מכוני חשיבה והשפעתם על מדיניות
דילמות, שאלות ונקודות למחשבה ודיון
לקראת הכינוס הבינלאומי בנושא תפקידם של מכוני חשיבה במשטרים דמוקרטיים שנערך ב 15-16.5.2011 מציגה כרמית הבר רקע תיאורטי לנושא, דוגמאות מהארץ ומהעולם ושואלת שאלה שתעמוד במרכזו של הכנס: האם מכוני מחשבה ומחקר יכולים להיות ניטרליים ואובייקטיביים בתפקודם? *טקסט זה הוא טיוטה בלבד
1. מכוני חשיבה
א. רקע קצר
ככל שמכוני חשיבה גדלו במספרם, חוקרים החלו לבחון את הגורמים שהובילו לצמיחה זו והתייחסו בין השאר: לחלוקת כוח בין שלושת הרשויות, מערכת פוליטית / מפלגות פוליטיות חלשות, תרבות אזרחית ופילנתרופית מפותחת, ציבור שאיבד אמון בממסד הממשלתי, עלייה במספר האזרחים שמעדיפים, תומכים ומקדמים את פעילותן של קבוצות אזרחיות ומעדיפים אותן על פני מפלגות פוליטיות ואנשי פקידות וממשל כמי שמייצגים את העדפותיהם ורצונותיהם.
צמיחת הטלקומוניקציה הפכה את היכולת לשלוט על קצב חשיפת / זרימת המידע לקשה יותר בעבור ממשלות שכן הרבה מהמידע הזה ממשלות היו מעדיפות שלא לחשוף. בשל העדר הרגולציה באינטרנט עולה בעיית איכות החומרים והמידע המופץ (היכולת להפיץ מידע מוגבל באיכותו ובעלויות מאד נמוכות). הקורא הבלתי מיומן יתקשה להבחין בין מידע בלתי מבוסס ושטחי המופץ על ידי מכוני חשיבה ועובר מנגנונים פנימיים של בקרת איכות ולעיתים גם חיצוניים.
במדינות מפותחות, חשיבות מכוני החשיבה טמונה בהנחה כי ממשלות, ברבות ממדינות אלו, אינן מסוגלות לקבל החלטות מבוססות בשל ריבוי אינסופי של מידע שהן מקבלות ולחצי הזמן בהם הן מצויות. בעולם המפותח הבעיה המרכזית היא, אם כן, הצפה של מידע וקושי לווסתו ולהגיע להחלטות ראויות. לעומת זאת, בקרב רבות מהמדינות המתפתחות הבעיה המרכזית היא כי תהליכי הניתוח וקביעת מדיניות מתרחשים בהעדר מנגנונים בירוקרטים מתאימים שכן ישנו ריבוי של בעיות פרוצדוראליות ומוסדות חלשים של המגזר הציבורי. בעיות אלו גרמו לממשל במדינות מתפתחות לחפש אחר סיוע מקבוצות בחברה האזרחית ויועצים חיצוניים.
מכוני חשיבה הם מעצם הגדרתם מוסדות אליטה שרוצים להשפיע על תהליכי מדיניות (בהקשר זה, ישנו מתח בין החתירה הגוברת של מכוני חשיבה למעורבות דמוקרטית ב"פוליטיקה של מטה" לבין פרופסיונאליות אקסקלוסיבית המאפיינת אותם). צמיחתה של החברה אזרחית הגבירה את הנראות של מכוני חשיבה כמקור אלטרנטיבי לידע מזה שמספקת המדינה. לעיתים הם נתפשים כמוסדות שמבקרים את הממשלה ועצמאיים ממנה ומהקהילה העיסקית ובמדינות רבות תפקידם הוא להוות גורם מתווך בין קובעי מדיניות לקבוצות החברה האזרחית.
רמת האוטונומיה שישנה לחוקרים בעבודתם נקבעת על בסיס המבנה והתרבות של המכון (בעל אוריינטציה אקדמית, ייעוץ, סינגור). בעוד חוקרים במכונים אקדמיים הם בעלי דרגת העצמאות הגבוהה ביותר בקביעת סדרי עדיפויות הרי שחוקרי מדיניות הם בעלי דרגות חופש פחותות. ברור הוא שיש מגוון רחב של מכוני חשיבה אך מה שמאפיין את כולם הינה חשיבה מעמיקה לטווח ארוך ולא שטחית ופזיזה על נושאים "חמים" העומדים במרכז סדר היום.
