סקירת תקשורת: השתתפות הערבים במחאה החברתית

22 בנובמבר 2010 | מאת: נביל חטאב

מאז קום המדינה סובל הציבור הערבי בישראל מהפליה במגוון תחומים. מטרות המחאה החברתית קולעות למצוקות ולצרכים של הערבים בתחומי הדיור, התעסוקה והעוני. זה הזמן לשלב ידיים עם היהודים ללא היסוס, לנצל כל במה אפשרית ולהשמיע את הקולות הזועקים לצדק חברתי. למרות זאת מחאתם של הערבים איחרה לבוא: הם היססו לעמוד על אותן במות, והמעטים שהשתתפו מיהרו להצדיק זאת בכך שהמעשה אינו הופך אותם לשוחרי הציונות.

בין הדרישה לצדק חברתי לבין הדרישה לצדק לאומי שורר בלבול, אשר גרם לפיצול לשלוש קבוצות: חלק מהציבור הערבי נמנע מלהיות שותף למחאה; חלק אחר בחר להוביל מאבק נפרד; וחלק בחר להצטרף כשותף למאבק היהודים. שתי הקבוצות האחרונות הצמיחו מקרבן מתנגדים זו לזו ואף מתנגדים למתנגדים. אפשר שזו הסיבה לכך שהקול הערבי נשמע רק כעבור כשלושה שבועות. קול המביע כאב עמוק ומעורר מחדש את סוגיית ההדרה שמעולם לא נרדמה, אך הפעם היא זוכה לבמה המכירה בקיומה. מעל במה זו עולה השאלה: האם הערבים יודרו מהמאבק עצמו ממעגל מקבלי ההחלטות המובילים אותו או שמא יחלקו את פרותיו האפשריים?

במאמר זה אנו סוקרים את העיתונות - הערבית והיהודית - בישראל ומביאים מגוון דעות מתוך המציאות במדינה שבה חיים שני עמים תחת מטריית אי-שוויון במגוון תחומים חברתיים, כלכליים, פוליטיים, תעסוקתיים והשכלתיים.

באתר האינטרנט של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ביום 26.9.2011 פרסם אור שי (2011) כתבה בנושא "המיעוט הערבי והמחאה", ובה כתב כי אף שגל המחאה הגיע לאוזניים קשובות, רק כעבור שלושה שבועות הוא החל לחלחל דרך חומת ההפרדה המדומיינת בין היהודים והערבים. חומת ההפרדה הלאומית, שהממסד הישראלי שוקד על קיומה, מונעת השפעה הדדית ישירה של תהליכים פוליטיים ותרבותיים בין הציבור היהודי לערבי. מאהלים הוקמו ביישובים הערביים, ומפגינים ערבים הצטרפו להפגנות ואף העלו דרישות ייחודיות משלהם בעיקר למניעת הפליה בדיור ולהכנת תכניות מתאר ביישוביהם.

כך התקיימו ההפגנות בחיפה בתום השבוע השלישי של המחאה בתוואי שכלל שכונות יהודיות וערביות. מחצית מהנואמים היו יהודים, ומחציתם ערבים. ההפגנות התרחבו וכללו יותר ויותר ערבים שיצאו לא רק נגד שכר הדירה הגבוה אלא גם נגד הרס הבתים וההפליה (שי, 2011).

עוד כתב שי (שם) כי בישראל הנתונה בשנים האחרונות בתוך גל גזענות, אין הפתעה נעימה יותר מאשר לחזות בסופרים עודה בשאראת, סלימאן נאטור וסייד קשוע זוכים לתשואות המונים ממאות אלפי מפגינים ומתייצבים בלב הקונצנזוס הישראלי, בעוד בנימין נתניהו ויובל שטייניץ נאלצים להיכנס לעמדת מגננה. אפשר אפוא להסיק כי באמצעות מאבק צודק על עקרונות לאומיים יוכלו הערבים להשתלב בחברה הישראלית ולהשיג את זכויותיהם וכי אין לנהל מאבק מבודל השייך לערבים בלבד. עם זאת ציינה הכתבה כי קיימים דפוסים של הכלה והדרה הקובעים מי נמצא במרכז המחאה ומי בשוליה. כך למשל התקבלו ההחלטות לגבי רוח המחאה ואופייה במרכז הארץ, ללא התחשבות בעמדת מאהלי הפריפריה. יתרה מכך, שילוב הערבים במחאה לוּוה בתלונות על כך שערבים "מכניסים פוליטיקה" למאבק, שעה שדרישות המפגינים היהודים הן לכאורה א-פוליטיות. לעיתים אף התעוררו ויכוחים קולניים בנושא.

