מדינה פּוּטיניסטית, מקרתיסטית ולא דמוקרטית
ההחלטה להקים ועדת חקירה חדשה שמטרתה "לחשוף" את האמת מאחורי ארגוני זכויות האדם בישראל נועדה למעשה להסתיר את האמת. ההחלטה תמריץ את המאמצים הבינלאומיים לנקיטת הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד מנהיגים ומפקדי צבא ישראלים ותגרום לדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.
כמה אירוני: ועדת החקירה החדשה שהחליטה הכנסת להקים כדי "לחשוף" את האמת מאחורי ארגוני זכויות האדם בישראל נועדה למעשה להסתיר את האמת.מטרתה הברורה ואף המוצהרת של הוועדה לאפשר למדינה להסתיר מידע שאינו לרוחה. כדברי יוזמי הוועדה ותומכיה: מטרתה למנוע חשיפתו של מידע מפליל כדי להגן על מפקדי הצבא ועל פוליטיקאים בכירים מפני העמדתם לדין מחוץ לישראל. 41 חברי הכנסת שתמכו בהקמת הוועדה סבורים משום מה שזה מה שצריך להיעשות לתלונות על הפרת הדין על ידי המדינה ושלוחיה: הסתרה, חיפוי והשתקה. בירור, בדיקה או חלילה וחס חקירה - לא ייעשו במקומותינו.
יוזמי הוועדה משוכנעים שהתנהגותם של חיילי צה"ל היא תמיד ובהכרח ללא רבב. נראה שזיכרונם קצר. כך, לא מכבר שיבח הפרקליט הצבאי הראשי עצמו את פעילותם של ארגוני החברה האזרחית, שהובילו לידי חשיפת הפרות של הדין הישראלי והבין-לאומי. עמדתם זו מזכירה את עמדתה הרשמית של ישראל שנים רבות ביחס לטענות בדבר עינויים שמפעיל השב"כ על נחקרי פח"ע. זו הייתה הכחשה גורפת שלאחר שנים רבות, בהודאת אנשי השירות עצמם, התבררה כהכחשה שקרית. האמת היא שאם תצלח דרכם של יוזמי ועדת החקירה ותומכיה, יעלה בידם להפוך את "האמת" שלהם לאמת, שכן אם חוסמים את מקורות המידע האפשריים, כלומר את הנפגעים ואת העדים הפלסטינים, התוצאה ההכרחית היא שהתנהגותם של חיילי צה"ל ללא רבב. לא משום שאלה פני המציאות, אלא משום שנמנע בירור של האמת.
העמדה המהותית שבבסיס החלטת הכנסת היא שישראל פטורה מציות לדיני המלחמה ושהפועלים בשליחותה חסינים מחקירה ומהליכים משפטיים בגין חשדות להפרות של דינים אלה. מן הבחינה הזאת יש קו מחבר בין החלטת הכנסת ובין הכיתוב על ביתו של הפרקליט הצבאי הראשי (שהורה על הגשת כתבי אישום בגין הפרת דיני המלחמה) - "בוגד". עמדה זו - שביסוד ההחלטה - מנוגדת בתכלית לא רק למשפט הבין-לאומי, אלא גם למשפט הישראלי, המאמץ את הנורמות של המשפט הבין-לאומי המנהגי. לכן היא סותרת את עקרון היסוד של שלטון החוק.
להחלטת הכנסת- אם תישאר על כנה - שתי תוצאות:
הראשונה, היא תאיץ ותמריץ את המאמצים הבין-לאומיים לנקוט הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד מנהיגים ומפקדים צבאיים ישראלים. הדרך היחידה למנוע מאמצים כאלה היא לשכנע את הקהילה הבין-לאומית שישראל עושה ככל יכולתה לטפל בעצמה בחשדות לפשעי מלחמה. אם הכנסת פועלת ליצירת חסינות דה פקטו על פשעים כאלה, ברור שנדרשת פעולה בין-לאומית לחקירת החשדות בדבר פשעים הפוגעים בקהילה הבין-לאומית כולה, ובעיקר משום שפעילות הכנסת בנושא זה יוצרת רושם ברור שלישראל יש מה להסתיר. אם הכנסת פועלת להצרת צעדיהם של ארגוני זכויות האדם, היא מכשילה את היכולת לחקור ביעילות חשדות לפשעים. בכל הנוגע לרצועת עזה, הארגונים הללו הם הכתובת הישראלית היחידה שבה פלסטינים יכולים להתלונן על חשדות כאלה. בכל הנוגע ליהודה ושומרון, ארגונים אלה הם כתובת נוחה יותר מגורמי השלטון הישראלי, שמטבע הדברים אינם נהנים מאמונה של האוכלוסייה הכבושה. ארגוני זכויות האדם ממלאים אפוא תפקיד חיוני ביותר ביכולתה של ישראל למלא את חובתה לחקור כיאות חשדות לביצוע פשעי מלחמה. אם מכשילים את פעילותם של הארגונים האלה - וזו התכלית האמיתית של ההתקפה עליהם - מכשילים את יכולת החקירה של ישראל. ללא יכולת חקירה כזו תבואנה מדינות אחרות ותנקוטנה אמצעים משפטיים כגון מעצר וחקירה של בכירים ישראלים, כדי למלא את החלל שמקדמי ועדת החקירה יוצרים.
