ארבעים שנה למכתב השמיניסטים הראשון

לפני 40 שנה נשלח המכתב הראשון בשורה של "מכתבי שמיניסטים", שבהם הטיחו הכותבים, נערות ונערים על סף גיוס, ביקורת עזה במדינת ישראל ואף קראו לסרבנות. המאמר שלפניכם סוקר את מכתבי השמיניסטים לדורותיהם, את הסערה הציבורית שקמה בעקבותיהם ואת השפעותיהם על החברה הישראלית.

מבוא

מאז פורסם "מכתב השמיניסטים" הראשוןב-1943 פורסם מכתב שנודע בשם "מכתב השמיניות", ובו קראו בני נוער לתלמידי כיתות י"ב לעזוב את הלימודים ולהתגייס לפלמ"ח. יש הרואים במכתב זה את אבי "מכתבי השמיניסטים". ב-1970 (בעיצומה של מלחמת ההתשה) פורסמו עוד מכתבים רבים, המפורסמים שבהם ב-1979, ב-1987, ב-2001 וב-2005 (שני האחרונים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה). מכתבים דומים פורסמו גם לאחרונה ממש, באוקטובר ובדצמבר 2009. מכתבי השמיניסטים הביעו ביקורת נוקבת על מדינת ישראל ועל צה"ל והעלו סוגיות לא פשוטות הנוגעות לגבולות הציות. הם השפיעו על השיח הציבורי והפוליטי, בעיקר בנוגע למדיניות ישראל בשטחי יש"ע, ועל תנועות סרבנות שונות. מאמר זה יסקור בקצרה מכתבים אלה.

מכתבי השמיניסטים הם דוגמה להשתתפות פוליטית משמעותית של צעירים (ראו המאמר מכתבי שמיניסטים: מתיקון מבפנים לקריאת תגר כוללת) . בניגוד לסרבנות של חיילים בשירות סדיר או במילואים, ובשל העובדה שמדובר באזרחים בעלי זכות הצבעה (או שיהיו כאלה בתוך חודשים ספורים), זהו מעשה אזרחי במהותו, ולא צבאי. עם זה הימצאותם של חותמי המכתבים על סף גיוס הופכת את המחאה לבעלת משמעות: בשל התפיסה הרווחת בציבור היהודי ששירות צבאי הוא הביטוי האולטימטיבי של האזרחות והוא שמקנה לאזרח את הזכות להשפיע על השלטון, גיוסם הקרב של חותמי המכתבים מצדיק את מחאתם בתנאי שהם מצהירים על נכונותם להתגייס, בייחוד לשירות קרבי; לחלופין מעשה זה מערער על עצם תפיסת האזרחות הישראלית ומראה על שבר עמוק בחברה אם הם - צעירים יהודים, לרוב סוג זה או אחר של "בני טובים" - מצהירים על סירובם להתגייס. על מעמדו הגבוה של צה"ל בחברה הישראלית (למרות שחיקה מסוימת בשנות ה-2000) מלמדים סקרי "מדד הדמוקרטיה הישראלית": צה"ל הוא הגוף הזוכה בקביעות לאמון הגבוה ביותר בקרב כלל הציבור (אריאן, פיליפוב וקנפלמן, 2009: 59), ובשנת 2009 חשבו 92% מקרב הציבור היהודי ששירות בצה"ל חשוב מאוד כדי להיות "ישראלי באמת" (שם: 66).