ח"כ מסעוד גנאים (כל אל-ערב, 23.9.2011) סוקר בכתבתו את מורשת המחאות מאז רבעי בן עאמר ועד אבן תמימה, וטוען כי מתוקף זכותו של האדם לחירות ולשוויון עליו להתנגד להשפלה ול"אי-צדק". הוא מבסס את דבריו על פסוקים מהקוראן ומביא דוגמאות למחאות היסטוריות. באותו עיתון ובאותו היום דווח בעיתונות הכתובה כי נבנה אוהל מחאה בידי ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים בנגב במטרה להזהיר את האנשים מפני החלטות הממשלה המתגבשות והמאיימות על הימצאות הערבים בנגב.
"צדק חברתי חייב לעבור גם במגזר הערבי", כתב אורן מג'ר בעיתון "דה מרקר" ביום 11.8.2011 (מג'ר 2011). כותרת המשנה הייתה: "מוחמד דראושה, מנכ"ל משותף ביוזמת קרן אברהם, קורא למנהיגי המחאה לכלול במסמך הדרישות מהממשלה גם את צורכי המגזר הערבי". דראושה אומר כי הפתרון לבעיותיהם הכלכליות של ערביי ישראל טמון במסגרת יצירת סדר יום (אג'נדה) כלל-אזרחי. לדבריו איחרו הערבים להצטרף לחבריהם היהודים הן מסיבות רציונליות והן מסיבות לא רציונליות, שאליהן חברו גם סיבות נסיבתיות, הלוא הן חודש הרמדאן. לטענתו מטרות המחאה הן אלה המחברות בין הערבים ליהודים וכי אי-השתתפות הערבים במחאה משקפת נתק בין החברה הערבית לחברה היהודית; נתק שנוצר בעקבות מדיניות הממשלה מאז הקמתה. לדבריו איחוי הנתק יכול להיעשות באמצעות כינון סדר יום המבוסס על צדק חברתי. כך למשל במגזר הערבי יש 11,000 מורות מובטלות, ואילו המגזר היהודי סובל ממחסור במורות; במקרה זה רק אג'נדה משותפת יכולה להביא פתרון.

ח'אלד עון (2011) כתב מאמר ביום 5.8.2011 באתר "יאפטה" ובו הבהיר מדוע נדרשים הערבים להיות שותפים למחאה. לצורך כך דן המחבר בישראליותו ובסיבות המחייבות אותו כפלסטיני בן פלסטיני להיות שותף למחאה. לדבריו הוא מודע לכך שחלק מהקוראים יתקשו לקבל את דבריו והדגיש שזוהי דעתו המייצגת רק אותו. עון מודה כי הסוגיה רגישה ומורכבת ומעלה תהיות רבות בקרב תושבים צודקים. אכן הציונים שכבשו את הארץ שלנו והתיישבו באדמותינו מפקיעים מאתנו את כל הזכויות, אך לדבריו לפלסטינים בישראל יש אזרחות ישראלית והם חויבו להיות חלק מהחברה הישראלית. הפלסטינים דורשים להקים מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל ולא במקומה, ולכן רק טבעי עבורם להיאבק בתוך מנגנוני החברה הישראלית. לדבריו המאבק צריך ללבוש צביון א-פוליטי ולעסוק בשאיפות לחיות בכבוד, להשיג דיור הולם ומוצרים נוספים במחירים סבירים ולקבל שכר הולם; אך בראש ובראשונה עליו להתמקד בצורך הבסיסי לחיות. עון מדגיש כי דרישות אלו אינן באות ל"היטיב עם הכובשים" ולהעניק לגיטימציה לבנות על ארץ פלסטין, אלא יש בכך הזדמנות לכל המאמינים במאבק לשנות את דעותיהם של היהודים הציונים. המאבק של ערביי ישראל הוא מאבק במעמד הגבוה הבא להגדיל את הונו על חשבון החלשים. עון מאמין כי היהודים חיים באשליית החלום הציוני המשמש בידי האמריקנים כלי לדיכוי הערבים, וכי בועת "המולדת הלאומית של היהודים" עתידה להתפוצץ לנגד עיניהם של היהודים הציונים לנוכח הרעב, הפשיזם וההרס העצמי הצפויים לפקוד אותם. עון סובר גם כי עליו ועל חבריו הערבים לגרום ליהודים להבין זאת. הוא מדגיש כי עליו להיות חלק מהמאבק בעשירים ולצאת נגד החלשת החלש והעצמת החזק. המחבר מגנה בחריפות את אלה המכנים את הערבים המשתתפים במאבק "בוגדים" בטענה שהם "הופכים לישראלים". לדבריו דווקא המתנגדים למחאה הם אלה הנכנעים לממסד הישראלי ומשלמים דמי ארנונה גבוהים; לדידו השתתפות במחאה היוצאת בין השאר נגד גבוהים מסי הארנונה הגבוהים היא המאבק הצודק במדינה ובמוסדותיה. עון מפציר בערביי ישראל הפלסטינים להיאבק בגזענות ובאי-צדק כיוון שאין להם על מי לסמוך.

