עתירת הבידוק הביטחוני: ארכה נוספת במתן פסק הדין ומשמעותה

סוגיית הבידוק הביטחוני של אזרחי ישראל הערבים מעמתת מצד אחד את שיקולי הביטחון המתבטאים בשיטת הבידוק הביטחוני שמפעילה מדינת ישראל בשדות התעופה, ומצד אחר – את יחס המדינה כלפי המיעוט הערבי. קראו את מאמרו של אלי בכר על פסקת בג"צ בסוגייה רגישה זו.

זה כחמש שנים מתנהלת בבית המשפט העליון אחת העתירות החשובות והעקרוניות ביותר, המעמתת מצד אחד את שיקולי הביטחון המתבטאים בשיטת הבידוק הביטחוני שמפעילה מדינת ישראל בשדות התעופה, ומצד אחר - את יחס המדינה כלפי המיעוט הערבי.

העותרים טוענים, בפשטות, כי יש לסלק את הרכיב האתני מקריטריון הבדיקה ככל שהוא נוגע לאזרחי ישראל הערבים. המדינה משיבה, תחת החיסיון המוטל על נוהלי הבדיקה עצמם, כי אכן קיימות רמות בידוק ביטחוני שונות בהתאם למידת האיום בכוח הנשקפת מהנוסעים, המתבססות גם על כלל מאפייניו של הנוסע. מכל מקום, טוענת המדינה, אין  רמת בידוק מחמירה ואחידה לכלל אזרחי ישראל הערבים וכי מרביתה של האוכלוסייה הערבית עוברת תהליכי בידוק פשוטים ומהירים.

המדינה הציגה בפני בית המשפט את המערכת הנבנית בהדרגה בנתב"ג, שעיקריה הם הפרדת בדיקת כבודת הבטן מכבודת היד ובדיקתה של כבודת הבטן באמצעות מערכת אוטומטית נפרדת. לטענת המדינה, עם השלמת המהלך בשנת 2013, ישתנה כליל אופן הבדיקה, כך שבדיקת כבודת הבטן לא תתבצע בנוכחות הנוסע, וממילא תשתנה תחושת האזרחים הערבים כי הם נבדקים בצורה מחמירה.

בהחלטת ביניים, שקיבל לפני שבועות אחדים בית המשפט העליון בראשות הנשיאה (בדימוס) השופטת דורית בייניש, קבע בית המשפט כי לאור חשיבותו הרבה של ביטחון התעופה האזרחית יש מקום לדחות את ההכרעה בעתירה עד לאחר יישומה המלא של שיטת הבידוק החדשה ולבחון את חוקיות שיטת הבידוק לאחר יישום השינוי.

קריאה מדוקדקת של החלטת הביניים מלמדת בראש ובראשונה עד כמה בית המשפט אינו שש להכריע בעתירה זו. חמש שנים של דיונים בעתירה, בהרכב בראשות הנשיאה הפורשת, עוררו ציפייה כי בית המשפט יכריע לכאן או לכאן. דחיית ההחלטה בשנה או בשנה וחצי נוספות מלמדת על הדילמה האמיתית העומדת בפני בית המשפט: בית המשפט אינו מעוניין לקבל החלטה שתזעזע את תפיסת הביטחון בנושא הרגיש של התעופה האזרחית ואינו אוטם עצמו מפני שיקולי הביטחון שבבסיסה, ובד בבד הוא אינו יכול להעניק גושפנקה משפטית, ולוּ במשתמע, להבחנה על רקע אתני בין אזרחי המדינה, תהא הסיבה לכך אשר תהא.

יש לזכור כי הבידוק הביטחוני בשדות התעופה הפך זה מכבר, בעיני אזרחי המדינה הערבים, סמל להפלייתם. נוסף על כך החלטה כזו טומנת בחובה את הסיכון הממשי לכך שהשלכותיה של גושפנקה משפטית להבחנה על רקע מוצא אתני בין אזרחי המדינה תנדודנה במהרה לתחומים רבים אחרים, החורגים מעבר לתחום התעופה האזרחית. דומה כי בית המשפט מבין היטב כי הענקת לגיטימציה משפטית כזו מצד בית המשפט העליון עלולה להיות בעלת משמעות הרסנית למרקם היחסים בין יהודים לערבים.

נראה כי בית המשפט העליון מעדיף בכל מאודו להימנע מלפסוק בסוגיה רגישה זו גם מהטעם שקבלת העתירה עלולה להביא להאשמת בית המשפט בפגיעה בביטחון התעופה האזרחית, ולספק בכך תחמושת לגורמים הרבים האורבים ממילא להזדמנות לערער עוד יותר את מעמדו. הימשכות ההליכים, המגיעה כבר לקצה גבול הסבירות, מעידה על כך כאלף עדים.

כדי לטשטש את הדילמה בסוגיה זו, ואולי אף כדי להימנע מהצורך בהכרעה, דוחק בית המשפט העליון במדינה להשקיע בכלים טכנולוגיים שיאפשרו בידוק בקריטריונים אחידים. בהחלטתו קורא בית המשפט למדינה מפורשות לבדוק את האפשרות להשתמש בטכנולוגיה שפותחה, לא רק כדי להימנע מהפומביות שבבדיקה השונה ליהודים ולערבים, אלא גם כאמצעי להביא להאחדה של רמת הבידוק הביטחוני המבוצע לכלל אזרחי המדינה.

קריאה מעמיקה של החלטת הביניים מובילה למסקנה כי בית המשפט העליון מודיע בכך למדינה כי היא מקבלת ארכה נוספת למצוא את הדרך, באמצעות השקעה נוספת בטכנולוגיה, לבצע בידוק ביטחוני שיתבסס על קביעת כללים שוויוניים לכלל אזרחי המדינה. בכך מקווה בית המשפט שיתייתר הצורך במתן פסק דין בסוגיה טעונה זו. גם אם המדינה תדבק בעמדתה, הארכה זו עשויה לתת לבית המשפט את התחושה כי פסק דין עתידי, העשוי לקבל את העתירה, ימצא את מערכת הביטחון כשהיא מצוידת בטכנולוגיה שתאפשר לה יכולת להתמודד בצורה טובה יותר עם השינוי האפשרי בתפיסה.

מכל מקום דומה כי מערכה משפטית זו נכנסת לישורת האחרונה, ומוטב כי הגורמים המופקדים על כך יקדימו להיערך להשלכותיה האפשריות.

*הכותב כיהן בעבר בתפקיד היועץ המשפטי של השב"כ