ההבדלים בין מכוני חשיבה הם בפרמטרים כמו: גודל צוות, תקציב, תחומי מחקר, אוריינטציה אידיאולוגית, מודל תקצוב ופרסום. מכוני החשיבה אומנם חולקים את הרצון להשפיע על דעת קהל ומדיניות ציבורית אולם המידה בה הם משפיעים והאופן בו מעורבים בשלבים השונים של קביעת מדיניות מושפע רבות מהמנדט שלהם, משאבים (גורמים מממנים) וסדרי עדיפויות.
ב. תפקידים מרכזיים
- תפקיד מתווך בין הציבור לממשלה באופן בונה ומחזק אמון באנשי ציבור.
- היותם קול עצמאי בדיונים ציבוריים המבוסס על ידע מעמיק.
- זיהוי, ניתוח והערכה של סוגיות ציבוריות, הצעות ותוכניות.
- הפיכת רעיונות ובעיות לסוגיות שנידונות במרחב הציבורי.
- מתן פרשנות לארועים והחלטות מדיניות במסגרת המדיה האלקטרונית והמודפסת ובכך יצירת ויסות והשפעה על השיח הציבורי בסוגיות בתחום המדיניות ברמה המקומית והבינלאומית.
- יצירתו של פורום קונסטרוקטיבי לחילופי רעיונות וידע בין בעלי עניין מרכזיים בתהליכי יצירת מדיניות.
- יצירה / תרומה לבנייה של רשתות המכוונות לקידום סוגיות ספציפיות.
- "שינוע" של כוח אדם והון אנושי ל"מסדרונות" הממשל ולוועדות השונות ולממשל (כמומחים / יועצים / ולעיתים עובדים קבועים).
- איתגור החשיבה והסטנדרטים הקיימים של אנשי עסקים, ממשל ופקידות באמצעות מתן פתרונות יצירתיים וחדשניים.
2. בין ניטרליות ופרופסיונאליות לאידיאולוגיה (פוליטית)
שאלה מקדימה: איך אנו מגדירים אידיאולוגיה? (האם המדובר הוא באידיאולוגיה פוליטית או אידיאולוגיה במובן של צורה של חשיבה, ארגון של רעיונות והכוונה מסוימת של מדיניות?)
האם המכון מכוון לקידום אידיאולוגיה מסוימת או מתעקש לשמור על ניטרליות וא- פוליטיות? מהו ה"מחיר" שבלהיות אידיאולוגי וה"מחיר" שבלהיות ניטרלי?
האם עלינו לחדד התמחויות? ובהקשר זה, מהם התחומים שבהם נעסוק ומאילו נמנע? - זוהי שאלה אידיאולוגית הקשורה בלקוחות להם נסרב. בפועל, מכוני חשיבה נוטים להיות מאורגנים לפי כוון חשיבה אידיאולוגי מסוים ויש לצפות שיהיו מספר מכוני חשיבה שכל אחד משקף עמדה אידיאולוגית אחרת. במובן זה, המכון הישראלי לדמוקרטיה מנסה לקדם עמדה פלורליסטית ולא אידיאולוגית. זאת, על מנת לכנס תחתיו כמה שיותר עמדות, תפישות ושותפים לדרך. אך- האומנם הדרך להשגת לגיטימיות היא א- מפלגתיות ואובייקטיביות או שמא המדובר הוא ב"מס שפתיים" שהרי לא ניתן להיות באמת א- פוליטי בזירה מרובת אג'נדות שכן יש לבחור ולייצר סדרי עדיפויות והתמחויות?