מכתב השמיניסטים 1970

ב-28 באפריל 1970 שלחו כשבעים תלמידי כיתה י"ב, רובם המכריע מירושלים, את מכתב השמיניסטים הראשון לראש הממשלה גולדה מאיר (Hetsroni, 1988). בין יוזמי המכתב היה שמואל שם טוב, בנו של שר ממפלגת מפ"ם (ויקטור שם טוב) ולימים איש תקשורת בכיר ומנכ"ל הרשות השנייה. במכתבם מחו השמיניסטים נגד מדיניות ישראל בשטחי יש"ע, נגד התמשכותה של מלחמת ההתשה ונגד סירובה של ממשלת ישראל להיענות לגישושים לקראת תהליך שלום אפשרי עם מדינות ערב.כך למשל סירבה גולדה מאיר לאפשר ליושב ראש ההסתדרות הציונית נחום גולדמן להיענות להזמנתו של נאצר להיפגש במצרים. אירוע זה השפיע עד מאוד על כותבי המכתב. בתחילה נעשה ניסיון להסתיר את דבר קיומו של המכתב, והוא פורסם בעיתון הארץ ללא אישור הצנזורה. בניגוד למכתבים עתידיים, מכתב זה לא קרא לסרבנות, אלא הביע ביקורת נוקבת על מדיניותה של ישראל (כך למשל בסופו של דבר שירת שמואל שם טוב בסיירת שקד). עם זאת, מבין השורות עלה איום מרומז בסרבנות עתידית: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא תחת הסיסמה 'אין ברירה'" (פרידמן, 2008). במכתב ניכרו השפעות לא רק של מלחמת ההתשה ושל גישושי השלום עם מדינות ערב, אלא גם של תנועות מחאה של צעירים בעולם המערבי, למשל מחאתם של סטודנטים אמריקנים נגד מלחמת וייטנאם ומאורעות 1968 בצרפת.

אף שהמכתב אינו קורא ישירות לסרבנות, הוא נחשב אבן דרך בהתפתחותן של תנועות הסרבנות בישראל. בעקבותיו, בין היתר, שלחו ארבעה צעירים חברי ארגון השמאל הרדיקלי "מצפן" מכתב לשר הביטחון באוגוסט 1971, ובו כתבו שאינם מוכנים להתגייס לצה"ל כל עוד הוא נוכח ביש"ע ומשמש כ"צבא כיבוש" (אונגר, 2010: 5). מכתב זה - בניגוד למכתב של 1970 ולמכתבים עתידיים - תמך בבירור בסירוב לשרת בצה"ל. בסופו של דבר, מקרב חותמי המכתב סירב רק גיורא נוימן להישבע אמונים לצה"ל, והוא נשפט לכמה תקופות מאסר.לבסוף הגיע לפשרה עם הצבא, שבמסגרתה שירת ללא מדים ונשק (אונגר, 2010: 5)

מכתב השמיניסטים 1979

למכתב זה קדם - וייתכן שגם השפיע עליו - "מכתב  הקצינים" שנשלח לראש הממשלה מנחם בגין במרס 1978 בחתימתם של 348 חיילים וקצינים במילואים שקראו לבגין להעדיף שלום עם מצרים על פני שמירה על ארץ ישראל השלמה (מכתב הקצינים, 1978). ב-25.7.1979 שלחו 27 תלמידי כיתות י"א וי"ב - "קבוצת ה-27" - מכתב לשר הביטחון משה דיין, שבו הצהירו על סירובם לשרת בשטחים הכבושים, משום שפעילותו של צה"ל ביש"ע כרוכה ב"דיכוי מתמיד" וב"חיסול סיכויי השלום" (שם). כלומר: בניגוד למכתב של 1970, זהו מכתב סרבנות של ממש, גם אם מדובר בסרבנות "סלקטיבית" - סירוב לשרת אך ורק ביש"ע, ולא בצה"ל כולו. זו הייתה אחת מקבוצות הסרבנים המאורגנות המפורסמות הראשונות בישראל, והמכתב עורר דיון ציבורי עז בשאלת הסרבנות. מכתבי השמיניסטים שפורסמו אחריו כללו גם הם קריאה לסרבנות, ועד היום כותביהם נוהגים להזכיר את המכתב מ-1979 (אדלסון, 2009).

