הערת חקיקה– חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים

ביום ראשון, 20.07.2008, צפויה לעלות לדיון בועדת חוץ ובטחון של הכנסת הצעה ממשלתית לתיקון חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים. תיקון זה אינו ראוי משתי סיבות עיקריות - ראשית, הוא מציע להתיר כליאה של אנשים לתקופה של עד 28 ימים ללא ביקורת שיפוטית, מה שעלול להביא לכליאת שווא של חפים מפשע לתקופות ארוכות מאוד. שנית, תקופת הכליאה הארוכה ללא ביקורת שיפוטית או אפשרות ליצירת קשר עם העולם החיצון מגדילה את הסיכוי כי יופעלו נגד הכלואים אמצעי חקירה לא כשרים כגון עינויים.

כיום, החוק מתיר לרמטכ"ל להחליט על כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים המסכנים את בטחון המדינה. לוחם בלתי חוקי מוגדר בחוק כאדם שנטל חלק או שחבר בכוח המבצע פעולות איבה נגד ישראל, אבל שאינו נחשב שבוי מלחמה לפי אמנת ז'נבה (קרי, לוחם שאינו חייל במובן הקלאסי של המונח, כמו למשל פעיל חזבאללה). עם חקיקתו ספג החוק ביקורת קשה מצד גורמים שונים, אולם בפס"ד פלוני נ' מדינת ישראל שפורסם לאחרונה אישר בית המשפט העליון את חוקתיותו של החוק וקבע שמטרתו למנוע חזרה למעגל הלחימה של מי שמסכן את בטחון המדינה במסגרת פעילותו בארגון טרור. יש לציין כי בית המשפט צמצם מאוד את חלותו של החוק (למשל הוא קבע כי החוק חל רק על תושבי חוץ ולא על שטחי יהודה ושומרון או אזרחי ישראל). לכן, הרושם הוא שמבחינת בית המשפט כבר החוק במתכונתו הקיימת מקיים אך בקושי את סף ההצדקה החוקתית.

לפי דברי ההסבר להצעת החוק, מטרת התיקון הינה לתת מענה לסיטואציות כגון מלחמת לבנון השנייה, במסגרתן תיתכן אפשרות שהצבא יאלץ לעצור מספר גדול של אנשי כוחות אויב שאינם שבויי מלחמה לפי הדין הבינלאומי. כיוון שאנשים אלה אינם חיילים ולא ניתן להחזיקם כשבויים, המדינה טוענת שישנו צורך ליצור מסגרת משפטית שתאפשר את כליאתם. ראשית, ספק רב שיש צורך בתיקון כדי לענות על מטרות אילו שכן החוק הקיים מאפשר להשיג את המטרות ללא כל שינוי. שנית, גם אם התיקון מקל על גורמי הביטחון, נראה שהוא אינו מידתי שכן הוא צפוי להביא לפגיעה קשה בזכויות אדם. כיום, החוק מתיר לכלוא אדם ללא ביקורת שיפוטית לתקופה של 14 ימים, תקופה ארוכה מאוד באופן השוואתי (במעצר מינהלי למשל יש להביא את העצור בפני שופט תוך 48 שעות). כאמור, התיקון מציע לאפשר כליאת אדם ל–28 ימים ללא ביקורת שיפוטית. הצעה זו צפויה להביא לפגיעה קשה ובלתי נחוצה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר ובראשן בזכות לחירות פיזית. חשוב לזכור שכל עוד לא מתקיימת ביקורת שיפוטית אין דרך לדעת אם הכלוא נתון במעצר שווא או לא – חירותו של הכלוא נשללת בהחלטה של קצין צבא וללא ביקורת שיפוטית אין שום הליך חיצוני ורציני שבוחן את שלילת החירות של הכלוא במשך קרוב לחודש. מעבר לכך, יש לציין כי למרות שבפס"ד פלוני שהוזכר לעיל אישר בית המשפט העליון היעדר ביקורת שיפוטית לתקופה של 14 ימים, נראה כי בית המשפט סבר שמדובר בתקופה מקסימלית ולכן ספק אם בית המשפט היה מוכן לקבל תקופת מעצר ללא ביקורת של 28 ימים.

