מיהו ישראלי: לשאלת האזרחות בישראל

יאיר שלג מציג תפיסה הרואה באזרחות בישראל מעין חברוּת שוַות זכויות וחובות במועדון מכובד. הוא מציע להעשיר את הזהות הישראלית האזרחית המשותפת לכל אזרחי ישראל בד בבד עם המשך קיום זהותה הלאומית היהודית של המדינה.

כמו בכל נושא, לפני שדנים במשמעויותיו הרחבות יש צורך בבירור מושגים. מכיוון שענייננו שאלת האזרחות בישראל, ראוי אפוא לברר מה טיבו של מושג האזרחות. ובכן, על פי הוויקימילון אזרח הוא "אדם המוגדר, מבחינה משפטית, כתושב של מדינה מסוימת". רוצה לומר: האזרחות קשורה במובהק לישיבתו של אדם בטריטוריה מסוימת, ואולם כדאי לשים לב: היא אינה מוקנית לאדם בשל ישיבתו בארץ מסוימת, אלא בשל ישיבתו במדינה מסוימת, כלומר לא מצד זיקתו לארץ, שהיא זיקה טבעית של לידה או מגורים בטריטוריה מסוימת, אלא מתוך זיקתו למוסד המדיני המלאכותי (במובן שבני אדם יצרו אותו) הנקרא "מדינה".

יתר על כן, ההגדרה מבהירה שעצם ישיבתו של אדם במדינה מסוימת עדיין אינה מקנה לו את אזרחותה (בכל מדינות העולם יש בני אדם רבים שאינם אזרחי המדינות שבהן הם מתגוררים באופן קבוע), אלא זו הגדרה משפטית, מעמד משפטי שהוענק לו. במילים אחרות: אזרחות אינה זכות טבעית של אדם המוענקת לו מטבע ברייתו או מעצם לידתו, אלא היא "תעודת חבר" במועדון. אמנם, בניגוד לשאר המועדונים בעולם החברות במועדון המדינתי היא במידה רבה כפויה (מכיוון שכמעט אין בעולם שטחים חוץ-מדינתיים, שאינם שייכים למדינה כלשהי, ואלה המוגדרים כך נעשו לרוב כאלה מתוקף היותם באזורי קרבות או באזורים שנויים במחלוקת שממילא איש אינו רוצה לחיות בהם). מכאן שאדם נולד למדינה מסוימת בין שרצה בכך ובין שלאו. לכן ראוי שהחברוּת במועדון המדינתי, המכונה אזרחות, לפחות בנוגע למי שנולד במדינה מסוימת, תהא המכילה ביותר מכל יתר המועדונים בעולם.
ממילא מוצדק הנוהג להעניק לכל מי שנולד במדינה מסוימת, בוודאי אם הוריו הם בעצמם אזרחי אותה מדינה (להבדיל למשל מצאצא למהגרים בלתי חוקיים, שאז יש לשאול אם מעשה העבֵרה של הוריו ראוי שיעניק לו בכל זאת את פרס האזרחות), אזרחות אוטומטית. ועדיין יש לטעמי משמעות רבה לעובדה שבאופן עקרוני נראה באזרחות לא זכות טבעית, אלא חברות במועדון שיש להתייחס אליה בכבוד, שכן היא אינה מובנת מאליה.

הנה כמה מסקנות מעשיות מהנחה זו בכל הנוגע למציאות הישראלית:

1. ברחבי המדינות הדמוקרטיות מתקיים ויכוח מהו הקריטריון החשוב יותר בהענקת אזרחות - קריטריון הקרקע (כלומר מקום הלידה) או קריטריון הדם (כלומר היותך צאצא לאזרח מדינה מסוימת). כך למשל בארצות הברית מוענק מעמד אזרח באופן אוטומטי גם לבנו של מהגר בלתי חוקי שהצליח להיוולד בארצות הברית. בגרמניה, לעומת זה (שם קובע קריטריון הדם), בנו של מהגר טורקי שעבד שנים רבות  באופן חוקי לא יזכה באזרחות אוטומטית, אך "בן התרבות הגרמנית" החי כל שנותיו באוסטריה יזכה בה. כשלעצמי, מתוך העדפה עקרונית להשתייכותם המהותית של בני אדם ללאום יותר מלקרקע שעליה נולדו, אני מעדיף את קריטריון הדם, ויש להדגיש שזה אינו בא כדי להפלות אזרחים ערבים. לפי קריטריון זה בנו של ערבי-ישראלי שנולד בעת שהוריו שהו במקרה בארצות הברית יזכה לאזרחות ישראלית אוטומטית, ואילו בנה של יהודייה אמריקנית, שבמקרה ילדה בזמן ביקור תיירות בישראל (ללא שביקשה לעלות ולהתאזרח בה) לא יזכה לאזרחות כזו.