המכתב השפיע גם על מדיניותו של צה"ל, ובעקבותיו הוא לא נענה עוד לתביעות חיילים שלא לשרת באופן ספציפי ביש"ע (או בגולן ובסיני), תביעות שבעבר נטה בסופו של דבר - גם אם באופן לא-רשמי ולא לפני שהקשה מאוד על החיילים - להיענות להם (אונגר, 2010: 5; אלגזי, 2004). השינוי נבע בין היתר מהחשש ש"קבוצת ה-27" תהפוך לתנועה רחבה של בני נוער שיתמקחו עם הצבא ויציגו כלפיו תביעות מאורגנות בנוגע לשירותם הצבאי (אונגר, 2010: 6-5). אחדים מחברי הקבוצה נידונו לתקופות מאסר בעקבות סירובם לשרת בשטחים, וגדי אלגזי (כיום פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב), המפורסם שבהם, נידון שבע פעמים לתקופות מאסר קצרות, ובדצמבר 1980 נידון לשנת מאסר (שממנה ריצה חודש בלבד, לפני ששוחרר מצה"ל בעקבות מאבק ציבורי) (אלגזי, 2004). המכתב גם השפיע על הסרבנות ההמונית בתוך הצבא בתקופת מלחמת לבנון, ובפרט על תנועת "יש גבול", שראתה במלחמה ומאוחר יותר בשירות ביש"ע מעשים בלתי לגיטימיים, ובסרבנות - כלי לשינוי פוליטי. במהלך מלחמת לבנון החתימה התנועה כ-3,000 חיילי מילואים על עצומה שבה הודיעו על סירובם לשרת בלבנון, ויש הטוענים כי לסרבנות זו היה תפקיד חשוב בהחלטה על סיום המלחמה (אונגר, 2010: 6).

מכתב השמיניסטים 1987 

עוד לפני פרוץ האינתיפאדה, אך בהשפעת שלטונה הארוך של ישראל ביש"ע, שלחו 16 תלמידי תיכון מכתב לראש הממשלה יצחק שמיר, ובו הודיעו שיסרבו "לקחת חלק בפעולות דיכוי". כלומר, המכתב קרא לסרבנות סלקטיבית, בשטחי יש"ע בלבד (אלמוג, 2004: 807 808). כמה מחותמיו כגון עמית לוינהוף אכן סירבו עם גיוסם לשרת ביש"ע ונידונו לתקופות מאסר.

מכתב השמיניסטים 2001 

בספטמבר 2001 שלחו 62 בני נוער "מכתב שמיניסטים" נוסף לראש הממשלה אריאל שרון, ובין היתר כתבו: "כשהממשלה הנבחרת רומסת ערכים דמוקרטיים ואת הסיכויים לשלום צודק באזור, אין לנו ברירה אלא לציית לצו מצפוננו ולסרב לקחת חלק במתקפה על העם הפלסטיני" (אלגזי, 2004: 11). מכתב זה היה ייחודי מכמה בחינות: ראשית, זהו המכתב הראשון שעליו חתמו גם נערות, ולא רק נערים (להרחבה בנושא זה ראו Rimalt, 2007); שנית, לצד סרבנים סלקטיביים, שסירבו לשרת בשטחי יש"ע בלבד, חתמו על המכתב גם בני נוער שסירבו להתגייס לצה"ל בכלל אם בשל פציפיזם, ואם בשל סירובם לשרת בצבא כל עוד הוא נוכח בשטחי יש"ע; שלישית, המכתב נוסח כמעין עצומה במטרה לצרף אליו כמה שיותר בני נוער, ואכן, בספטמבר 2002 נשלח המכתב בשנית בצירוף 350 חתימות (אונגר, 2010: 8).

המכתב זכה לתהודה ציבורית רבה בארץ ובעולם, וגם המשפטים שבאו בעקבותיו סוקרו בהרחבה. באפריל 2003 הועמדו לדין חמישה מחותמי המכתב שסירבו לשרת בצה"ל בשל נוכחותו ביש"ע  - כל אחד מהם כבר ריצה תקופות מאסר - במה שנודע כ"משפט הסרבנים". בינואר 2004 הם נידונו לשנת מאסר כל אחד, ובסופו של דבר שוחררו בספטמבר באותה שנה.

מכתב זה (בין היתר) השפיע על "מכתבי סרבנים" שפרסמו חיילים בסדיר ובמילואים במהלך האינתיפאדה השנייה. בין המכתבים המפורסמים אפשר לציין את מכתבם של 51 חיילים וקצינים במילואים מינואר 2002, ששימש בסיס להקמת תנועת "אומץ לסרב"; את מכתבם של 27 טייסים במילואים (ולאחר גיל מילואים) מספטמבר 2003; ואת מכתבם של 13 אנשי מילואים, רובם מסיירת מטכ"ל, מדצמבר 2003. מכתבים אלה, כמו תנועת "יש גבול" בעבר, השפיעו על קובעי המדיניות, ואף דב וייסגלס אמר במפורש שהם היו אחד המניעים לתכנית ההתנתקות: "...בסתיו 2003 אנחנו מבינים שהכול תקוע... אריק תופש שהמציאות הזו לא תחזיק מעמד. שלא יניחו לנו. לא ירפו מאתנו. הזמן עובד לרעתנו... הכול קורס... וכשמופיעה יוזמת ז'נווה יש לה תמיכה רחבה. ופה קופצים עליך מכתבי קצינים ופה מכתבי טייסים ופה מכתבי מטכ"ליסטים..." (שביט, 2004).

