מכתבי שמיניסטים: מתיקון מבפנים לקריאת תגר כוללת

שלא כמו כותבי מכתב השמיניסטים בשנות השבעים, כותבי המכתבים של שנות האלפיים מרוחקים מן החברה הישראלית ומן הממסד שלה. זו הסיבה שהממסד אינו רואה בהם איום ממשי. איתן אלימי ועדי לבני טוענים כי מוסד "מכתב השמיניסטים" אינו מזוהה עוד כניסיון תיקון מבפנים, אלא כקריאת תיגר רדיקלית על הממסד הפוליטי כולו.

מבוא

מכתב השמיניסטים של 1970 מבטא וממחיש עוד היבט בהתפתחותה של תרבות המחאה בישראל כמו שהחלה להתגבש בשלהי שנות השישים ובמהלך שנות השבעים סביב סוגיית השטחים הכבושים. המכתב נשלח לראש הממשלה גולדה מאיר בזמן מלחמת ההתשה, על רקע סירובה של הממשלה לשלוח את יושב ראש ההסתדרות הציונית, נחום גולדמן, להיפגש עם נאצר בקהיר. כמעט במקביל לסערה הציבורית שהתחוללה סביב המכתב, העלה חנוך לוין בתאטרון הקאמרי את המחזה "מלכת האמבטיה", ששם ללעג את פולחן השכול ואת הנכונות להקרבה ללא הרהור על מטרותיה (הנדלזץ, 2006). לא במקרה צמחו שני ביטויי מחאה אלה על הרקע של מלחמת ההתשה דווקא ולא לפני כן, שכן זו הייתה המלחמה הראשונה שחלקים בציבור ראו בה "מלחמת בררה" יותר מעשור לפני מלחמת לבנון (אלגזי 2004: 20-21). מלחמת ההתשה אמנם זכתה ללגיטימציה בקרב רוב הציבור הישראלי, אבל השחיקה שנוצרה בשל משכה (כשנה וחצי) והעובדה שלצד המלחמה בחזית התנהלו החיים האזרחיים כרגיל, הייתה קרקע להתפתחות של ביקורת ציבורית ומחלוקת בקרב חוגים מסוימים באשר לנכונותה של ההנהגה הפוליטית לחתור לשלום (אלמוג, 2004: 443).

לעומת "מלכת האמבטיה", שהייתה סאטירה בוטה וארסית נגד הממסד והציגה את מאמצי השלום של ישראל באופן נלעג, מכתב השמיניסטים של 1970 היה מאופק יותר בסגנונו, אבל הוא יצר הדים חברתיים ופוליטיים רבי משמעות. יתרה מזאת, בניגוד למכתבים שיבואו בעקבותיו, מכתב השמיניסטים לא היה מכתב של סירוב. השורה החריפה ביותר בו מבטאת איום מרומז בלבד בסרבנות: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא תחת הסיסמא אין ברירה" (אלגזי 2004: 23). ואף על פי כן, הוא היה הביטוי הראשון לשימוש בשירות בצבא ככלי לשינוי מדיניות, ובזו חשיבותו. השמיניסטים הדגישו את נכונותם להתגייס ליחידות קרביות בצבא, ובשמה של תרומה עתידית זו תבעו דין וחשבון מהממשלה בנוגע למדיניות החוץ שלה.

השמיניסטים של 1970 לא ייצגו בהכרח את רחשי הציבור בעת כתיבת המכתב, ואולם העובדה שהם היו "קול מבפנים" הפכה את פנייתם לכזאת שיש להתחשב בה והיא שמסבירה את התהודה הרבה שזכה לה המכתב. כך, מאמר מערכת של עיתון הארץ שנכתב בזמן הפרשה מכריז כי יש להתייחס לתופעה כאל סימן אתרעה, שכן "הדעת נותנת כי הלכי רוח אלו הם נחלתם של חלק מהנוער המשכיל ועובדה זו מקנה חשיבות לתופעה" (מערכת הארץ, 1970).