עו"ד גמאל בולוס (2011) כתב באתר "יאפיטה" ביום 12.8.2011 על ההתלבטות שאחזה בציבור הערבי בשאלה אם להשתתף במחאת האוהלים. בכתיבתו מבקר בולוס בחריפות את אלה הקוראים לערבים הפלסטינים לשבת בביתם ולהימנע מלהשתתף בהפגנות ברחבי הארץ. לטענתו טבעי שהערבים לא יצאו לרחובות מפני שהם אינם סוברים שהדבר נחוץ. אך מוזר בעיניו שקמה קבוצה השייכת למפלגה מסוימת או לתנועה פוליטית והמטיפה להתנתקות מהמחאה. קבוצה זו רואה באי-השתתפות במחאה חובה לאומית פלסטינית שעולה בקנה אחד עם חלום העם הפלסטיני להילחם למען חירותו ולמען זכויותיו האזרחיות. בולוס ממשיך לגנות את המתנגדים להשתתפות הערבים במחאה בתארו את מעשיהם ואת זלזולם באחרים כמבישים. המחבר יוצא נגד הקלות שבה המתנגדים מכנים את אחיהם "בוגדים". לדבריו השתתפותם של הערבים במחאה טבעית לנוכח עובדת השתייכותם לקבוצות החלשות ביותר בחברה, ולנוכח עובדת היותם מוכי אבטלה, עוני ומצוקת דיור. בולוס במאמרו מרגיע את "עִסאם וחבריו" וכותב להם: לא טעיתם. לכל פרט שמורה הזכות לעשות את הנכון בעיניו כל עוד הוא סובר שמעשה זה ראוי ומשרת את האינטרס הכללי של עתידנו ושל עתיד ילדינו.

רפיק חלבי (2011) כתב על הקיר האישי שלו בפייסבוק בספטמבר 2011: "הפגנת המיליון היא זעקה למען סדר יום חברתי חדש, ולכן צריך להשתתף בה בלי הבדל דת, גזע ומין. היא נגד 'תפיסת הפרוניה הביטחונית' ומסע ההפחדה שנמשך עשרות שנים. אני אחד מהמיליון".

יאסר עוקבי (2011) סוקר באתר "העין השביעית" ביום 8.8.2011 את העיתונות הערבית בישראל, החל בהפגנות בכיכר אל-תחריר בקהיר וכלה במחאות בישראל. הוא מצטט את מאמרו של שלמה בוחבוט יו"ר השלטון המקומי וכותב כי לדברי בוחבוט "המאבק הערבי-יהודי הוא הסמל של המשבר הזה". בוחבוט מבסס את דבריו אלה על הדיווחים במגוון התרחשויות: מאהל המחאה שהוקם בטירה במשולש; משבר הדיור קשה בחורפיש (כפר שתושביו משרתים בצבא); ביקורו של ח"כ עמיר פרץ במאהל המחאה בירכא; ערבים ויהודים שמפגינים בנצרת נגד יוקר המחיה והדיור.

עוקבי מצטט את העורכת (שהיא גם הבעלים) של עיתון "א-סינארה" הקובעת במאמר המערכת העוסק במחאה הציבורית-חברתית כי "מדובר במלחמה כוללת של מחאות הדורשת ניצחון ושינוי עקרוני של המצב". עוד כותב עוקבי כי לדברי השיח' כמאל ח'טיב, סגן הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, מחאת האוהלים היא "עבודה ערבית" אך בהבדל ניכר: בעוד מחאתם והפגנותיהם של היהודים נעשות למען האוכל והפאר, הפגנות הערבים נעשות למען גאווה וכבוד.

עוקבי מצטט גם את דבריו של מתכנן הערים ד"ר מחמוד דראושה: "הציבור בונה בלי רישיונות בשל משבר הדיור ולא כדי לעבור על החוק". כמו כן מביא עוקבי מעיתון "א-סינארה" את דבריו של המרצה להנדסה בטכניון ד"ר יוסף ג'בארין שדן בהקמת המוסך לרכבת ישראל: "יש 23 אתרים אחרים המתאימים יותר מאדמת ג'לג'וליה".

עוקבי ממשיך לסקור את דיווחי העיתונות הערבית: "פנורמה" מדווח על הפגנה בבאקה אל-גרביה בעקבות משבר הדיור ועל הקמת אוהל מחאה היוצא נגד ההחלטה להקים יחידות דיור בחריש שבוואדי עארה; "כאן נצרת" מדווח על הפגנת משבר הדיור ועל הפגנת הרופאים; "כאן טייבה" מדווח על משלחות לאוהל המחאה. כמו כן מזכיר עוקבי את המאמרים שעסקו בהפגנת התמיכה של צעירים יהודים וערבים ובמחאת האוהלים שנערכה בצומת ירכא-ג'וליס. גם סיפורו של אוהל המחאה שהוקם למען שינוי תכנית המתאר בעיר קלנסאווה מוזכר בסקירתו של עוקבי.

בעקבות גל המחאה החברתית ששטף את העולם הערבי העלה אסף דוד (2011) שאלה במאמרו שהתפרסם ביום 3.8.2011 באתר "זווית אחרת": "ומה עשו הערבים בשבילנו?!". תשובתו הייתה כי הערבים השיבו לנו (היהודים), את האמונה ביעילותה של מחאה חברתית. לטענתו מחאת הדיור בישראל היא תוצר לוואי של "האביב הערבי", שהפך לרכיב מתבקש למדי בשיח הציבורי הישראלי, ואף המפגינים עצמם מודעים לקשר, הרוחני לפחות, לכיכר אל-תחריר בקהיר.

שרה אוסצקי-לזר (2011) מנסה להתמודד במאמרה, שהתפרסם באתר הקיבוצים "הזמן הירוק" ביום 8.9.2011, עם השאלה: האם תשכיל המחאה החברתית העממית לפרק את המוקש הטעון ולכלול ב"עם", הדורש "צדק חברתי", גם 20% מן האזרחים הסובלים שנים ארוכות מחסור צדק? כסיכום לתשובתה הציגה אוסצקי-לזר את דברי המשתתפים במחאה, ערבים ויהודים, ולפיהם הצליחו להסיר את המסכות מעל פניהם, לשבור את המחסומים שביניהם לפקוח את העיניים ולהבין שיש גורל משותף, והוא ההבנה שמדיניותה הכלכלית של הממשלה רומסת את כולם. אחד הערבים אמר כי אנחנו - היהודים והערבים - שונאים זה את זה בגלל המנגנון העצום המזין את השנאה והגזענות; אך פה (באוהלים שבנצרת) ניתנה לנו ההזדמנות להכיר זה את זה ללא דעות קדומות. לדבריו הצלחנו לשנות את ההסתכלות של כל אחד מאתנו על האחר. הכותבת טוענת שחייבים לנצל שעה זו לחיטוט בשסע העמוק והכואב מכולם בין יהודים לערבים כדי למצוא לו מזור וכדי ליצור חזון לאומי חדש. ערבים השתתפו גם בהפגנות בחיפה, בכרמיאל ובעפולה. הכותבת מקווה, וקוראת לקוראיה לקוות, שהנהגת המאבק תמצא דרך להכליל את הערבים גם בהמשך, וכי הנושא הפוליטי הלוהט הזה, שהוא גם חברתי מאין כמותו, יעלה לדיון למרות הניסיון הנאיבי לחזור ולהדגיש כי המחאה הנוכחית "איננה פוליטית".

לסיכום, הערבים כהרגלם שסועים וקיימים בתוכם זרמים רבים: חלקם מצדד במחאה החברתית וחלקם מגנה אותה. יש כאלו היוצאים ומפגינים, יש כאלה המבקרים אותם ויש כאלה המבקרים את המבקרים. אך שני דברים אינם נתונים בספק: כן, המחאה נפלה על אוזניים קשובות בקרב הערבים; והישגי המחאה, אם יהיו, יפתרו גם את מצוקותיו של הציבור הערבי. כיום, אחרי שהתוודענו להמלצות ועדת טרכטנברג, מתעוררת השאלה: מה תורמת המחאה לקולקטיב הישראלי בכלל למיעוט הערבי בפרט?
נראה כי המיעוט הערבי שואף למען חיים הוגנים בחברה שבה מכבדים את ערכי הדמוקרטיה, ואף פועל לכך, וכי לחלק מהיהודים חשוב גם להכיל את המיעוט הערבי בחברה הישראלית. אך לצערנו דוח המכון הישראלי לדמוקרטיה הנושא את הכותרת "הדמוקרטיה הישראלית לאן?" (הרמן, 2011) מראה כי קיימת נטייה, המעוררת דאגה עמוקה, להדיר את המיעוט הערבי. עם זאת הדוח מעלה כי יש מקום לאופטימיות זהירה מפני שהציבור על כל קצותיו חש שייכות חזקה לקולקטיב הישראלי. כעת מתעוררות שאלות רבות, ובכללן השאלה: האם מחאה שמטרותיה מאחדות קבוצות שונות בישראל יכולה לקדם חברה שוויונית דמוקרטית ולטשטש הבדלים עמוקים הנראים לכאורה בלתי ניתנים לטשטוש?