מכתב השמיניסטים 2005 

במרס 2005 שלחו כ-250 בני ובנות נוער לראש הממשלה, לשר הביטחון, לשר החינוך ולרמטכ"ל מכתב ובו הצהירו שיסרבו "לקחת חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי"; כמו במכתב הקודם, גם כאן נותרה השאלה אם מדובר בסרבנות סלקטיבית או בסירוב לשרת בצה"ל פתוחה. לעומת זאת, במכתב זה הדגישו החותמים שישמחו לשרת את המדינה בדרך חלופית: "אנו מבקשים/ות לתרום לחברה בדרך חלופית, אשר אינה כוללת פגיעה בבני אדם" (מכתב השמיניסטים, 2005). אחדים מחותמי המכתב סירבו להתגייס לצה"ל וישבו בכלא, אם כי במדיניותו של צה"ל ניכר עתה שינוי: הפעם העדיף הצבא לשחרר את החיילים משירות סדיר (לא לפני ששפט אותם לכמה תקופות מאסר קצרות), ולא להעמידם לדין בנוסח "משפט הסרבנים" (גרינברג, 2006).

מכתבי שמיניסטים עם עמדות פוליטיות אחרות  

כל מכתבי השמיניסטים שנזכרו עד כה הגיעו מצדה השמאלי של המפה הפוליטית. אבל מכתבים אלה והדיון הציבורי שעוררו השפיעו גם על בני נוער ממחנות פוליטיים אחרים לשלוח מכתבי שמיניסטים משלהם. מכתבים אלה נחלקים לשני סוגים: מכתבים המתנגדים לכל סרבנות, ומכתבים התומכים בסרבנות מצדה הימני של המפה הפוליטית. מכתבים המביעים התנגדות לסרבנות ונכונות לשירות מלא בצה"ל (גם בשטחי יש"ע כמובן) פורסמו למשל בעקבות מכתבי השמיניסטים ב-2002, ב-2005 וב-2009. ומכיוון אחר, בספטמבר 2005 נשלח לכמה חברי כנסת "מכתב השמיניסטים הכתומים", שכותרתו "לא מתגייסים לצה"ל, צבא הגירוש והחורבן". מכתב השמיניסטים הכתומים תמך בסרבנות שאינה סלקטיבית: כמאה תלמידי כיתות י"ב הצהירו שלא יתגייסו לצה"ל בשל תפקידו בנסיגה מעזה ומצפון השומרון (אונגר, 2010: 10). מכתב אחר שלחו לשר הביטחון כמאתיים שמיניסטים בדצמבר 2009. בניגוד לקודמו, מכתב זה תמך בסרבנות סלקטיבית בלבד, והחתומים עליו הצהירו שיסרבו לכל פקודה לפינוי יישובים ולכל פקודה שסותרת את ההלכה (לוינסון, 2009).

אף כי נראה שהחשש הכבד מגל השתמטויות וסירובי פקודה מצדה הימני של המפה התבדה בינתיים, הרי שכמו מכתבי השמיניסטים מהצד השמאלי, גם האיומים בסרבנות מצדה הימני של המפה אינם נותרים נחלתם של מכתבי השמיניסטים בלבד, אלא חודרים לשורות הצבא. הדוגמאות הבולטות הן עמותת "מטה חומת מגן", שפרסמה לקראת ההתנתקות עצומה בחתימתם של כ-13,000 חיילים שהצהירו שהם עתידים לסרב להשתתף בפינוי ההתנחלויות (אונגר 2010, 10); והשלטים שתלו חיילי ההסדר מחטיבת "כפיר", שבהם הובעה התנגדות להשתתפות בפינוי היישוב "חומש" (על הסרבנות של הציונות הדתית ראו הלינגר, 2010).

