משוואה בנעלם אחד: מה חלקו של שר המשפטים בהימשכות שביתת הפרקליטים?

זה 35 ימים שובתים הפרקליטים שבשירות המדינה. אלעד גיל טוען כי טיפולו של שר המשפטים בפרשה לוקה בחסר, הן מן הבחינה הניהולית הן מן הבחינה המשפטית. קראו את מאמרו.

פרקליטי המדינה שובתים זה חמישה שבועות. מלבד מקרים חריגים, זה 35 ימים שהמדינה אינה נוטלת חלק בעשיית משפט ובאכיפת החוק. כך, פשוט, בשקט, במעין אדישות בלתי מוסברת מצדה של הממשלה נמנעת הבאתם למעצר של חשודים מסוכנים; אין מוגשים ערעורים על החלטות ופסקי דין; נגרם עינוי דין לנאשמים ולנתבעים; מתארך סבלם של קורבנות עבֵרה הממתינים בקוצר רוח ליום מתן עדותם בבית המשפט; הקופה הציבורית מפסידה מיליוני שקלים והמערכת הקורסת של בתי המשפט צופה בחשש רב ליום שאחרי ולעומס הדיונים הבלתי נסבל שהוא יביא עמו.

עובדות אלה צריכות להטריד כל אזרח בישראל, אבל נדמה לי שאופן התמודדותה של ממשלת ישראל עם השביתה המתארכת מטריד לא פחות. בייחוד הדברים אמורים בתגובתו של שר המשפטים, המסרב לפתוח בכל משא ומתן עם הפרקליטים עד שלא תסתיים השביתה. השר אינו מתייחס במישרין לתביעותיהם של השובתים ומקפיד להעביר מסר נוקשה הדורש מהם לשוב מיד לעבודה סדירה ללא תנאי. את תבונתה של מדיניות זו אפשר יהיה לשפוט בסופו של דבר רק עם סיומה של השביתה, ואולי רק בעוד שנים ארוכות. בהערת אגב אציין שכבר כעת אפשר לפקפק בה לנוכח הימשכותה הבלתי מתקבלת על הדעת של השביתה והתוצאות החמורות שכבר ניכרות ממנה. ואולם כישלונו הגדול של שר המשפטים (עדיין) אינו במבחן התוצאה, אלא במבחן הדרך - במבחן הערכי, המגלם בתוכו היבט ציבורי, היבט ניהולי והיבט משפטי.

מהבחינה הציבורית בולטת התחושה כי כמי שעומד בראש מערכת המשפט בישראל (לצד נשיאת בית המשפט העליון), לא הפנים שר המשפטים את מחויבותו הבסיסית לאזרחי המדינה לדאוג להפעלתה התקינה של מערכת אכיפת החוק ולקיומו של שלטון החוק. התעקשותו "לשחק פוקר" עם השובתים מלמדת שהוא אינו פועל בתחושת הדחיפות המתבקשת מהעומד בראש המערכת לנוכח המשבר ההולך ותופח מיום ליום. אמנם אפשר היה לטעון שהשר בחר במדיניות האמורה מכיוון שלדעתו זו הדרך הטובה ביותר למלא את תפקידו הציבורי, אבל טענה יש ללוות לכל הפחות בהסבר כלשהו. הציבור שומע מדי יום ביומו את עמדתם של הפרקליטים; גם נשיאת בית המשפט העליון, יושב ראש לשכת עורכי הדין ופרקליט המדינה פרשו את משנתם בנושא בפורומים שונים, ואף עמדתו של משרד האוצר, החושש מהשלכות הרוחב של היענות לדרישות הפרקליטים, הובאה לציבור. על רקע זה בולט בהיעדרו שר המשפטים. השר אינו מספק לציבור כל הסבר בנוגע לפעולות שהוא נוקט לפתרון המשבר ואינו מסביר את עמדתו הקיצונית והחריגה הדוחה כל משא ומתן עם השובתים. דממה תמוהה זו אינה מתיישבת עם חובתו הציבורית, אבל בכך אין כדי למצות את הקשיים במדיניותו.