במחקר נהוג להבחין בין מחאה פוליטית שיש בה קריאת תיגר על הממסד הפוליטי בכללותו, ובין ביקורת שיש בה ניסיון לתיקון מבפנים. הסוציולוג ברוך קימרלינג ערך הבחנה דומה בהקשר של השירות הצבאי - בין סרבנים שקוראים תיגר על הלגיטימיות של הממסד הפוליטי באופן גורף ובין סרבנים שתכלית ביקורתם היא "לתקן את אופן השימוש בצבא". כלומר, מטרתם להשפיע על מדיניות הממשלה באופן שיסיג את הצבא מיישום מדיניות שנויה במחלוקת. קימרלינג ציין שאלו שסירבו במטרה לתקן בוודאי שלא שללו את עצם השירות הצבאי בכללותו (קימרלינג 1993: 137).

ובהשאלה, אף שהשמיניסטים של 1970 לא סירבו לשרת בצבא, הם בוודאי היו "מתקנים" ולא "קוראי תיגר". ראשית, תכונה זו מתבטאת בקרבתם של השמיניסטים של 1970 לממסד הפוליטי. הסיקור התקשורתי של הפרשה זיהה אותם כ"בני טובים", תלמידי תיכוני עלית בירושלים. המכתב זוהה בראש ובראשונה עם שמוליק שם-טוב, בנו של שר הבריאות ומנהיג מפ"ם ויקטור שם-טוב, ואולם גם חותמים אחרים זוהו כילדי אליטות דוגמת ארן פטנקין, בנו של הכלכלן מהאוניברסיטה העברית פרופ' דן פטנקין (רייכר, 1970). מיקום חברתי מועדף כשל השמיניסטים הוא משאב מחאתי חשוב, שבהיעדרו תנועת מחאה עשויה לאמץ דפוסי מחאה רדיקליים כמו שעשו למשל "הפנתרים השחורים" (אלימי 2008: 42 43). לפיכך, הייתה זו זהותם של השמיניסטים שלא אפשרה לממסד הפוליטי להתעלם מהם. ואכן, סגן ראש הממשלה יגאל אלון נפגש עמם בשליחותו של ראש הממשלה במטרה להפיג את חששותיהם שהממשלה אינה עושה די בעבור השלום (סופר הארץ, 1970).

שנית, השמיניסטים דאגו להבחין את עצמם מקוראי תיגר דוגמת חברי ארגון "מצפן" הרדיקלי. הרדיקליזם של "מצפן" התבטא בדחיית הציונות, באימוץ סוציאליזם מהפכני וביצירת קשרים עם ארגונים סוציאליסטיים ברחבי העולם ואף עם ארגונים פלסטיניים דוגמת "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין". קריאת התיגר של "מצפן" על הנחות היסוד הבסיסיות ביותר בחברה הישראלית בשנות השישים והשבעים ודפוסי הפעולה המשבשים והאלימים שנקטו אחדים מחברי הארגון אחרי 1967, הם שהפכו את התנועה לארגון "אנטי-מערכתי" במושגיו של הסוציולוג הפוליטי אהוד שפרינצק (שפרינצק 1973, 1995). השמיניסטים של 1970 התנערו במופגן מהקישור עם "מצפן", ומשהסתנן אחד מחברי התנועה לפגישת השמיניסטים עם סגן ראש הממשלה יגאל אלון, הבהירו השמיניסטים שאותו תלמיד סורר - שצוטט באומרו ש"ישראל אשמה במלחמת ששת הימים" ושהוא "אינו מוכן להתייחס לצה"ל" - אינו נמנה עם שורותיהם (סופר הארץ, 1970).

פרשת מכתב השמיניסטים הסתיימה בנימה מפתיעה, שאינה זוכה לרוב לתשומת לב בדין והחשבון של ההיסטוריה. בעקבות הפגישה עם סגן ראש הממשלה אלון חזרו בהם השמיניסטים מאופן ניסוח המכתב. שמוליק שם-טוב אמר שהשמיניסטים אמנם לא השתכנעו מכל דבריו של השר, ואולם "מכתב כזה לא היינו כותבים בשנית". במקום השורה השנויה במחלוקת על נכונותם להילחם, אמר שם-טוב שהם "מעדיפים להלחם מתוך בטחון מלא שנעשה הכל למען השלום" (סופר הארץ, 1970). העובדה שהשמיניסטים חזרו בהם מאופן ניסוח המכתב אינה המקרה היחיד שבו "מתקנים" שינו את דעתם בעקבות הלחץ הציבורי. אחדים מחותמי מכתב הטייסים של 2003, לדוגמה, שהצהירו על סירובם לבצע פעולות תקיפה מסוימות בשטחים, חזרו בהם מחתימתם על המכתב בעקבות הגינוי החריף שזכה לו מכתבם (אונגר 2010: 8).