בהקשר זה חשוב להעיר כי הטענה בעזרתה מנסה המדינה להצדיק את אורך תקופת היעדר הביקורת השיפוטית הינה כי במצב של לחימה לא ניתן מסיבות לוגיסטיות להביא כלואים בפני שופט. ארבע הערות לגבי טענה זו: ראשית, ככל שהתיקון נובע מבעיות של כוח אדם יש להניח כי בהערכות מתאימה לקראת אפשרות של מלחמה ובעזרת גיוס אנשי מילואים בהיקף מתאים ניתן למצוא לכך פתרון לא משפטי. לכן, אפילו אם יש נוחות יתר ואף תועלת בהארכת המועדים, המחיר במונחי פגיעה בזכויות אדם גדול מדי. שנית, התיקון לחוק מציע להחליף במצבים מסוימים את מערכת המשפט האזרחית במערכת משפט צבאית, וזאת בטענה כי לא ניתן להביא שופטים אזרחיים לחזית הלחימה.

אולם, אם המערכת האזרחית אכן תוחלף בצבאית, ושופטים צבאיים יגיעו לחזית, האם הדבר אינו פותר את בעיית הנגישות לבית המשפט ושולל את הצורך להאריך את המועדים ללא ביקורת שיפוטית? שלישית, בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון (פס"ד מרעב) אשר ניתנה בהקשר של מבצע "חומת מגן" בשטחי יהודה ושומרון נקבע כי שיקולים לוגיסטיים אינם יכולים להוות סיבה למניעת ביקורת שיפוטית. רביעית, קשה לדמיין מלחמה באזורנו אשר תמנע הבאה של כלוא בפני שופט לתקופה של מעל לשבועיים. לכן, נראה כי הסיבה האמיתית לרצון למנוע ביקורת שיפוטית היא אחרת, והיא קשורה כנראה לכוונת המדינה לחקור באינטנסיביות את הכלואים, כוונה העולה הן מטענות המדינה באשר לחוק והן מהתיקון לחוק עצמו - התיקון מציע, למשל, למנוע מכלואים פגישה עם עורך דין לתקופה של 21 ימים, אמצעי ברור של יצירת לחץ על הכלוא (החוק כיום מאפשר למנוע פגישה עם עורך דין לתקופה של 7 ימים בלבד. כהשוואה, בבריטניה מותר למנוע פגישה רק ל-48 שעות).

חשוב לציין בהקשר זה כי במקרים רבים הסיסמא 'היעדר ביקורת שיפוטית' מהווה באופן מעשי אור ירוק לשימוש באמצעי חקירה לא כשרים כגון עינויים. כל עוד אין צורך להביא את הכלוא בפני שופט, מרגישים החוקרים חופש רב יותר למצות את כל אמצעים שברשותם בכדי להוציא מידע שנמצא לדעתם בידי הכלוא. כתוצאה, ייתכן שאדם שכלל לא היה מעורב בפעילות מלחמתית ימצא עצמו נתון לעינויים, ובסופו של דבר יודה במה שירצו חוקריו.

לסיכום, ספק רב שיש צורך בתיקון שכן החוק הקיים מאפשר להשיג את מטרותיו המוצהרות של התיקון. מעבר לכך, נראה שהפתרון המוצע פוגע בזכויות אדם באופן לא מידתי – הוא מונע את הגישה לבית משפט לתקופה ארוכה מדי, מה שיכול להביא הן למעצרי שווא והן לאמצעי חקירה לא כשרים כמו עינויים. בנוסף, תיקון זה צפוי לגרור ביקורת בינלאומית רבה. הפתרון הראוי הינו להשאיר את התקופה המקסימלית בה ניתן לכלוא אדם ללא ביקורת שיפוטית וללא מפגש עם עורך דין כמות שהיא בחוק כיום (למעשה, ראוי לשקול את התקופה הנהוגה כיום).

יודגש כי גם בתקופות חירום ומלחמה מוטלת על המדינה חובה מוסרית ומשפטית לשמור על זכויות אדם, וכך גם במסגרת מלחמתה של ישראל בטרור. חברה דמוקרטית נבחנת במידה רבה ביכולתה לשמור על זכויותיו של האחר, לרבות של אויבי החברה. זהו מקור חוסנה של החברה הדמוקרטית וזו הערובה האמיתית לכיבוד זכויות אזרחי המדינה.