מי בעד חיסול הסחטנות?
הכרזתם של נתניהו וליברמן על התמודדות ברשימה משותפת היא אבן דרך חשובה בתהלין־ ארוך, הכרחי, להבראת המערכת הפוליטית. תהליך שביסודו עומדת מגמת החזרה לגושים הגדולים.
מאז הקמת המדינה ועד לבחירות 1996, היה למפלגות השלטון רוב ליד שולחן הממשלה. "גרעין השליטה" הזה אִפשֵר לראשי הממשלה השונים לעצב מדיניות וליישמה. ממשלות ישראל יכלו לנהל מדיניות כלכלית וחברתית, לקלוט עלייה, לצאת למלחמות ולחתום על הסכמי שלום. מאז מערכת הבחירות בשנת 1996, שסימנה את ריסוק המפלגות הגדולות והתחזקות המפלגות הסקטוריאליות, ועד היום, מותשים ראשי הממשלות ישראל בניהול מדיניות הישרדות שוחקת לאורך כל תקופת כהונתם. עליהם להתמודד עם מצב משתק, שבו הממשלה מורכבת משותפים קואליציוניים רבים ושונים - ואת כולם יש לְרַצות.
ליד שולחן הממשלה המכהנת יושבים היום, לצד שרי הליכוד, שרי חמש סיעות - ישראל ביתנו, ש"ס, עצמאות, הבית היהודי ויהדות התורה (עם סגן בריאות במעמד שר). זוהי ממשלה המייצגת אמנם 66 חברי כנסת, אך רק 27 מהם חברי סיעתו של ראש הממשלה. למעשה, קונה ראש הממשלה את שרידותה של הקואליציה הרעועה בכל יום ובכל נושא, מדיני חברתי או כלכלי. זוהי יציבות פוליטית מתעתעת - היציבות שבשיתוק המוחלט.
אחת הנגזרות מגודלה המופרז של הממשלה רבת השותפים, היא הפגיעה הקשה באיכות החקיקה של הכנסת, שכשליש מחבריה היו לחברי ממשלה (30 שרים ו-6 סגנים). המשמעת הסיעתית נפרצה והחקיקה הפרטית הגיעה לשיאים אינפלציוניים מביכים (כ-6,000 הצעות חוק ב-4 שנים), בהשוואה לדמוקרטיות מפותחות.
לקראת הבחירות הקרבות, שבהן צפוי הפיצול המפלגתי לגדול עוד יותר, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו שעליו לעשות את מה שהשכיל לעשות בשעתו מנחם בגין, כשחבר עם תנועת החרות אל המפלגה הליברלית ויחד הקימו את ב-1965 את גח"ל, שהפך לליכוד והיה למפלגת השלטון כעבור 12 שנה. נתניהו למוד הניסיון, הנלחץ ואף נסחט על ידי שותפיו, החליט לחבור לכוח פוליטי נוסף, במטרה להחזיר את מוטת השליטה לידיו, במקרה שיבחר לכהונה נוספת.
הכרזתם של נתניהו ואביגדור ליברמן על כוונתם להתמודד בבחירות הקרובות ברשימה משותפת, "הליכוד ביתנו", היא אבן דרך חשובה בתהליך ארוך, הכרחי, להבראת המערכת הפוליטית. תהליך שביסודו עומדת מגמת החזרה לגושים גדולים. המרחק הפוליטי שבין ישראל ביתנו לליכוד אינו גדול מן הפערים הרעיוניים שהיו בין מפ"ם לאחדות העבודה ומפא"י עם הקמת המערך ב-1969, מערך שממנו צמחה מפלגת העבודה.
הקריאה לכינון גושים פוליטיים גדולים, מרכז-ימין ומרכז-שמאל, עומדת בראש סדר יומן של שלוש התנועות הפועלות זה שני עשורים לתיקון שיטת הממשל בישראל – "ישראלים להצלת הדמוקרטיה" בראשות אמנון ליפקין שחק, "יש סיכוי" בראשות מאיר דגן ו"המרכז להעצמת האזרח" שבראשו עומד אורי דורי. בקיץ האחרון, לקראת הבחירות הקרבות ולאחר סדרת דיונים נוקבים, שילבו שלוש התנועות ידיים והסכימו על מתווה משותף לתיקון השיטה. אחד הסעיפים העיקריים במתווה מציע להחיל את העיקרון הקובע כי ראש המפלגה הגדולה ביום שלאחר הבחירות הוא שירכיב את הממשלה. אם עיקרון זה יתקבל, תתפתח מאליה מגמת ההתכנסות למפלגות גדולות שבמסגרתן יפעלו מחנות רעיוניים, ככור מִצרָף של דיון פנימי מתמיד.
תהליכי מיזוג אינם קלים. הם דורשים נכונות לפשרה ולוויתורים, לחיפוש אחר המכנה המשותף והתגברות על השוני. ובעיקר, להרכנת האגו האישי בפני המטרה החשובה. אם ישכילו מנהיגי מפלגות נוספות להיכנס לתהליך המבטיח, גם אם הכואב, תהיה לנו ממשלה טובה יותר לאחר בחירות ינואר 2013.
המאמר פורסם בעיתון 'ידיעות אחרונות' בתאריך 29.10.2012