דוגמא למורכבות שבבחירת סדרי עדיפויות והתמחויות (מתח בין סינגור למחקר): כיצד מוסד שלוקח על עצמו את הכותרת של "המכון הישראלי לדמוקרטיה" מתמודד עם תחום זכויות האדם של ערביי ישראל? (הבעייתיות בישראל היא האופן בו תחום שהוא בבסיסו אוניברסאלי כמו זכויות אדם נתפש כ"שמאלני"- כך למשל, האגודה לזכויות אדם גם הוא ארגון א- פוליטי יחד עם זאת בשל הבחירה בנושאים מסוימים יש מי שמייחס לו עמדה פוליטית מובהקת. ישנם אפילו פוליטיקאים מובילים שחושדים באידיאולוגיה שעומדת מאחורי מילים כמו "דמוקרטיה" ו"זכויות אדם" בהקשרים מסוימים).
לאור זאת מתעוררת השאלה: האם ניתן להיות מעורב ולקדם סוגיות בתחום זכויות האדם ועדיין לא להיות משויך מפלגתית? האם כאשר אני מתחיל לסנגר בעבור רעיון שאני מאמין בו אני מאבד את עמדתי הא- פוליטית כארגון ניטרלי? האם עליי להציג עמדה כאשר אחד מעקרונות היסוד של המכון מופרים או מאוימים? האם למשל תפקידו של המכון הוא להיות "כלב השמירה" של הדמוקרטיה ולגנות הפרות של הדמוקרטיה? אם כן, גם לכך יש מחיר: ברגע שאתה לוקח על עצמך את התג של "שופט" ומגיב אז אתה בהכרח מפסיד קהלים שהם כרגע בעדך. לכן השאלה היא: מתי להשמיע קול ומתי לא? היכן עובר קו התגובה שלנו?
יש הטוענים ש"מסיכת הניטרליות" חשובה מאד בחברה כמו החברה הישראלית שבה להיות מזוהה מפלגתית או פוליטית מונע ממך מלהגיע לחלקים של קהלים ולהיתפס כאמין ומהימן ומונע ממך יצירת אטמוספירה שמאפשרת להושיב יחדיו אנשים מימין ומהשמאל.
סוגיה נוספת קשורה בנטיה לבלבל בין ניטרליות לאובייקטיביות שכן העצה האובייקטיבית ביותר עשויה שלא להיות ניטרליות בתוצאותיה. לעיתים מטרות המחקר ואף בחירת המתודה מעצם טבען עלולות להיות שנויות במחלוקת ולעורר שאלות אתיות. אולם, ניטרליות היא חשובה במובן של דיון פתוח ושקוף בעמדות, אינטרסים וערכים מתחרים. לפיכך, יש הטוענים כי עבודת מכון החשיבה היא להציע עצה / המלצה בתחום המדיניות באופן המאזן בין לחצים שקשורים באידיאולוגיה מצד אחד ובאינטרסים אישיים מצד אחר.
3. דילמת בעלי העניין
למי המכון מחויב בחובת דווח (Accountability)? מיהם לקוחות / קהל היעד של המכון? - האם הציבור הרחב? קובעי מדיניות? הקהילה האקדמית? התקשורת? מנהיגים בקהילה העיסקית / "אליטות עיסקיות"? מהו המיצוב המכון בקרב כל קהל יעד? ומהי מידת התלות בגורמים אלו (ברמת המימון, הפופולאריות, הלגיטימיות)? האם אני מחויב, מעל הכול, לסדר היום החברתי / פוליטי או שמא לסביבה הפנים- ארגונית (סדר היום של הוועד המנהל, התורמים, עמיתי הצוות הבכירים וכו')? איך תלות זו בגורמים השונים משפיעה על הסוגיות בהן אנו בוחרים לעסוק? כך למשל מי קובע את הפרמטרים להשפעה ואפקטיביות (מידת השפעת גורמי המימון בהקשר זה)? חוקר מכוני החשיבה ג'יימס מקגאן זיהה מספר מגמות בתחום מכוני החשיבה, אחת מהן מתייחסת לגיוס משאבים שהפך לגיוס "פרויקטיאלי", קצר טווח ולא מימון ארוך טווח המעניק תמיכה כוללת. מגמה זו מפחיתה את היכולות, התפוקה וההשפעה של רבים ממכוני החשיבה. מימון קצר טווח זה מאתגר את העצמאות, "לקיחת סיכונים" וחדשנות של מכוני חשיבה (תורמים מממנים נקודתית פרויקטים מסוימים שחשובים להם ונוטים לבלום את המוסדות הללו מלהתנסות, להסתכן ולחקור כוונים חדשים של חשיבה "מחוץ לקופסא").
