דת ומדינה בעשור האחרון

המכון הישראלי לדמוקרטיה ואתר וואלה! מסכמים את העשור הראשון של האלף השלישי בישראל. מה השתנה באמון האזרחים במדינה? מה חדש ביחסי הדת והמדינה? האם יש לתקן את שיטת המשטר הנהוגה? מומחי המכון הישראלי לדמוקרטיה ווואלה! בפרויקט מיוחד. קראו את מאמר סיכום העשור של יאיר שלג.

התהליך המרכזי המעצב את יחסי דתיים וחילונים בעשור האחרון הוא המעבר המתמשך מאתוס קולקטיבי ואידיאולוגי לאתוס אינדיבידואלי, שבו זכויות הפרט עומדות במרכז. מצד אחד, היה לתהליך הזה אפקט מרגיע על יחסי המחנות: החילונים, במיוחד האליטה האינטלקטואלית החילונית, כבר מתעניינים הרבה פחות בסוגיית השירות הצבאי החרדי, לשעבר סוגייה מרכזית בויכוח, וכך עבר בשקט יחסי "חוק טל" המאפשר לחרדים מעבר לשוק העבודה ולהשתלבות בחברה גם ללא שירות צבאי משמעותי, ואפילו העובדה שגם הקלות החוק עצמו לא מומשו ורוב הגברים החרדים נשארו מחוץ למעגל הצבא והעבודה גם יחד. גם העובדה שיותר ויותר חילונים עוסקים ביהדות קשורה, בין היתר, לאופי הפחות אידיאולוגי של החיים (יש פתיחות לאמץ מרכיבים שנחשבו בעבר חלק מעולמו של המחנה האחר) ותורמת את חלקה להרגעת המתח. לא פחות משמעותית מכך היא העובדה שגם החרדים, למרות התמדת העויינות האידיאולוגית שלהם לחילוניות ולחילונים, מתקרבים בפועל להווית החיים המודרניים-חילוניים: הם מאמצים יותר ויותר דפוסים מתרבות הפנאי המערבית (אינטרנט, מופעי "רוק" המוניים, בילויים בקניון); משתלבים בהדרגה בשוק העבודה, וכד'.

מצד שני, אותה אינדיבידואליות עצמה מגבירה גם את הביקורת והסלידה מן "הכפייה הדתית" (במרכאות, משום שמדובר בחקיקת מדינה - הגם שטעמיה דתיים), ואת חוסר הנכונות להשלים איתה, שבעבר נומקה באינטרס קולקטיבי לשמור על אחדות העם. כך זוכה מפלגת "שינוי" ל-15 מנדטים (אם כי הישג חד-פעמי לאור מרכזיות הנושא המדיני בחיים הישראליים); נפרצים החוקים האוסרים מסחר בשבת, נמצאים מעקפים לבלעדיות הנישואים הדתיים ואפילו לבלעדיות הגיור האורתודוקסי – מגיורים בחו"ל של התנועות הליברליות ועד הכרה דה-פקטו ("גיור סוציולוגי", בלשונו של פרופ' אשר כהן) בהשתייכותם החברתית היהודית של מי שלא עברו כל תהליך גיור.  למעשה, בעשור האחרון הלך והתגבר תהליך ההפרדה דה-פקטו של דת ומדינה בישראל, גם אם פורמלית לא שונה שום חוק.

התוצאה, בסיכומו של העשור, היא חרדה הדדית: הדתיים חוששים מפני השינוי בפועל של הסטטוס-קוו לרעתם באמצעות פסיקות בג"ץ וחילונה ההולך ומתגבר של הפרהסיה הישראלית. החילונים חוששים מפני הדמוגרפיה הדתית ושינויי הסטטוס-קוו שהיא עלולה להביא איתה (ר' הבהלה סביב דברי שר המשפטים נאמן על "אימוץ משפט התורה") – ושני הצדדים צודקים לשיטתם.

שני ניירות לקמוס מעניינים מעידים על החרדה ההדדית. האחד הוא ירושלים. מצד אחד, גם תחת ראש עירייה חרדי, המשיכו להיפתח בתי קפה ומוסדות בילוי ותרבות בשבת, התקיימו "מצעדי גאווה", ואפילו התקבלה פסיקה המתירה מכירת חמץ בפסח. ולמרות זאת, הציבור החילוני חושש מן הדמוגרפיה החרדית ההולכת ומתגברת וקם בחודשים האחרונים לקרב על שימור הסטטוס-קוו, ולמעשה גם על המשך שינוי הסטטוס-קוו לטובת החילונים (כמו המאבק על פתיחת חניון "קרתא", שהיה סגור בעבר).

נייר הלקמוס השני הוא הציבור הדתי-לאומי, שמאז ומתמיד נמצא בתווך בין המחנות. והנה, בעשור האחרון הקצינה המחלוקת בציבור הזה עצמו, בין חלקים משמעותיים הנעים לעבר הקוטב החרדי, כולל רבני ישיבות הסדר המצהירים במפורש שבכל עימות בין ההלכה והפקודות (כולל פקודות בעלות משמעות מדינית מובהקת, כמו פינוי ישובים) יש להישמע להלכה. ומצד שני, חלק קטן יותר אבל לא פחות משמעותי הנע לעבר הקוטב החילוני: מאמץ פמיניזם ודפוסי חיים ליברליים, ואף מוביל את המאבק הציבורי בתחומים כמו מעמד מסורבות הגט ובמידה רבה, גם מול החרדים בירושלים.

החרדה ההדדית הזו, כמעט "מלחמה קרה", עתידה מן הסתם להתפרץ במאבקים רבים בעשור הבא. כדי למנוע זאת חיונית קודם כל הכרה הדדית של כל צד ברצינות ובלגיטימיות של חרדות זולתו. בפועל, הדרך שנראית כרגע ריאלית להפחתת המתח היא לא לנסות לפתור כל סוגיה לגופה, משום שכל ויתור נקודתי כזה נראה לכל צד כתקדים מסוכן ופתח ל"מדרון חלקלק" בעתיד. לפיכך, מומלץ לנסות להגיע להסכמה רחבה ככל האפשר על מקסימום נושאים, מעין אמנה חברתית, שבה יתקבלו ויתורים הדדיים בו-זמנית, מה שיאפשר לכל צד לעכל אותם ביתר קלות. אסור לציבור המוכן עדיין לויתורים כאלה להיכנע לקצוות המתנגדים לכל ויתור. הוא פשוט צריך לעצב את ההסכמות ולהעביר אותן באופן מחייב, מתוך הנחה שהקטבים האידיאולוגיים יתווכחו וישמיצו, אבל בסתר ליבם לפחות חלקם ישמחו שמישהו הוציא עבורם את הערמונים מן האש.

כל המאמרים בפרויקט סיכום העשור

תמר הרמן, סיפורה של אהבה נכזבת - עמדות הציבור הישראלי כלפי הפוליטיקה והפוליטיקאים

אריק כרמון, לחזק את המערכת הפרלמנטרית

מרדכי קרמניצר, סיכום העשור - זכויות אדם

ידידיה צ' שטרן, מערכת המשפט הישראלית - העשור שחלף

יובל שני, המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי