משמעות הצנזורה בעידן של מידע חופשי ודיגיטלי

חשיפתה של מערכת טכנולוגית חדשה לניטור מידע ויזואלי וטקסטואלי בידי הצנזורית מעלה לפני השטח את המתח שהציבור הישראלי חי בו. מצד אחד הוא סומך על המדינה שתגן עליו מפני חברות מסחריות שעלולות לנצל לרעה מידע פרטי; מצד אחר הוא נאלץ להישען על חברות פרטיות וארגונים המתפקדים ככלבי שמירה חוץ-שלטוניים כדי שיגנו עליו מפגיעתה של המדינה כאשר היא מקדמת תוכנות מעקב אחר ביטויים ברשת.

לפני שבוע חשפה הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה ואקנין-גיל, את קיומה של מערכת טכנולוגית חדשה המנטרת מידע ויזואלי וטקסטואליברשת באמצעות מילות מפתח. החידוש במערכת, לדבריה של ואקנין-גיל, הוא ביכולתה להגיע למידע שבעבר היה קשה להגיע אליו דוגמת רשתות חברתיות ובלוגים. הצנזורית הדגישה כי הכוונה איננה "לשבת" על דפי הפייסבוק של אנשים פרטיים, אלא לחפש את המקרים שיש להם פוטנציאל לפגוע פגיעה חמורה בביטחון המדינה. גם כך דברים אלה מטרידים. כבר בשנת 2009 פרסם הבלוגר יהונתן קלינגר פוסט המתייחס להתבטאויות של ואקנין-גיל שלפיהן הייתה רוצה לצנזר את שידורי הטלוויזיה והאינטרנט בזמן אמת, ועמד על הסתירה המהותית והמובנית שבין מהותה של הרשת ובין צנזורה.

עם זה, על פי סקירתה של שרון חלבה עמיר, תא"ל ואקנין-גיל מנסה להתאים את עבודת הצנזורה לעידן המקוון באופן ראלי ומידתי, מודעת לעובדה שהמדיום לא יוכל להיות מנוטר הרמטית ומתמקדת בעיקר. ואקנין-גיל מבינה שהטיעון העיקרי הנוגע לצנזורה עוד מהעולם הישן - זה שלפיו לפעמים הסערה סביב קיומה של הצנזורה בעייתית ומזיקה יותר מפרסום המידע עצמו - תקף פי כמה בעולם הדיגיטלי.

עד כמה יש בכלל משמעות לצנזורה בעידן של מידע חופשי ודיגיטלי? בלוגרים כמו ריצ'רד סילברסטיין, בעל הבלוג "תיקון עולם", המפרסם ברציפות ידיעות מישראל שהוטל עליהן איפול מטעם הצנזורה או צווי איסור פרסום, נמצאים מחוץ לתחום הסמכות של הצנזורה משום שהם יושבים מחוץ לישראל. סילברסטיין למעשה פועל בדרך שבה פעלה עקיפת הצנזורה בעבר: הכלי העיקרי לעקיפה של צווי איסור הפרסום והצנזורה הצבאית היה מסירת מידע לעיתונות הזרה. לעתים, לצורך חשיפת המידע לפני קוראי העברית בארץ, הושלמה העסקה הסיבובית בדרך של ציטוט הדברים בעיתונות הישראלית בנוסח "הטיימס הלונדוני מדווח כי...".
אבל בפרשת ענת קם ואורי בלאו הסתבר ששיטת העבודה של ואקנין-גיל מוכיחה את עצמה, ושקיימת בארץ כפיפות מאונס או מרצון להוראות הצנזורה ולצווי איסור הפרסום. כל אתרי החדשות הגדולים והממוסחרים ראו עצמם כפופים לצו איסור הפרסום של הפרשה ולא השתמשו ביכולתם לעקוף אותו באמצעות קישור אל אתרים שתיארו את הפרשה באנגלית או בעברית. מצב זה מביא לידי המסקנה העגומה שהטכנולוגיה החדשה לא ערערה את אמצעי התקשורת המסורתיים, אלא דווקא אמצעי התקשורת המסורתיים, יחד עם הצנזורה, הצליחו לחנוק את הפוטנציאל הדמוקרטי העצום שבאמצעים החדשים. המתח בין חופש הביטוי ובין המחויבות לביטחון המדינה נגרר בצורתו הישנה אל העולם החדש, אף שבעצם היה עליו לעורר דיון מחודש בישימותו של האיזון בעולם המקוון.

ועדיין קיומה של מערכת דוגמת זו שוואקנין-גיל מדברת עליה מטריד משני היבטים.

ראשית, אין ספק שמעקב, כדבריו של פרופ' ג'ונתן זיטריין ממרכז ברקמן לחקר האינטרנט והחברה בהרווארד, הוא "צנזורה פסיבית". קיים אפקט מצנן על ביטוי כאשר המתבטאים יודעים שהם נמצאים במעקב, גם כשההתבטאות אנונימית. האפקט המצנן עשוי להרתיע לא רק את המתבטא עצמו, אלא גם את מי שחושב לגלוש ויודע שעינו של האח הגדול פקוחה.