סיכום 

כמו שראינו, מכתבי שמיניסטים הם תופעה בולטת בחברה הישראלית, והם אף נעשים נפוצים יותר ויותר בעשור האחרון. תופעה זו חשובה מכמה סיבות:

ראשית, זוהי צורה מסוימת, ואף מיוחדת, של מחאה פוליטית (ראו המאמר מכתבי שמיניסטים: מתיקון מבפנים לקריאת תגר כוללת). אף שצורת מחאה זו היא נחלתם של בני נוער מעטים יחסית, היא זוכה לחשיפה ניכרת, וייתכן שאף יש בה כדי לערער - בייחוד לאור התרחבותה בשנים האחרונות - את הטענה ש"הנוער אדיש". עם זאת דווקא ה"אינפלציה" במכתבי שמיניסטים בשנים האחרונות עלולה לעקר את תוכנם ולפגוע במידת האפקטיביות שלהם.

שנית, מכתבי השמיניסטים הראשונים השפיעו על מכתבים עתידיים דומים (ובהקשר זה בולט בייחוד המכתב של 1979) ועל מכתבי שמיניסטים מצדה הימני של המפה הפוליטית. יתרה מזאת, גם אם מכתבי השמיניסטים עצמם לא השפיעו השפעה ישירה על מקבלי ההחלטות, הייתה להם השפעה עקיפה לא מבוטלת: הם השפיעו על תנועות הסרבנות בתוך הצבא, ותנועות אלה ייתכן שהשפיעו על מקבלי ההחלטות בכל הנוגע לסיום מלחמת לבנון ולתכנית ההתנתקות.

שלישית, ההבדלים בין מכתבי השמיניסטים במשך השנים משקפים כמה התפתחויות בחברה הישראלית:עוד סוגיה שעולה מהמאמר היא השינוי במדיניותו של צה"ל כלפי סרבנים. עם זאת, מכיוון שמאמר זה מתמקד במכתבי השמיניסטים ולא בתופעת הסרבנות, סוגיה זו אינה נדונה כאן בהרחבה.

• פגיעה במעמד הציבורי של הצבא - היוקרה האדירה והקונצנזוס הרחב שנהנה מהם צה"ל בעבר נשחקו, ושחיקה זו באה לידי ביטוי במכתבי השמיניסטים, שקראו תיגר על מעמדו הציבורי. בין הגורמים לשחיקה זו אפשר לציין את התפקידים מעוררי המחלוקת שמילא צה"ל: במלחמת לבנון, שנגדה טענו שמדובר ב"מלחמת ברירה"; בדיכוי האינתיפאדה הראשונה ולאחר מכן השנייה, שבמהלכן מילא צה"ל תפקידי שיטור ונאבק באוכלוסייה אזרחית; ובפינוי תושבי עזה וצפון השומרון. השחיקה גם נבעה משינויים רחבי היקף בחברה הישראלית, שעיקרם היחלשות התפיסה הרפובליקנית הממלכתית לעומת התחזקותן של גישות ליברליות ואינדיבידואליסטיות מצד אחד, והקצנה בקרב בני הציונות הדתית מן הצד האחר (פלד ושפיר, 2005: 280-278; להרחבה תאורטית על מעמדו של הצבא במשך השנים ועל שחיקתו ראו לוי, 2007). על השחיקה במעמדו של צה"ל מלמדים סקרי "מדד הדמוקרטיה הישראלית": אף שצה"ל נותר הגוף הזוכה לאמון הציבורי הגבוה ביותר, האמון בו בקרב כלל הציבור ירד מ-84% ב-2003 ו-85% ב-2004 לשפל של 71% ב-2008 ול-79% ב-2009 (אריאן, פיליפוב וקנפלמן, 2009: 59).

•  שיפור מעמד האישה (?) - על מכתבי השמיניסטים מאז 2001  (מצדה השמאלי של המפה) חתמו הן נערים והן נערות, בניגוד למכתבים של 1970, 1979 ו-1987. עמדה ביקורתית יותר גורסת ששילוב הנערות בתוך מכתבי השמיניסטים לא שינה את האתוס הגברי הבסיסי של המכתבים (Rimalt, 2007).
• התרחבות חופש הביטוי - בניגוד למכתב השמיניסטים הראשון מ-1970, שאת פרסומו ניסו למנוע, כל שאר המכתבים פורסמו בתקשורת ללא מגבלות מיוחדות.