האם נמנע במכוון מטיפול בסוגיות קונטרוברסליות כתוצאה מכך? האם יש להפריד בין דרכי השפעה על קובעי מדיניות להשפעה על הציבור הרחב? או למשל - האם אני מאבד אמון, הערכה ואמינות של הקהילה האקדמית בגלל אופי כתיבה ועמידה בסטנדרטים של כתיבה המופנית לקובעי מדיניות?
יש הטוענים כי ישנה בעיית דווח עקרונית בקרב מכוני חשיבה: הם מציגים השפעה על מדיניות ממשלתית אך לא מציגים בעצמם שקיפות דמוקרטית. לעומתם, יש מי שאכן חושב שמכוני חשיבה אינם צריכים לדווח לאף אחד חוץ מלעצמם (לא ללקוחות ולא לתורמים) זאת מכיוון שהרעיון הבסיסי של מכון חשיבה טמון בחשיבה עצמאית המנותקת מלחצים חיצוניים. בהקשר זה יש להבחין בין חובת דווח לבין הערכה של תוצאות: המחויבות היא ל Something ולא ל Someone.
4. (יצירת) ידע במכוני חשיבה
א. סוג הידע המיוצר, למי מופנה ומה מטרתו? איזה סוג שימוש נעשה בו?
האם אנו עוסקים רק בייצור ידע והפצתו או שמא רוצים להשפיע על פרקטיקה ומדיניות? האם אנו מספקים ידע פרופסיונאלי לקובעי מדיניות או שמא משתתפים, באופן רחב יותר, בעיצוב המסגרת הנורמטיבית של החברה? כיצד עלינו להציג את עצמינו החוצה כשיש בתוכינו מגוון של עמדות / דעות? לאיזה פלח של האוכלוסיה עלינו להפנות את מאמצינו? האם עלינו לזהות את הסוגיות הבוערות על סדר היום המדיני, הפוליטי, הציבורי והתקשורתי הקונקרטי? או שמא, לפתח ראייה ארוכת טווח שתשרוד מעבר לגל הפוליטי הנוכחי (לא לראות רק את "העץ" אלא את "היער" כולו) ולהסתכל על סוג החברה שבה אנחנו רוצים לחיות בה עשר ואולי חמישים שנה קדימה?
באקלימים חברתיים - תרבותיים מסוימים (כמו בישראל למשל) המטרה של מכון חשיבה היא לא רק למכור את מרכולתו אלא גם "לייצר את השוק" (כלומר, "להמציא" את הפונקציה הזו של "מכון חשיבה"). מה שקורה הוא שלעיתים מכוני חשיבה נותנים מענה לצרכים מידיים של קובעי מדיניות ספציפיים ולא עונים על הצרכים ארוכי הטווח של המדינה.
מתעוררת השאלה: האם מכונים חשיבה צריכים לכוון עצמם להציע פתרונות מיידיים או שמא להציע אלטרנטיבות ומודלים שונים תוך ניתוח היתרונות והחסרונות של כל מודל (ובתוך כך לאפשר לקובעי מדיניות להחליט מה נכון עבורם)? כך, אנו עוזרים להם לבחור באמצעות מתן מידע ומרחיבים את דמיונם באמצעות חשיפתם למגוון אפשרויות.
ישנו מתח בין הקהילה העוסקת במדיניות וחושבת שעל מכוני חשיבה להיות רלוונטיים למדיניות ובין אלו המאמינים שמכוני חשיבה צריכים להיות מכווני מחקר. המדובר הוא במתח בין "עולם הרעיונות" ל"עולם המדיניות". מוסדות מכווני מחקר / אקדמיה חושבים שמכוני חשיבה צריכים לראות את "התמונה הגדולה" ולעסוק בסוגיות ארוכות טווח (מתוך תקווה שמסקנות מתוחכמות ומחקר בלתי מתפשר ישכנע יותר את הציבור כמו גם את מקבלי ההחלטות יותר מאשר "המלצות קלות לעיכול") בעוד אנשי מדיניות סוברים שעליהם להתאים את עצמם לצרכים (לעיתים המיידים) של קובעי המדיניות, להיות מעורבים בחוקי העולם הפוליטי ולייצר חומרים "ידידותיים למשתמש".
