מי צריך אינטגרציה? סולידריות בעידן של מימוש עצמי
בשנת 2010 ערך המכון הישראלי לדמוקטיה קבוצות דיון של צעירים בגילאי 25-32, במסגרת פורום צוערי הדמוקטיה. קראו את מאמרה של ד"ר כרמית הבר המנתח את קבוצות הדיון האלו ואת עולם הערכים של צעירי ישראל. המאמר בהנחיית פרופ' תמר הרמן.
תקציר
מאמר זה מבוסס על דיון של קבוצת מיקוד של צעירים בגילים 25 ‑ 32 שדנה בנושאים כגון מצבם האישי של המשתתפים על פי הערכתם שלהם, המצב החברתי, לאומי והערכי של מדינת ישראל, תנאי החיים בארץ ויחסם של הצעירים לפוליטיקה הישראלית.
ניתוח השיח של קבוצת המיקוד חשף מתח מרכזי בין נטיות אינדיווידואליסטיות לבין מעורבות חברתית וזיקה לקולקטיב. מבט ממעוף הציפור על תוכני הדיון, בעיקר
בכל הנוגע לסוגיית הסולידריות החברתית, מאפשר לסרטט פרופיל, פרדוקסלי לכאורה, של צעירים ישראלים אינדיווידואליסטים שגם מעורבים חברתית.
מפרופיל זה עולה בין השאר שמדובר בקבוצת צעירים המזדהה עם דרכי החשיבה של הזרם המרכזי בסוגיות הליבה בחברה הישראלית ורואה בישראל בית של קבע ובחיים מחוצה לה "חוויה", "התנתקות זמנית" או "תקופת מעבדה". עמדותיהם של חברי הקבוצה מבטאות פער גדול בין ההערכה שלהם את מצבם האישי )החיובי( ובין הערכתם את המצב הלאומי והחברתי )הגרוע(. במובן זה, חשיבתם מאופיינת בניתוק ובהיעדר השפעה של התחום האחד על האחר ולהפך. ערגתם של חברי הקבוצה לחברה מלוכדת ולתחושת שייכות ומעורבות בקהילה אינה סותרת את תפיסתם, שבה לערכים אינדיווידואליסטיים כמו מימוש והגשמה עצמית, ובכלל זה הצלחה כלכלית, יש חשיבות רבה.
המאמר מראה כי מכוונות אינדיווידואליסטית זו מאופיינת באתיקה חברתית משל עצמה שבה המושגים "טובת הכלל" ו"טובת העצמי" אינם סותרים זה את זה והקיום כפרט אינו שולל את הדאגה לאחרים. דווקא אותה אתיקה של מימוש עצמי ואחריות אישית, שלכאורה מייצרת תחושות של תלישות וחוסר שייכות של הפרט בחברה המודרנית, היא הרותמת את אותו פרט עצמו לעשייה חברתית ופוליטית.