• הקצנה בעמדות השמאל הרדיקלי בנוגע לסרבנות - מכתב השמיניסטים הראשון מ-1970 לא הצהיר במפורש על תמיכה בסרבנות; מכתבי השמיניסטים מ-1979 ומ-1987 הצהירו על תמיכה בסרבנות סלקטיבית בלבד, כלומר על סירוב לשרת ביש"ע, אבל לא בצה"ל כולו; ואילו מכתבי הסרבנות של 2001, 2005 ו-2009 הביעו תמיכה, לפחות מסוימת, בסרבנות שאינה סלקטיבית, כלומר בסירוב להתגייס לצה"ל. עם זאת, מכתבי השמיניסטים לדורותיהם אינם מבליטים עמדות פציפיסטיות, ויש גם לציין את קריאתו של מכתב השמיניסטים מ-2005 "לתרום לחברה בדרך חלופית", שמעידה שהנתק בין השמיניסטים לחברה אינו מוחלט.

• הקצנה ביחסי המדינה והימין הרדיקלי בעקבות ההתנתקות - עד תכנית ההתנתקות ב 2005 לא התפרסמו מכתבי שמיניסטים מצדה הימני של המפה הפוליטית. מאז הספיקו להתפרסם שני מכתבים כאלה, שמביעים תמיכה בסרבנות (סלקטיבית ולא-סלקטיבית).

לסיכום, מכתבי השמיניסטים הם פרק חשוב בתולדות החברה הישראלית, ואפשר ללמוד מהם רבות על השינויים שעברה החברה מאז שנות השבעים. המגמות שהתפתחו בשנים האחרונות - "אינפלציה" במכתבי השמיניסטים מצד אחד ושחיקת מעמדו של צה"ל מן הצד האחר - אמנם מעידים על ירידה בהשפעתם של המכתבים, אך ספק אם פרק זה בחברה הישראלית כבר הגיע לידי מיצוי; לשם כך יש לעקוב אחרי מכתבי השמיניסטים שיתפרסמו, יש לשער, בשנים הבאות.

מר אסף שפירא הוא עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

מקורות

אדלסון, דניאל, 2009. "שמיניסטים סרבנים 2009: 'לא נשתתף בדיכוי'", 12 באוקטובר, Ynet.

אונגר, ירון, 2010. "גבולות הציות והסרבנות לפקודה הצבאית", הכנסת - מרכז מחקר ומידע, אתר הכנסת.

אלגזי, גדי, 2004. "הקשיבו לקול הסירוב", בתוך: דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד (עורכים), משפטי הסרבנים, תל אביב: בבל, עמ' 11 35.

אלמוג, עוז, 2004. פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית, חיפה: אוניברסיטת חיפה.

אריאן, אשר, מיכאל פילופוב ואנה קנפלמן, 2009. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2009, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

גרינברג, חנן, 2006. "מגמה: קב"ן במקום משפט פלילי לסרבן", 6 באפריל, Ynet.

הלינגר, משה, 2010. "סרבנות ציונית דתית: אתגר אמתי או מדומה?", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לוי, יגיל, 2007. מצבא העם לצבא הפריפריות, ירושלים: כרמל.

לוינסון, חיים, 2009. "מכתב השמיניסטים 2009: נאמנות לתורה קודמת לכל פקודה - לא נפנה יישובים", הארץ, 24 בדצמבר.

מכתב הקצינים, 1978. אתר שלום עכשיו.

מכתב השמיניסטים, 2005, אתר הגדה השמאלית.

פלד, יואב וגרשון שפיר. 2005. מיהו ישראלי: הדינמיקה של אזרחות מורכבת, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

פרידמן, מיכה, 2008. "360/60: מלחמה של התשה הדדית", 9 באפריל, גלצ online.

שביט, ארי, 2004. "בשם מרשו", הארץ, 8 באוקטובר.

Hetsroni, Amir, 1998. "All We Were Saying Was Give Peace A Chance: The Future of Israeli High School Peace Activists", Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology 4 (3): 237-255.

Rimalt, Noya. 2007. "Equality with a Vengeance: Female Conscientious Objectors in Pursuit of Voice and Substantive Gender Equality", Columbia Journal of Gender & Law 16 (1): 99-145.