יתרונם היחסי של מכוני חשיבה כגופים שמייצרים ידע: פריבילגיה של זמן המאפשר חשיבה ודיון על סוגיות לעומקן, עיבוד, חשיבה ביקורתית ורפלקסיביות (ולא "לכבות שריפות"). בעבור אנשי מדיניות- מעבר למידע מעמיק, מכון החשיבה הוא מקום אליו הם יכולים להגיע וללבן סוגיות, לשמוע עמדות שונות ולקבל פרספקטיבה על מדיניות חברתית. שיתוף הפעולה בין פוליטיקאים למומחים הוא בעל חשיבות עצומה כיון שבטווח הארוך החלטות פוליטיות שאינן מונחות על ידי ניתוח וידע מעמיק הן עוורות (יתרונם של מומחים טמון, בין השאר, ביכולתם לסקפטיות ו"בערות מבוססת ידע" - informed ignorance .
בחליפין שבין פוליטיקאים למומחים ואנשי פיתוח ידע ישנה תרומה הדדית. גם אם ההמלצות של המומחה לא תמיד מתקבלות אין המדובר בכישלון. כי עצם מעבר הידע הופך את איש המדיניות לרגיש יותר לעצם פיתוח הידע ולהשפעתו על מדיניות ממשלתית / חברתית ואילו הפוליטיקאים מקנים למומחה לגיטימציה ו"הכשר" כמומחה העוסק בדברים רלוונטיים לחברה ומדיניות חברתית. המדובר הוא למעשה בתרבות של חליפין (culture of exchange) בין מומחים ופוליטיקאים.
ואולם, ככל שמכוני חשיבה יהפכו למי שמגיבים לצרכים קצרי הטווח של קובעי מדיניות והתקשורת הם עשויים לאבד את היתרון האסטרטגי שלהם. בשל התמקדות במהירות תגובה על חשבון העמקה מוותרים מכוני חשיבה על מה שהם עושים היטב - סיפוק נקודת מבט עצמאית ומבוססת על מגוון רחב של נושאים. ישנו, אם כן, הבדל בין "זמן אקדמיה" ל"זמן פוליטיקה". בהקשר זה עולה השאלה: כיצד מכוני חשיבה מתמודדים, אם בכלל, עם העובדה שקובעי מדיניות חייבים לקבל החלטות ב"זמן אמת"? יש מי שטוען כי לוחות הזמנים אינם חייבים להיות תואמים כיוון שהמטרה המרכזית היא זיהוי נושאים רלוונטים העומדים על סדר היום. ברגע שהעיסוק המתמיד של המכון הוא רלוונטי הרי שהמידע המתאים יכול להשלף בכל רגע נתון.
משברים מרכזיים שמתרחשים בזירה המדינית / פוליטית מהווים חלון הזדמנויות בעבור מכון חשיבה להפצת רעיונות חדשים לשיפור מדיניות ולהביא לידי ביטוי את התפישות והאג'נדה שלו. משבר "דוחף" נושאים מסוימים למרכז סדר היום ובהקשרים אלו נמדדת מידת הרלוונטיות של המכון ומוכנותו (על אף שהזירה הפוליטית הינה כאוטית ובלתי צפויה כפופה ללוחות זמנים ונשלטת על ידי "ריאל פוליטיק").
ב. ידע וערכים / מניפולציה של הידע
מהם יחסי הגומלין בין מדיניות ופוליטיקה מצד אחד, וידע וערכים, מצד שני? האם ערכים מגבילים את הידע או שמא מדריכים את השימוש בו?
