אם תרצו – אין זו דמוקרטיה

בספרו העולם, קצת אחר כך השווה אמיר גוטפרוינד את הציונות למצפן, שמכל מקום שהוא מצוי בו הוא מצביע בבירור על הצפון, אבל בהגיעו לקוטב הצפוני הוא משתגע, משתולל ומצביע לכל הכיוונים.

רונן שובל ותנועת "אם תרצו" מספרים לנו שהם גילו את שורשיה של תופעה זו: "פוסט-ציונות מודחקת". כמו שמוסבר באתר התנועה, מדובר ב"תופעה שבה רעיונות וגישות הסותרים את עקרונות הציונות אומצו על יד אנשים המזהים עצמם כציונים אך אינם חשים בסתירה". לדבריהם, "תופעה חמורה" זו "היא האיום החמור ביותר לעתיד הציונות", שכן היא "אינה ברורה וחדה להבחנה ובשל כך היא מצליחה להשפיע על עמדות הציבור ועל מוקדי קבלת ההחלטות".

והיכן נמצאת "פוסט-ציונות מודחקת" זו? שלטי החוצות האימתניים של "אם תרצו", שבזכות תקציב הפרסום העצום מביטים אלינו מכל קרן רחוב, מגלים את הסמוי מהעין: בעייתה האמתית של הציונות בימינו מתבטאת בדמותה עטורת הקרניים של פרופ' נעמי חזן,  העומדת בראשה של הקרן החדשה לישראל. בעייתה האמתית של הציונות, מתברר, נעוצה בפעילותם של ארגוני זכויות האדם ובראשם הקרן החדשה לישראל, המעבירה לאחדים מהם תקציבים, שכן אלה שותפים "להכפשת מדינת ישראל וצה"ל בעולם", מסובבים "את אזרחי ישראל על האצבע", הופכים "את הדמוקרטיה הישראלית לבדיחה", רומסים "את רצון העם" וכופים על כולנו מדיניות שנוגדת את השקפת עולמנו.

כנגד פעילות אנטי-ציונית זו, מציעים אנשי "אם תרצו" פתרון פשוט, תמהיל של כמה רעיונות: לאומנות, שלילת הגלות, אמונה בארץ ישראל השלמה והגשמתה של אמונה זו באמצעות מיליטריזם תקיף ("העם היהודי צריך לקחת את גורלו בידיו", כמאמר הדיבר השישי בעשרת הדיברות של התנועה). במאמרים שונים ומרובים שצצו כפטריות אחר הגשם ובפעילויות שונות ומשונות תוקפים חברי התנועה מרצים ואנשי אקדמיה שמבטאים עמדות פוסט-ציוניות (המכונות בפיהם "הסתה אנטי-ציונית"), ואף מפרסמים את "מדד הציונות" – מדד שבוחן את מידת הציונות של קורסים אקדמאיים בהתאם לחומרי הקריאה של הקורס שחברי "אם תרצו" מקטלגים כ"ציוניים" או "אנטי-ציוניים". הם מארגנים הפגנות תמיכה בצה"ל באזורים רגישים שבהם נבנית גדר הביטחון, מנהלים מסע פרסום לוחמני שמופנה אישית נגד נעמי חזן, ומכנים ארגוני זכויות אדם כגון "רופאים לזכויות אדם" ו"האגודה לזכויות האדם והאזרח" אנטי-ישראליים או אנטי-ציוניים. הם אף מתהדרים בביצועו של "מחקר" מקיף שחשף את אויבי העם האנטי-ציונים בקלקלתם, וגילה לנו את סודם הגדול של ארגוני זכויות האדם – שיתוף פעולה עם ה"אויב" באמצעות מסירת מידע (שקרי, כמובן) לוועדת הבדיקה שהקימה מועצת זכויות האדם של האו"ם לבדיקת אירועי מבצע "עופרת יצוקה". לתפיסתם, מהות הציונות מחייבת הסתרה וביטול של כל חשד להפרות דיני הלחימה מצד מדינת ישראל, שכן חשיפה של הפרות כאלה – הן של המשפט הישראלי והן של המשפט הבין-לאומי – היא בהכרח מזיקה ואנטי-ציונית.

האמנם משמעותה של ציונות אמתית היא הימנעות ממתיחת ביקורת על מדיניותה של מדינת ישראל וטיוח כל מידע שעשוי להציגה באור שלילי? האמנם האינטרס הציוני מחייב לאטום את העיניים והאזניים ולהימנע מבירור חשדות להפרות של דיני הלחימה? אם כך, אולי הבעיה אינה טמונה ב"פוסט-ציונות המודחקת", אלא בהגדרתה הצרה והמיליטריסטית של הציונות לפי משנתם של אנשי תנועת "אם תרצו". הגדרה שמדירה מתוכה את אהבת הרוח והאדם (באשר הוא אדם), מפלה בין בני אדם על בסיס לאום ודת, ושוללת את ערכם החברתי והמוסרי של ארגונים וולונטריים שמאמינים כי הדמוקרטיה הישראלית מושתתת בראש ובראשונה על פלורליזם מחשבתי, על שוויון ועל חברה אזרחית ביקורתית ואקטיבית.

עו"ד שירי קרבס היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומתמחה בתחום המשפט הבין-לאומי באוניברסיטה העברית.