התוצאה השנייה תהיה דה-לגיטימציה של ישראל. יש לשים לב לפרדוקס הבא. הימין הקיצוני משתמש בדה-לגיטימציה של ישראל ובביקורת נגדה המושמעת בעולם (ומדובר בשתי תופעות שונות) כדי להצדיק פגיעות בחופש הביטוי של אזרחי ישראל. בכך הוא משחק לידיהם של אויבי ישראל ומבקריה באופן יעיל ביותר מבחינתם. פגיעות אלה עצמן, לרבות ועדת החקירה, החותרות תחת מהותה הדמוקרטית של ישראל, מספקות לאויבי ישראל נשק יעיל, אמיתי, לביקורת הרסנית נגד ישראל. ברור גם שאף שהקמת הוועדה מטרתה למנוע אפשרות של גילוי האמת, היא אינה מכוונת באופן אמיתי לגלות מהם מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם. הסיכוי שוועדת חקירה פרלמנטרית נטולת סמכויות תגלה מה שנסתר מעיניהם הבולשות של שירותי הביטחון והמשטרה הוא אפסי. לכן, לא אמת מבקשים היוזמים של החקירה הפרלמנטרית והתומכים בהם, אלא דה- לגיטימציה של הארגונים והכשלת יכולת הפעולה שלהם. ואולם דה-לגיטימציה זו היא מנוף לתהליכי דה-לגיטימציה בעולם נגד ישראל.
נוסף על תוצאותיה ההרסניות המיידיות של הקמת ועדת החקירה ועל הפגיעה הקשה בעקרון השלטון החוק, ועדת החקירה היא בבחינת היפוך היוצרות בכל הנוגע לתחום סמכויותיה של הכנסת. סמכויותיה של הכנסת נגזרות משני תפקידיה: לחוקק חוקים ולפקח על הרשות המבצעת. מן הראוי היה אפוא שהכנסת הייתה בוחנת את תרומתה של ההנהגה הפוליטית של משרד החוץ לערעור מעמדה של ישראל בעולם או האם הרשויות המוסמכות עושות די הצורך כדי לחקור חשדות בדבר ביצוע פשעי מלחמה. לעומת זאת, ניסיונה של הכנסת להפעיל פיקוח על החברה האזרחית אינו נופל בגדר סמכותה, והוא שימוש לרעה בכוח שאין לה. הכנסת הופכת עצמה מגוף ממלכתי המסמל את ריבונות כלל האזרחים לזרוע פוליטית בידיו של הימין האנטי-ליברלי. מהלך זה של הכנסת דומה דמיון מפתיע למקרתיזם האמריקני (רדיפה באמצעות חקירה פרלמנטרית של מי שנחשדו - לעתים ללא כל בסיס - כקומוניסטים או קשורים לקומוניזם), אחד מדפיה החשוכים ביותר של ההיסטוריה האמריקנית. במדינה דמוקרטית - המחויבת לחופש הביטוי - גם מי שחולק על דרכם של ארגוני זכויות האדם אינו רשאי להגביל את פעולתם של ארגונים אלה בתחום איסוף המידע על התנהגותן של רשויות המדינה או לעשות להם דה-לגיטימציה.
יש לשים לב שההתקפה על ארגוני החברה האזרחית אינה תופעה מבודדדת. היא חלק ממגמה כללית לעשות פוטיניזציה של הדמוקרטיה בישראל באמצעות התקפה כוללת על כלל הגורמים העצמאיים-המבקרים בחברה הישראלית, בכללם בית המשפט העליון והאקדמיה.
עצוב להיווכח בשימוש לרעה הנעשה בשמן של היהדות והציונות במאבק נגד זכויות האדם. יהודים תרמו תרומה חשובה להתגבשות המסורת האוניברסלית של זכויות אדם, שהימין הקיצוני מבקש לקעקע. אימי מלחמת העולם השנייה, ובייחוד השואה, עמדו ביסוד המהפכה שהתרחשה בעולם לחיזוק מעמדן של זכויות האדם - כל אדם, באשר הוא אדם - שבאה לידי ביטוי בהצהרה האוניברסלית על זכויות האדם משנת 1948 ובהתפתחות משפט זכויות האדם בעקבותיה. הגותם של גדולי הציונים כהרצל, כז'בוטינסקי, כבגין, הייתה רוויה תפיסה ליברלית מובהקת. מי שנושאים עתה את שם הציונות לשווא, מבקשים לקעקע את צביונה הליברלי של ישראל.
אם לא יירתמו חברי הכנסת שאינם משתייכים לימין האנטי-ליברלי להגן על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תהפוך ישראל למדינה פוטיניסטית, מקרתיסטית ובלתי דמוקרטית.
עו"ד שירי קרבס היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומתמחה במשפט בין-לאומי באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית.
פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.