מהבחינה הניהולית דומה שהאדם הממונה על פרקליטות המדינה לוקה בקוצר ראייה באשר לעתידה של המערכת שהוא אמון עליה, שאילולי כן היה עליו להתייצב לצדם של הפרקליטים בדרישתם לערוך רפורמה במבנה התגמולים שלהם. אכן, גם בתנאי העבודה הנוכחיים לא תתקשה פרקליטות המדינה לגייס עורכי דין לשורותיה - יוגשו כתבי אישום, משפטים יתנהלו ונאשמים יורשעו. זו אחת התוצאות של שוק עבודה המציע כ- 47,000 מועמדים למיעוט יחסי של משרות פנויות. אבל מנהל בעל ראייה ארוכת טווח חייב להבין שבכך לא די, שכן עליו למשוך לארגון שהוא מנהל את האנשים המתאימים ביותר. עורך דין המועסק בפרקליטות המדינה מחזיק כוח רב, ולא ארחיק לכת אם אטען שהוא משפיע ישירות על דמותה של החברה: הוא מכריע בהגשת כתבי אישום בהתאם לשיקול דעתו; הוא מנהל את ההליך הפלילי מטעמה של המדינה; הוא משרת את האינטרס הציבורי ולצד זה חייב להיות קשוב לזכויותיהם של נאשמים ומתלוננים; ובמקרים רבים הוא נחשף לחומר מודיעיני ורגיש. עליו להתנהל במקצועיות ולהמשיך ללמוד כל הזמן שכן המשפט הוא דיספלינה דינמית המשתנה ללא הרף, והוא מחויב למלא את תפקידו ביושר וללא כל רבב.

תפקידו של הפרקליט קשה וסבוך, ולציבור כולו יש אינטרס שאת התפקיד ימלאו הטובים שבעורכי הדין, ולכל הפחות מועמדים מהשורה הראשונה. במצב זה אין מנוס מלבחון בהגינות את הגמול המוענק להם בהשוואה לחבריהם במשרדים הפרטיים המובילים. פערי שכר של עשרות אחוזים יביאו בסופו של דבר ליצירתה של פרקליטות מדינה בינונית, ולנוכח הסמכויות והכוח הרב שבידו של הפרקליט, יש לחשוש מהתוצאה ארוכת הטווח של תהליך זה. בכך אין כדי להצדיק היענות מלאה לכל דרישותיהם או להשוות את תנאיהם למגזר הפרטי, אבל מסופקני אם שקל שר המשפטים בענווה המתבקשת את עמדתם העקרונית של השובתים. התנהלותו כלפיהם, זו הדוחה את הלגיטימיות של השביתה ומסרבת להיכנס כלל למשא ומתן, מזכירה את התנהלותו של אדון למשרתים יותר משהיא מזכירה את התנהלותו של העומד בראש מערכת המלאה שליחי ציבור בעלי מחויבות ציבורית ראויה להערכה.

מהבחינה המשפטית התנהלותו של שר המשפטים, דווקא השר האחראי על מערכת המשפט, צריכה להדיר שינה מעיני כולנו, בעיקר לנוכח השיעור המזורז במשפט העבודה שהוא מעביר לכל מגזרי המשק. זכות העובדים לשביתה הוכרה כזכות יסוד בדיני העבודה, והיא נגזרת מזכות ההתאגדות העומדת לכל קבוצת עובדים. זכויות אלה נועדו לחפות על פערי הכוחות הטבעיים שבין המעביד לעובד ולסייע לעובדים לקבל גמול הולם בעבור תפוקת העבודה שלהם. בתי הדין לעבודה הכירו במשך השנים בחובה המשפטית החלה על המעביד, לרבות המדינה, לנהל משא ומתן עם עובדים כחלק מיחסי העבודה הקיבוציים. כאשר השביתה חוקית, ונראה שאין חולק באשר לחוקיות השביתה במקרה זה, אין זה לגיטימי לסרב לדון עם הפרקליטים באשר לדרישותיהם. אין זה רק מסר מעליב המבטל בהינף יד תביעה של קבוצה גדולה של עובדי ציבור; זו התנהלות שאינה מתיישבת עם העמדה הנורמטיבית הבסיסית של משפט העבודה ועם כללי המשחק שמכתיב הדין. יתרה מכך, יש לחשוש שמעבידים נוספים יאמצו פרקטיקה נפסדת זו, שכן אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?

על שר המשפטים לכבד גם את כללי המשחק וגם את אנשי הפרקליטות: עליו  לבחון בהגינות אם תנאי העבודה של פרקליטי המדינה מכבדים אותם והולמים את עבודתם הקשה ואת השוק שהם חלק ממנו; עליו לבדוק את עצמו ביושר אם הוא עושה את כל המאמצים לסיום מהיר של השביתה; ועליו להסביר לציבור את עמדתו. רק אז הוא ימלא את חובתו הציבורית כלפי אזרחי המדינה, את חובתו הניהולית כשר העומד בראש מערכת המשפט ואת חובתו המשפטית לכבד את זכות השביתה של פרקליטי המדינה. הניסיון מלמד שבסופו של דבר יקבלו השובתים אחדות מדרישותיהם. השאלה היא כמה זמן יעבור עד אז וכמה נזק ייגרם למערכת המשפט של מדינת ישראל בתקופת ההמתנה.

אלעד גיל הוא עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.