דילמה של מניפולציה שנעשית על הידע על ידי קובעי מדיניות: נימוקים אקדמיים ומדעיים עשויים לשמש ככלי לקבלת / העמקת לגיטימציה וחיזוק תדמיתם האמינה של פוליטיקאים (שהרי המדובר הוא בידע הניתן על ידי גורמים עצמאיים, "בלתי מוטים", הפועלים שלא למטרות רווח, מומחים בתחומם). לרוב, חליפין זה של ידע בין חוקרים לפקידות ממשלתית אינו שקוף ומעניק כוח לשחקנים מסוימים. ולעיתים, ידע זה אינו נחשף לציבור מסיבות אסטרטגיות גם אם חשוב שייחשף. במובן זה לא רק שהפקידות מקבלת Know How ממומחים / מחקר מדעי, אלא שהיא זוכה לכוח יחסי רב יותר באמצעותו.
מצד אחד, עשוי להיעשות בידע זה שימוש אופורטוניסטי ואינטרסנטי על ידי קובעי מדיניות אך מצד שני, עצם השימוש בידע מאפשר למכוני חשיבה הזדמנויות להפוך לאפקטיביים ולקבוע את סדר היום. יחד עם זאת, לעיתים הידע ה"ניטרלי" עשוי לאבד מהניטרליות שלו רק מעצם השימוש שנעשה בו על ידי פוליטיקאים / בעלי אינטרס כאלו ואחרים (באופן זה מתווך גם לציבור)- כך, אומנם המכונים משרתים את הממשלה אך לא באופן שחשבו/ שאפו לו.
כיצד איפוא עלינו למצב את עצמינו ואת עבודתנו באופן כזה שקובעי מדיניות (ו'לקוחות' אחרים) יראו במכון מקור מוסמך ומהימן לידע על בסיסו הם יכולים לגבש החלטות יותר מאשר חיזוק ותמיכה של / בעמדות קיימות (בעיקר אלו הפוליטיות)?
5. דילמת ההשפעה על מדיניות - כיצד והאם ניתן למדוד השפעה?
הערכת ההשפעה והביצוע של מכוני חשיבה אינו פשוט כלל ועיקר בין השאר, בשל גוון הגישות ובעיקר ריבוי הקולות והשחקנים בזמנים של קביעת מדיניות. ריבוי זה מקשה לדעת מי "פגע במטרה" ואכן השפיע (אפילו בפוליטיקה האמריקנית, שם למכוני חשיבה יש תפקיד משמעותי בתהליכי מדיניות מורכבים - תהליכי החקיקה והאינטרסים הרבים מקשה על שחקן כזה או אחר לטעון לאחריות מלאה לאיזה שהיא החלטה במדיניות ציבורית). הרעיונות וה-Know How של מכוני חשיבה צריכים להתחרות עם דעות ויעדים של שחקנים אחרים בזירה ולכן עולה השאלה עד כמה ובאיזו מידה התוצרים שלהם באמת מייצרים השפעה?
יש הגדרות שונות ודרכים שונות להבין מה מרכיב השפעה וכיצד יש להעריכה. אם מכוני חשיבה רוצים לתקשר בצורה אפקטיבית ביותר עליהם לשחק מספר תפקידים מרכזיים: תפקיד מחקרי; תפקיד של פרשנות והעברת מסרים באמצעות ערוצי התקשורת השונים; כינוסים, השפעה באמצעות רישות וגיוס אליטות.
ישנם מספר אינדיקטורים אפשריים להשפעה, שניתן למדדם:
- Resource indicators: מידת יציבותה של התמיכה הפיננסית, מידת הקרבה (של צוות המכון / הוועד המנהל) למקבלי החלטות ואליטות אחרות הקשורות במדיניות, יכולות ורקע של הצוות, איכות ואמינות של רשתות וקשר עם גורמי מפתח בקהילת המדיניות האקדמיה והתקשורת.
- Demand indicators: מידת החשיפה התקשורתית, מידת החשיפה ברשת, כמות פגישות עם נציגי ממשל, מכירת ספרים / פרסומים, הפצה של דו"חות, תיחזוק מאגרי מידע, מספר כנסים / סדנאות / סמינרים, מידת שימוש במומחי המכון ושימוש בידע של המכון על ידי אליטות משפיעות אחרות כמו: חברי מערכת, כותבי טורים, מנהיגות עיסקית, תקשורת ומגיבים אחרים כמו גם שימוש בידע על ידי קבוצות לחץ ושחקנים אזרחיים אחרים.