מכתבי שמיניסטים – מ"מתקנים מבפנים" ל"קוראי תיגר"

במרוצת השנים הופנו לממסד הפוליטי לא מעט מכתבים (ראו המאמר ארבעים שנה למכתב השמיניסטים הראשון) שהציגו את עצמם כ"מכתבי שמיניסטים". רובם היו מבית מדרשו של השמאל הפוליטי, אבל בעשור האחרון כתבו מכתבים דומים גם בני נוער מהימין, שמחו על פינוי יישובים ועל תכנית ההתנתקות (שם). המכנה המשותף למכתבים מן האגף השמאלי שנשלחו לאחר 1970 הוא התנגדותם להמשך ההחזקה בשטחים הכבושים, אבל הם נבדלים ביניהם בעוצמתה של קריאת התיגר על הלגיטימיות של הממסד הפוליטי, שהלכה וגברה ממכתב למכתב. במכתבי השמיניסטים משנות השבעים המאוחרות ומשנות השמונים אפשר למצוא ביטוי לכך שגבולות הלגיטימציה של הממשלה מסתיימים בשטחים הכבושים, שבהם סירבו חותמי המכתבים לשרת. ואולם השמיניסטים שסירבו באופן סלקטיבי לשרת בשטחים, עדיין היו "מתקנים מבפנים" ולא "קוראי תיגר". כך למשל הבהירו השמיניסטים של 1987, במכתב שנשלח חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה, כי הם "רואים חשיבות רבה בשירות בצבא ההגנה לישראל" (ניר, 1987). מכתב הסירוב שלהם יוצר דיכוטומיה בין צה"ל כצבא הגנה לישראל ובין צה"ל כ"צבא כובש ומדכא", כשגבולות הקו הירוק הם שמכוננים את ההפרדה בין שתי הזהויות. גם סגנון הפנייה של השמיניסטים של 1987 אינו מבטא קריאת תיגר כוללת על הממסד הפוליטי: "אנו רואים חשיבות רבה בשירות בצבא ההגנה לישראל, לפיכך אנו פונים אלייך, שר הבטחון, בבקשה לאפשר לנו לשרת בתחומי הקו הירוק" (שם).

מכתבי השמיניסטים שנשלחו מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה נבדלים מאוד מהמכתבים שקדמו להם, שכן הם מהווים קריאת תיגר מובהקת על הממסד הפוליטי. בעיני השמיניסטים של שנות האלפיים ההחזקה הממושכת של השטחים הפכה את הממסד הפוליטי בכללותו ללא לגיטימי. גבולות הלגיטימציה שלהם אינם עוברים בקו הירוק, והסרבנות שלהם אינה סלקטיבית. סרבנות גורפת, סרבנות סלקטיבית ואף סרבנות שאינה מוצהרת - כולן אסטרטגיות כשרות בקריאת התיגר נגד מדיניותה של מדינת ישראל. בניגוד לשמיניסטים של 1987, הם אינם "מבקשים" שהממסד יכיר בסרבנותם, אלא "מודיעים" שאין בכוונתם לקחת חלק ביישום המדיניות (אלגזי, 2001). יתרה מזאת, השמיניסטים של שנות האלפיים כופרים באחת התפיסות המרכזיות ביותר בחברה הישראלית - היותו של צה"ל "צבא הגנה": "אנו מתנגדים לדרכי ה'הגנה' על החברה הישראלית: מחסומים, חיסולים 'ממוקדים', כבישי אפרטהייד ליהודים בלבד..." (מכתב השמיניסטים 2008).