2. מתוך הרצון לראות באזרחות הישראלית זכות שאינה מובנת מאליה, ועל כן יש לכבדה ולהעריכה, לא הייתי נותן אזרחות אוטומטית לשום אדם שאינו בעצמו בן לאזרח ישראלי. קביעה זאת באה להדגיש בייחוד את הרצון שלא להעניק אזרחות אוטומטית גם ליהודים העולים לישראל. חוק השבות צריך להעניק ליהודים את זכות העלייה וההתיישבות בישראל, אך לא את מעמד האזרח (המקנה כידוע גם זכות בחירה לכנסת). ראוי שגם יהודים אלה, יקרים ואהובים, יידעו שהאזרחות הישראלית אינה מובנת מאליה. כמקובל במדינות נאורות ומתוקנות, ראוי שילמדו קודם את השפה העברית, את ההיסטוריה הישראלית ואת תמצית חוקי המדינה לפני שיזכו בכרטיס הכניסה המיוחל למועדון. לנבהלים מרעיון חדשני זה מן הראוי להזכיר שגם בחקיקה הקיימת נעשתה הפרדה מסוימת (לפחות פורמלית) בין חוק השבות והאזרחות. חוק השבות, שנחקק ב-1950, העניק לכל יהודי רק את הזכות לעלות לישראל, ורק חוק האזרחות, שנחקק שנתיים אחריו (1952), העניק לכל מי שעלה לישראל מכוח חוק השבות גם את האזרחות האוטומטית.

3. החברות במועדון המדינתי חייבת להעניק מידה שווה של זכויות וחובות לכל החברים, כלומר לכל אזרחי המדינה, למעט אם התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות שוני. בישראל למשל יש הצדקה טבעית לפטור את האזרחים הערבים מחובת השירות הצבאי, בהיותם בני העם שמולו מתקיימת עיקר הפעילות הצבאית של ישראל (הם רואים את עצמם כבני העם הפלסטיני בגזרה הצרה, וכבני האומה הערבית במובן הרחב יותר). ועם זאת, כשם שראוי שהשוויון בזכויות יהיה קרוב ככל האפשר ל-100% (למעט כאמור נסיבות מיוחדות שיש להצדיקן היטב), כך ראוי שיהיה גם בגזרת החובות. ואם אי-אפשר להטיל על האזרחים הערבים חובת שירות צבאי, מן הראוי לחייב אותם בחובת שירות לאומי/אזרחי מקבילה. הפטור הניתן להם כיום פוגע יותר מכול בהם עצמם ובתחושתם של האזרחים היהודים שהערבים זכאים גם לשוויון זכויות מלא. אין לי ספק שלו היו ערביי ישראל משרתים שירות אזרחי מלא, במלוא התקופה המקבילה לשירות הצבאי, היה הדבר לא רק תורם יותר מכל צעד אחר להשתלבותם בכל שדרות החברה הישראלית (בייחוד אם היו משרתים לא רק ביישוביהם, אלא ביישובים העירוניים הכלליים), אלא גם מנטרל כמעט לחלוטין את כל היחס המפלה, ולא פעם הגזעני, שהם נתקלים בו ברחוב היהודי. ועם זאת חשוב להדגיש שאת שוויון הזכויות אין להתנות בהחלת חובת השירות האזרחי על ערביי ישראל. אדרבה, יוכיח קודם הרוב היהודי את כנות רצונו בשוויון מלא: יממש את שוויון הזכויות, ואז יוכל לתבוע (ואכן, בבוא היום זו צריכה להיות תביעה חוקית) מהמיעוט  הערבי גם את חובת השירות האזרחי.

4. לגיטימי לקיים פער מסוים בין זהותה הלאומית של מדינה לזהותה האזרחית. רוצה לומר, מדינה יכולה להגדיר את זהותה הלאומית (מדינת העם היהודי), ובוודאי התרבותית, בשונה מזהותה האזרחית (ישראלית). אבחנה מסוימת ברוח זו קיימת לא רק בישראל, אלא גם במדינות דמוקרטיות אחרות, בעיקר במדינות מערב אירופה, שבשונה מארצות הברית רואות עצמן כבעלות זהות אתנית ותרבותית ולא רק זהות אזרחית. כך למשל אחדות ממדינות אירופה כללו  בדגלן צלב, אף שהדבר עלול לנכר אזרחים שאינם נוצרים, או שהן מעוניינות לקדם תרבות בעלת אופי מובהק (הסתייגותו של האיחוד האירופי מצירוף טורקיה לאיחוד מוסברת בעיקר בנימוק זה, ולא רק ברמת המחויבות של הטורקים לזכויות האדם).

הנסיבות ההיסטוריות של העם היהודי ונסיבות הקמתה של מדינת ישראל מצדיקות אפילו פער גדול יותר: אחרי הכול, מדובר במדינה היחידה בעולם שהוקמה למען עם שרובו המכריע כלל לא חי בה בזמן הקמתה. בניגוד לשאר מדינות העולם, שהוקמו על בסיס תשתית ילידית של אומה שהתגבשה בטריטוריה לפני שזכתה להגדרה מדינית ולריבונות, במקרה הישראלי היה צורך לייבא ולגבש בטריטוריה זו את בני העם שביקש להקים בה מדינה, והדבר אף יצר עימות מובנה עם בני העם שישב עוד קודם בארץ, ועם אחיהם שהצטרפו אליהם בעקבות הצלחת הציונות. ייחוד זה אינו מוכיח חלילה שלמדינת ישראל אין זכות קיום, להפך: הוא טוען שיש להתחשב בייחוד ובנסיבות המיוחדות האלה גם כיום, ולקבל מצב שבו המדינה ממשיכה להגדיר את הגדרתה הלאומית (מדינת העם היהודי) בשונה מהגדרתה האזרחית, כמדינתם של כלל אזרחי ישראל. לכשנזכה שלפחות הרוב המכריע של בני העם היהודי ישבו בישראל, כמקובל בשאר מדינות העולם, וכן בסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יהיה מקום לשקול את ביטול האבחנה הזאת ולהגדיר גם את הגדרתה הלאומית של  ישראל על פי הגדרתה האזרחית, היינו כמדינת  העם הישראלי (שממילא יהיה כמעט חופף בתרחיש כזה לעם היהודי).

אף על פי כן, בהינתן המשמעות הסמלית הלא-פשוטה שהדבר יוצר בקרב ערביי ישראל, מן הראוי לפעול לצמצום מרבי של תחושת הפגיעה - לא רק בשוויון זכויות וחובות מרבי ברמה המעשית, אלא גם ברמה הסמלית. את סמלי המדינה (דגל, המנון וסמל) לא הייתי מפקיע מאופיים היהודי, אבל ייתכן שבבוא היום, כשיסתיים הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויובטח צביונה היהודי המעשי של המדינה, יהיה מקום להוסיף גם סמל אזרחי כלשהו (אפילו סמל בעל זיקה לתרבות הערבית/מוסלמית) לסמלי המדינה. בינתיים יש מקום ליצירת יום סמלי בשנה, שלצד יום העצמאות (שמטבע הדברים הוא יום חג ליהודים בלבד, בזמן שלערבים הוא משמש תזכורת מתמדת לאסונם המדיני) ישמש כ"יום האזרח הישראלי" ובו יצוין המכנה המשותף האזרחי. ביום זה יוענקו תעודות הזהות החדשות לכלל בני ה-16 של אותה שנה (יהודים וערבים כמובן), וממילא תתקיים בו חגיגת ההצטרפות למועדון האזרחים הישראלי, על זכויותיו וחובותיו. יום זה יוקדש גם למפגשים בין כלל המגזרים המרכיבים את אזרחי ישראל, ובעיקר בין יהודים לערבים.

5. בהנחה שמדובר במועדון שהחברות בו אינה מובנת מאליה, יש מקום לשלול את אזרחותם של הקמים נגד המדינה - יהודים כערבים (כמובן, אין הכוונה לכל מי שעובר על החוק, אלא מי שחבר בארגון טרור הבא לקעקע את יסודות המדינה). כאמור, החברות במועדון המדינתי צריכה מטבעה להיות מכילה ככל האפשר, אבל מי שפועל באופן אקטיבי כנגד "המועדון" ראוי שיאבד את זכות החברות בו, להבדיל מזכויות אדם בסיסיות שצריכות להישמר לו. מכיוון שבכלל  זכויות האדם היסודיות קיים גם חופש התנועה (לאחר ריצוי העונש הפלילי) - ובכלל זה ממדינה למדינה (דבר שהוא ממילא אינטרס המדינה, לעודד את יציאתו של מי שפעל כנגדה בארגון טרור), פעולה המתאפשרת כיום רק למחזיקי דרכון של מדינה כלשהי - יש להשמיט את זכות החזקת הדרכון מכלל הזכויות שיאבד מי שאזרחותו נשללה. אבל באופן עקרוני במקרי טרור בהחלט יש הצדקה להוסיף על הענישה הפלילית גם את הסנקציה של אובדן האזרחות - הן כענישה מידתית, דווקא מתוך עקרון ה"מידה כנגד מידה" (הוא רצה לקעקע את אושיות המדינה, ולכן לא יזכה להיות אזרח בה), והן כעוד רכיב של הרתעה.

הכותב הוא חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.