- Impact indicators: המלצות המאומצות על ידי קובעי מדיניות, שימוש במכון כגורם מייעץ למפלגות, קבלת פרסים, פרסומים וציטוטים של פרסומים בכתבי עת אקדמיים, מרכזיות אתר האינטרנט של המכון ועוד.
מבין כל אלה השפעה מרכזית ומשמעותית: שכנוע של מקבל החלטות מדיניות לקדם חקיקה ההולמת את האינטרסים שלהם או מניעה של חקיקה שסותרת את עקרונותיהם (שינוי מדיניות או הטמעה של המלצה). מכוני חשיבה הינם שחקן אחד מיני שחקנים רבים המתחרים על כוח ויוקרה בזירה / שוק של רעיונות אך הייחוד שלהם הוא שגורם להם לבלוט: מומחיות, יצירתיות ויכולת הניתוח מתוחכמת של סוגיות מדיניות. הקושי של בדיקת השפעה זו על מדיניות מאלצת הסתמכות על פרמטרים לא וודאיים כמו: עדויות של קובעי מדיניות על אימוץ המלצה ועדויות נסיבתיות של גורמים בסביבת מקבל ההחלטות. ההזדמנות של מכוני חשיבה למקסם את מעורבותם והשפעתם הינה בשלבים המוקדמים של גיבוש המדיניות יותר מאשר בשלבי האשרור והחקיקה, בהם השחקנים המשפיעים ביותר הם המקורבים למפלגות הפוליטיות ולמוסדות הפוליטיים הרשמיים.
אמצעים המאפשרים נגישות של מכוני חשיבה לתהליכי קביעת מדיניות:
ברמה הפורמלית- דו"חות, פרסומים (מתן אפשרות לקוראים להוריד פרסומים מאפשרת למכוני מחקר אינדיקציה לאלו פרויקטים יש דרישה הכי גבוהה כמו גם התייחסות וציטוט של המחקרים בכתבי עת אקדמיים / לא אקדמיים), סדנאות, מצגות, השתתפות בועדות (גם פרלמנטריות) וכנסים, דיונים במדיה.
ברמה הבלתי פורמלית- מפגשים חברתיים, רשתות חברתיות והשימוש בתקשורת המונים כקריטריון מפתח.
שימוש בתקשורת / מידת הכיסוי התקשורתי: בהקשר זה, ישנן מספר דרכים אפשריות למדידת השפעה: כמה חשיפה תקשורתית מכוני חשיבה מקבלים? רמת הביקוש של פרסומי המכון? נוכחות מוצלחת בכנסים של המכון? ואופן בו נתפשים על ידי הציבור / דימוי ציבורי? כמה פעמים הוזכרה פעילות המכון בעיתונים היומיים? כמה זמן אויר / דקות זכה צוות המכון / מחקריו במהלך ראיונות?
יש לציין כי לעיתים מנהלי מכוני חשיבה מבלבלים בין מידת החשיפה התקשורתית לבין השפעה על מדיניות. ציטוטים במדיה הכתובה והמשודרת אומנם מייצרת רושם שמכון כזה או אחר משחק תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות ציבורית (והיא אכן מאפשרת לחלוק את תוצאות המחקרים עם הציבור ומקלי ההחלטות) אך זה לא בהכרח מבטיח שאכן עמדותיהם יהיו בעלי השפעה משמעותית על דיוני מדיניות. בהקשרים מסוימים, דגש על סינגור ומדיה ונראות עשוי להיות מושג על חשבון קרדיביליות / אמינות ורצינות אינטלקטואלית.
ד"ר כרמית הבר היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה בפרויקט שיקום האמנה החברתית
ההפרדה במאמר בין הדילמות / הסוגיות השונות הינה לצרכי נוחות קריאה שכן ברור שהדילמות קשורות זו בזו ונובעות זו מזו (אידיאולוגיה בסוג הידע המיוצר שקשור בתלות בגורמי מימון וכדומה). המסמך מציג שאלות לדיון ונקודות למחשבה במסגרת כל דילמה (ואינו מחויב לכללי ציטוט ו"דיוק" אקדמי).