את התהודה המוגבלת שזכו לה מכתבי השמיניסטים המאוחרים בהשוואה לתהודה של מכתב השמיניסטים הראשון ניתן לתלות כמובן בראשוניותו של המכתב מ-1970, ואולם הדבר קשור גם להתרחקות הגוברת של כותבי המכתבים של שנות האלפיים מהחברה הישראלית ומממסדהּ. התרחקות זו באה לידי ביטוי גם ברטוריקה החריפה שהם משתמשים בה. לשם השוואה, מכתבי סירוב של "מתקנים מבפנים" דוגמת מכתבי הלוחמים, הטייסים ולוחמי סיירת מטכ"ל עוררו תשומת לב תקשורתית רבה יותר מזו שעוררו מכתבי השמיניסטים של 2001, 2002, 2006, ו-2008. יתרה מזאת, סרבנותם של ה"מתקנים מבפנים" הייתה לדבריו של דב וייסגלס אחד הגורמים להשקת תכנית ההתנתקות: "ופה קופצים עלייך מכתבי קצינים ופה מכתבי טייסים ופה מכתבי מטכ"ליסטים. ואלה לא צעירים מוזרים עם קוקו ירוק ועגיל באף שריח כבד של גראס אופף אותם. אלה אנשים כמו הקבוצה של ספקטור. באמת מיטב הנוער" (שביט, 2004 עוד ראו המאמר ארבעים שנה למכתב השמיניסטים הראשון). הצהרתו של וייסגלס ממחישה את הטענה שבניגוד למכתבי הלוחמים, במכתבי השמיניסטים של שנות האלפיים הממסד אינו רואה עוד איום ממשי; מוסד "מכתב השמיניסטים" אינו מזוהה עוד כניסיון תיקון מבפנים, אלא כקריאת תיגר רדיקלית על הממסד הפוליטי כולו.

ד"ר איתן אלימי הוא מרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית וחוקר תנועות מחאה.
עדי לבני היא סטודנטית לתואר שני במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית.

מקורות

אונגר, ירון, 2010. "גבולות הציות והסרבנות לפקודה הצבאית", הכנסת - מרכז מחקר ומידע, אתר הכנסת.

אלגזי, גדי, 2004. "הקשיבו לקול הסרוב", בתוך דב חנין ומיכאל ספרד (עורכים), משפטי הסרבנים, תל אביב: בבל, עמ' 1 23.

אלגזי, יוסף 2001. "מכתב שמיניסטים חדש: 60 תלמידים כתבו לראש הממשלה כי יסרבו 'לדכא העם הפלסטיני', הארץ, 6.9.2001

אלימי, איתן, 2008. "לקרוא לילד בשמו: על השונה (והדומה) בין תנועות חברתיות לקבוצות אינטרס", חברה אזרחית ומגזר שלישי בישראל, ב, 2, עמ' 29 52.

אלמוג, עוז, 2004. פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

הנדלזץ, מיכאל, 2006. "שעתנו היפה כבר כמעט מאחורינו", הארץ, 26.10.2006.

מכתב השמיניסטים 2008: http://www.atzuma.co.il/petition/shministim/1/

מערכת הארץ, 1970. "מכתב השמיניות: מאמר המערכת", הארץ, 29.4.1970.

ניר, אורי, 1987. "16 נערים לפני גיוס במכתב לרבין: מבקשים לא לשרת בשטחים", הארץ, 29.9.1987.

סופר הארץ, 1970. "אלון בפגישה עם תלמידי שמיניות: ישראל נתנה תשובה חיובית להחלטת מועצת הבטחון", הארץ, 6.5.1970.

קימרלינג, ברוך, 1993. "מיליטריזם בחברה הישראלית". תיאוריה וביקורת 4: 123 139.

רייכר, גדעון, 1970. "אנחנו מעדיפים להלחם מתוך ידיעה שהממשלה עושה הכל למען השלום", ידיעות אחרונות, 6.5.1970.

שביט, ארי, 2004. "בשם מרשו", הארץ, 8.10.2004.

שפרינצק, אהוד, 1973. נצני פוליטיקה של דה-לגיטימציה בישראל 1967-1972, ירושלים: האוניברסיטה העברית.

שפרינצק, אהוד, 1995. בין מחאה חוץ פרלמנטרית לטרור: אלימות פוליטית בישראל, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.