היום ברור שאין זה מסובך להרים את המסך שבין הדמות הווירטואלית לזו האמיתית ולהגיע אל הגולש האמיתי גם כשהוא מסתתר לכאורה מאחורי מעטה אנונימיות. הייתה זו ואקנין-גיל עצמה שדרשה את הצנזורה על העמודים מתוך הפרוטוקולים של ועדת וינוגרד שבהם הסבירה לשופט וינוגרד ולפרופ' יחזקאל דרור כיצד מערכת הביטחון מבצעת את "קפיצת הצפרדע" שבין המתבטא האנונימי ברשת ובין הנקישה על דלתו האמיתית.

שנית, חשוב להביא למודעות הציבור את העובדה שהן המדינה והן גופים פרטיים עוקבים אחריו. קיומה של מערכת ניטור דוגמת זו שוואקנין-גיל הצביעה עליה איננו מפתיע. הכול יודעים שחברות הטלפון רושמות את השיחות, וכך עושים גם מפעילי חברות הסלולר. גם רשויות המדינה משתמשות במערכות ניטור כאלה כשהן מבקשות מבתי המשפט צווי חיפוש או האזנות סתר. יתרה מזאת, ארגון ויקיליקס פרסם בסוף נובמבר 2011 אוסף חדש של מסמכים שהוא מכנה "קובצי המרגלים", ובו מסמכים, מצגות, חוזים וקטלוגים של חברות המעניקות שירותים של מעקב, צנזורה, ביון ואבטחה כגון סימנס, HP או נייס. ברוב המקרים מדובר בשירותים ובמוצרים הנמכרים ישירות לממשלות ולגופי ביון ואינם מוכרים לציבור. נייס הישראלית למשל מציגה מגוון "פתרונות מודיעין" שהיא משווקת, בכללם פלטפורמה ליירוט ולניתוח כמויות גדולות מאוד של מידע תקשורתי כגון שיחות טלפון או גלישה ברשת.

אכן, הציפייה הסבירה להגנה על פרטיות נוגעת בראש ובראשונה ליחסי הפרט והשלטון ולאפשרות שהשלטון ישתמש לרעה בטכנולוגיות שיש להן פוטנציאל של פגיעה בפרטיות בכלל ובזכות לחופש הביטוי והעיתונות בפרט. לשלטון הייתה מאז ומעולם נטייה להפריז בעוצמתה של הפגיעה בביטחון ובסדר הציבורי, ומכאן להגביל את פעילותם של אמצעי התקשורת. לא לחינם פסק הדין החשוב ביותר במשפט החוקתי שלנו הוא קול העם נגד שר הפנים, שבו השתמש שר הפנים בסמכותו לסגור עיתון שהתבטאויותיו לא עלו בקנה אחד עם דעתו של השלטון.

ואולם נראה שפוטנציאל הפגיעה העולה מדבריה של ואקנין-גיל, מטריד ככל שיהיה, מחוויר לעומת המתרחש בעשור האחרון ברשת האינטרנט כשגופי ענק מסחריים הופכים להיות כורי מידע. לעומת המקרה שלנו, שבו המדינה מבקשת לעקוב אחר פרטים, חברות מבוססות מידע ונתונים כמו גוגל או פייסבוק קוצרות מידע על אותם פרטים ומאחסנות אותו על שרתיהן. לא בכדי היה זה מנכ"ל חברת גוגל ולאחריו מייסד חברת פייסבוק שאמרו בהזדמנויות שונות שהפרטיות מתה בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות.
אחת הפרקטיקות המעצימות את המתח בין הטכנולוגיה ובין הזכות לפרטיות היא ה-data ubiquity - יצירת מאגרי מידע נרחבים וענקיים על כלל פעילותנו ברשת. טכניקות חדשות וזולות של איסוף, אחסון וניתוח של נתונים התרחבו בעשור האחרון במידה ניכרת, ואם להשתמש במונח השאול מהדירקטיבה להגנת נתונים של האיחוד האירופי, כולנו בעצם "מושאים של נתונים" (data subjects).

טכנולוגיות של כריית מידע מציבות את עצם ההבחנה בין פרטי לציבורי בשאלה: מצד אחד מיזמים, אפליקציות ויישומים פרטיים ניזונים ממידע ציבורי ומתוצרי מידע שאסף השלטון, ומצד אחר רשויות ציבוריות משתמשות במידע שכרו חברות פרטיות (למשל בעיקוב אחרי תכתובת דואר אלקטרוני של פרטים).

יתרה מזאת, דווקא המקרה שלפנינו מעצים את הפרדוקס. מצד אחד הציבור הרחב מתבסס על ההנחה שהמדינה היא שתגן עליו מפני ניצול לרעה של המידע הפרטי, כשטכנולוגיות של איסוף וכריית מידע נעשות זולות או כשחברות מסחריות משתמשות בהן בתכיפות. בו בזמן ומן הצד האחר אנו נזקקים להישען על חברות פרטיות וארגוני "כלבי שמירה" חוץ שלטוניים כדי שיגנו עלינו מפגיעתה של המדינה המקדמת תוכנות מעקב אחר ביטויים ברשת.