגו בשביל כבוד.

ההכללות שמבטאות התוויות השבטיות הן חטא לאמת: הרוב המכריע של בני כל אחד מהסקטורים אינם בעלי התכונות המיוחסות לסקטור. עם זאת יש להכיר בעובדה שביצוע פשע היא הכרעה אישית המתקבלת על רקע תרבותי-חברתי מסוים. אילו החמדנות הקיצונית הייתה מגונה דיה בקרב היושבים ביציע הכבוד בהיכל נוקיה – האפשרות של קיומו של בנק בלתי חוקי בחצרה האחורי של הקבוצה של המדינה הייתה מתבטלת מאליה. אילו שנאת ערבים, העלולה להתפרש כהתרת דמם, הייתה מחוץ לגדר בהתנחלויות – ה"עשבים השוטים" היו מתים מחוסר השקיה. אילו המגזר החרדי היה פוסל שטיפות מוח מכול סוג שהוא – הסיכוי של כתות מעוותות למצוא אחיזה במגזר היה פוחת. אילו המגזר הרוסי היה מתייחס בתיעוב להפעלת כוח כדרך לטיפול במחלוקות – קוד ההתנהגות המיובא היה נזנח במשך הזמן.

שלילה גורפת של סטיגמות, אף שהיא כמובן הכרחית, אין בה די. יש להודות כי אווירה פשרנית ברשות הרבים של סקטור כלפי תופעה עבריינית ספציפית יוצרת "עיר מקלט" תרבותית, שמאפשרת ואף מעודדת אנשי-קצה, לעיתים בעלי הפרעה אישיותית, לממש אותה. האחריות לביעור החולשה הסקטוריאלית מוטלת בראש ובראשונה על "זקני העיר" – סמני התרבות של השבט, גיבורים מקומיים, דמויות חיקוי ודומיהם. עליהם לפעול בדרך נחרצת וקבועה לביעור התכונה המיוחסת למחנה "שלהם".

אכיפת החוק מתחילה בבית בין אם הוא יישוב בהרי שומרון, היכל כדורסל נוצץ, מסעדה מגזרית סוערת או בית מדרש סגפני. על כל אחד לשאת באחריות למתרחש באחוריים של חצרו התרבותית: לפעול לשינוי אווירה, להתמודד באומץ עם נטייה, לחשוף ציפורניים נוכח סטייה. רק על ידי נטילת אחריות נוכל לומר בכנות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו".

המאמר התפרסם בעיתון 'ידיעות אחרונות' בתאריך 11 בנובמבר 2009.