מערכת המשפט הישראלית – העשור שחלף

המכון הישראלי לדמוקרטיה ואתר וואלה! מסכמים את העשור הראשון של האלף השלישי של ישראל. מה השתנה באמון האזרחים במדינה? מה חדש ביחסי הדת והמדינה? האם יש לתקן את שיטת המשטר הנהוגה? מומחי המכון הישראלי לדמוקרטיה וואלה! בפרויקט מיוחד.

העשור האחרון היה הטראומטי בתולדות מערכת המשפט הישראלי. הדברים ניכרים ביחס של החברה הישראלית אל בית המשפט העליון: בתחילת העשור מעל 80% מהישראלים נתנו בו אמון. זהו נתון מרשים לנוכח חשדנותם הכללית של הישראלים כלפי מוסדות השלטון ולנוכח רמת אי-ההסכמה הגבוהה בחברה הישראלית. הצבעת האמון אפשרה לנשיא אהרן ברק לקבוע בצדק ובגאווה: "אין לנו, לשופטים, לא חרב ולא ארנק; כל שיש לנו הוא אמון הציבור בנו." והנה, מדד הדמוקרטיה שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי במהלך העשור חלה הידרדרות קיצונית ביחס אל בית-המשפט: בשנת 2005 צנח האמון ("במידה רבה או במידה מסוימת") ל-72%, בשנת 2006 הוא ירד  ל-68%  ובשנת 2007 הצטמצם ל-61%. המהלך הדינמי של אובדן אמון נהפך למפולת בשנת 2008, כאשר 12% נוספים מהישראלים הצטרפו אל המחנה החשדני. בסיום העשור, ולראשונה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית, רק פחות ממחצית האוכלוסייה (49%) נותנת אמון בבית-המשפט העליון.

במילים פשוטות ואכזריות: בממוצע, כל ישראלי שני, בכל רחוב בישראל – לא רק בבני-ברק, בעופרה ובסכנין – אינו נותן אמון בבית-המשפט העליון. יתרות הזכות העצומות שצברה מערכת המשפט הישראלית בבנק האשראי הציבורי מתדלדלות בקצב מבהיל. מגיני בית-המשפט הולכים ומתמעטים – בפוליטיקה, בתקשורת, בפקולטות למשפטים, בבתי-כנסת ואפילו בצמרת משרד המשפטים. אם בעבר הקביעה כי "יש שופטים בירושלים" הייתה חותמת את הוויכוח הציבורי, כיום היא רק מעוררת אותו. בעשור האחרון הוטלה קללה במערכת האליטיסטית, האיכותית והסמכותית ביותר בחברה הישראלית. מה גרם לכך?

אסכולה אחת משליכה את האחריות לחצרה של המערכת המשפטית עצמה אשר שנתה את אורחותיה. חווינו מעבר תפקודי של בית-המשפט מפסיביות לאקטיביות שיפוטית, החלפת שפת המשפט משפה פורמלית לשפה ערכית, שינוי בתפיסת התפקיד ממוסד להכרעה בסכסוכים למוסד שקובע סדר-יום חברתי-תרבותי, שינוי בתורת הפרשנות, הדגשה של תפקיד השופט כיוצר משפט ועוד. לכל השינויים תוצאה אחידה: הרחבה של מוטת ההשפעה של בית-המשפט. יש הסוברים כי זהו כורח מציאות - בתי-המשפט ממלאים רִיק שנוצר עקב חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל וקשיי התפקוד של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. ואולם, בעשור האחרון חלקים גדלים והולכים בציבור הישראלי נוטים לדעה כי הבחירה של בית המשפט למצב את עצמו כמרכז כוח ישראלי היא תולדה של היבריס שיפוטי. לדידם, אם החליט בית-המשפט שידו צריכה להיות בכל, ראוי גם שיד כל תהיה בו.

האסכולה האחרת סבורה כי מקור ירידת האמון במערכת המשפט הוא בשינויים הגדולים שחלו בחברה הישראלית, העוברת משבר זהות עמוק ומתמשך. הציבור בישראל – באמצעות שוק הרעיונות, המוסדות הפוליטיים ומוקדי ההנהגה הישראלית לסוגיה – אינו מיטיב להתמודד עם המשבר. לפיכך, הישראלים פונים למערכת המשפט בבקשה שהיא תכריע בשאלות הגדולות של הזהות הישראלית. מן העבר האחד, לאומיים וימניים סבורים כי ייצוגם בבית-המשפט חסר, ולכן פסקי-הדין נוטים לכיוון של דילול התוכן הייחודי של מדינת הלאום היהודי; ומן העבר האחר, ערביי ישראל, פוסט-ציונים וכן אחדים מהאליטה האקדמית הליברלית טוענים כי לעמדותיהם אין הד בבית-המשפט, ולכן, לטעמם, פסיקותיו צבועות בגוון לאומי עז מדי, שאינו תואם את המקובל במדינות ליברליות. הוא הדין בענייני דת ומדינה: הדתיים והחרדים מאמינים כי הרוב החילוני בבית-המשפט פועל לצמצום השפעתן של הדת והמסורת על מדינת היהודים, בניגוד להכרעות הפוליטיות של הרוב הקואליציוני בכנסת; ומולם קבוצות חילוניות אקטיביסטיות מאוכזבות מהפסיביות של בית-המשפט בשחרור החיים הישראליים מכפייה דתית ומ"טפילות" חרדית. התוצאה המצרפית היא שרבים חשים כי בית-המשפט אינו מקשיב להם ברצינות הראויה. בתגובה הם מצביעים אי-אמון בו.

שתי האסכולות אינן סותרות זו את זו, אלא משלימות אחת את רעותה בהסברת העובדות: בית המשפט אכן הפך עצמו לדומיננטי ולמוסד "שובר שיוויון" במאבק הזהות הישראלי. בעשור האחרון הישראלים מתקשים לקבל זאת. הרקע לכך נעוץ בבשלותם של תהליכים חברתיים כגון העובדה שנהפכנו מחברה הגמונית לחברה רב-תרבותית; משום שרמת הסולידריות החברתית פחתה לטובת העדפות מגזריות; משום שהדמוקרטיה ההסדרית, שואפת הקונסנזוס, פינתה את מקומה לדמוקרטיה משברית תאבת חידודים וחיכוכים; משום שתחת המודרניות, המקדשת את המקצועיות והאובייקטיביות, אמצנו את הפוסט-מודרניות, השוחטת פרות קדושות.

החברה הישראלית זקוקה למערכת משפטית חזקה שנהנית מאמון ציבורי רחב. זהו יעד חברתי אסטרטגי ראשון במעלה. על הכול – בעלי המחלוקת ובית המשפט עצמו – מוטלת האחריות למיצובה הראוי של מערכת המשפט הישראלית כתל-תלפיות, שעיני הכול נשואות אליה.

כל המאמרים בפרויקט סיכום העשור

תמר הרמן, סיפורה של אהבה נכזבת - עמדות הציבור הישראלי כלפי הפוליטיקה והפוליטיקאים

אריק כרמון, לחזק את המערכת הפרלמנטרית

מרדכי קרמניצר, סיכום העשור - זכויות אדם

יאיר שלג, דת ומדינה בעשור האחרון

יובל שני, המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי