פוטיניזציה: המתקפה על הזכות להפגין

זכות ההפגנה והמחאה נמצאת הקיץ במתקפה לאחר מפגן המחאה הדמוקרטית של השנה שעברה. ואולם אין להתפלא על כך לנוכח המגמה לחקיקה הפוגעת בחופש ביטוי המקודמת בשנים האחרונות בישראל. קראו את מאמרו של עמיר פוקס על הזכות להפגין.

בקיץ הקודם, ממש כשגל החקיקה האנטי-דמוקרטית היה בשיאו- חקיקה נגד ערבים (חוק ועדות הקבלה, חוק הנַכְּבַּה, הצעות חוקי הנאמנות); חקיקה נגד חופש הביטוי (חוק החרם, הצעות חקיקה נגד ארגוני זכויות האדם, הצעות לתיקון חוק לשון הרע); חקיקה נגד בית המשפט העליון (ניסיונות לפגוע בסמכות בית המשפט לפסול חקיקה של הכנסת, הרעיון להעביר שימועים לשופטי העליון בוועדת חוקה, הניסיון לבטל רטרואקטיבית את בחירת נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים) - פרצה המחאה החברתית. על רקע המתקפה הברוטלית של הכנסת על הדמוקרטיה, נעים היה לראות שישראל נותרה בכל זאת דמוקרטיה מתפקדת. דמוקרטיה שבה העם יוצא לרחובות ומממש את זכותו להפגין, להתבטא ולמחות. גם אנשים שלא הסכימו עם חלק גדול ממסרי המחאה ומדרישות מנהיגיה (וכך גם כותב שורות אלה) חשו התרוממות רוח מביטוי זה של דמוקרטיה, שמשמעותו אינה "שלטון הרוב" אלא שלטון העם. אפילו גורמי השלטון טפחו לעצמם על השכם בזכות הסדר המופתי בהפגנות ובזכות כך שישראל היא דמוקרטיה למופת המאפשרת מחאה לאזרחיה.

ואולם, היה זה אך צפוי כי מדיניות של השתקה ופגיעה בזכויות דמוקרטיות לא תיעצר בערבים, באנשי שמאל ובארגוני זכויות אדם ("סייעני טרור נטו" - כלשונו של שר החוץ). כמו במשפטו הידוע של הכומר מרטין נימלר, "לא הרמתי את קולי", אין זה מפתיע שמשטר הרומס את חופש הביטוי של צורה אחת של ביקורת נגד השלטון ירמוס גם צורות אחרות של ביקורת.

הזכות להפגין ולמחות נתונה במתקפה של ממש בקיץ הנוכחי. החל בהפגנה הספונטנית שאירעה ביום הקמת ממשלת האחדות בהשתתפות שאול מופז (ככל הנראה בשל תסכולם של פעילי המחאה שחשו שאיבדו את מי שהתעתד להנהיגם בקיץ כעמוד האש לפני המחנה) שפוזרה בכוח ובאלימות; המשך בדיווחים חוזרים ונשנים על זימונים תמוהים לחקירות לא חוקיות על "תכניות לקיץ" ושיחות טלפון מאיימות משוטרים; המשך בסירובה של עיריית ירושלים לאשר הפגנות באותם מקומות שבהם אורגנו בשנה שעברה, בטענה של חוזה עם הרכבת הקלה; המשך בהחלטה של עיריית תל אביב שלא לאפשר הקמת אוהלים בשדרות רוטשילד, גם במחיר של פינוי אלים ומעצר ברוטלי של דפני ליף; וכלה בפיזור ההפגנה האלים בסוף השבוע הקודם, שבמהלכו מתועדים בתמונות ובסרטונים אלימות משטרתית מופרזת בצד כמה מקרי ונדליזם מיותרים ומגונים מצד המפגינים. בסוף השבוע האחרון, אף שלא אירעו התנגשויות אלימות, נרשמה קפיצת מדרגה חדשה בשימוש באמצעים חריגים כנגד המפגינים - שימוש בכלי הרכב "רקון", המוגדר לפי אתר רשמי של צה"ל "רכב תצפית מתקדם עליו מורכבים מגוון אמצעי תצפיות, יום ולילה, המשמש את צוותי התצפית בפעילות ניידת ובמבצעים מורכבים", ובמקרה זה היה בשימוש מג"ב. כעת עולות השאלות: מה עושה כלי רכב כזה של צה"ל, שנועד לשימוש בגבולות, במרכזה של תל אביב, מול מפגינים אזרחים? האם לשם כך פותח ונועד כלי זה? מדוע תופסת ההנהגה בישראל את המוחים בתור אויב?

ברובד המשפטי, צריך לומר שהזכות להפגין היא זכות יסוד במדינה דמוקרטית. מובן שהיא אינה מוחלטת ובלתי מוגבלת, אך כל הגבלה שלה חייבת להיות מידתית ומפורשת בצמצום האפשרי. פינוי האוהלים מרוטשילד ביום שישי שעבר מתבסס, לטענת העירייה, על פסיקה של בית המשפט לעניינים מנהליים מסוף הקיץ הקודם (עת"מ 18742-09-11 שפיר ואח' נ' רון חולדאי), המאשר את הצו שהוציאה העירייה לפינוי האוהלים. אלא שפסק הדין מסתמך על מספר האוהלים הרב ועל העובדה שהם שוהים במקום כחודשיים והפכו למטרד קבוע - ואינו קובע כלל גורף המתיר לעירייה למנוע הקמת כל אוהל מחאה באשר הוא.

יש לציין כי בידי המשטרה הסמכות שלא לאשר עריכת הפגנות מנימוקים שונים (בכפוף לערעור לבג"ץ על החלטתה). לכן טענות על הפגנה לא חוקית מבטאות מצב מעגלי: כאשר אין מאשרים הפגנה או כאשר מערימים קשיים על קיומה, מתקבלת הפגנה לא חוקית או כזו הזולגת לאי-חוקיות (כמו חסימת כבישים). כמו כן ראוי להזכיר (גם למשטרה) כי הצורך החוקי ברישיון להפגנה מתעורר רק כאשר מתקיימים כל התנאים המצטברים האלה: מדובר בהפגנה של מעל 50 איש; היא מתקיימת תחת כיפת השמים; כלולים בה תהלוכה או נאומים מדיניים (יש להדגיש כי ההפגנות האחרונות  אכן מקיימת את התנאים האלה).

האם מדובר באוסף מקרי של אירועים? קשה להאמין. למרות הודעת המפכ"ל לאגודה לזכויות האזרח ולמרות הבטחות חוזרות ונשנות מצד השר לביטחון פנים שאין מדיניות מובהקת של דיכוי המחאה, עולה תמונה ברורה של מדיניות שנועדה למנוע את המחאה ולפגוע בחופש הביטוי. חופש הביטוי הוא ציפור נפשה של הדמוקרטיה, ובייחוד חופש הביטוי הפוליטי. דיכוי אלים באמצעות המשטרה של המחאה בקיץ הנוכחי הוא עוד סממן בהתדרדרות הדמוקרטיה הישראלית. ביקורו הידידותי של פוטין בשבוע שעבר בישראל הוא אך סמלי בהקשר זה.