פרידמן מכה שוב

שר המשפטים אינו יודע מנוח. הצעתו האחרונה היא לתקן את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו באופן שיצמצם את היקף תחולתו של חוק היסוד. לפי ההצעה יוכלו הרשות המחוקקת (ואף הרשות המבצעת בחקיקת משנה) לחוקק ככל העולה על דעתן, בכל הנוגע לכניסה, ישיבה והתאזרחות בישראל של מי שאינו אזרח ישראל.

ראוי לזכור, חוק היסוד חסר עד מאוד – לא מוזכרות בו, למשל, הזכות לשוויון, לחופש ביטוי ולחופש דת; והוא חלש עד מאוד – הוא ניתן לשינוי ברוב רגיל. על הרקע הזה תמוהה במיוחד ההצעה לגרוע גריעה נוספת מן התשתית החוקתית הרופפת הקיימת, שהוקמה בדי עמל.

ראוי לבחון את ההצעה לגופה ואת העיתוי שבו היא מועלית.

דברי ההסבר להצעה הם אחיזת עיניים. ההצעה נשענת באופן מסיבי על פסק הדין של ביהמ"ש הגבוה לצדק, שהחליט ברוב דעות שלא לפסול את הוראת השעה המונעת מזוג פלסטיני מעורב (מאזרח ישראלי ותושבת השטחים או להפך) להתיישב בישראל. דברי ההסבר יוצרים את הרושם כאילו ההצעה משקפת את פסק הדין ואת עמדות השופטים. אין לכך כל יסוד – אחדים מן השופטים התבססו בהחלטתם על הנתון שמדובר בהוראת שעה כשיקול להימנע מפסילת ההסדר החוקי. ודאי לא עלה על דעתם שההסדר החוקי ייהפך להסדר של קבע החסין מפני ביקורת שיפוטית, או בלשונם המטעה של דברי ההסבר – שההסדר לשעה יקבל מעמד-על. אם תתקבל הצעת החוק, יהיה אפשר להנציח את ההסדר שבהוראת השעה גם בתנאים של שלום בינינו לבין הפלסטינים.

אין שום קשר בין הרעיון שהמדינה רשאית להגביל בחוק את הגירתם של זרים לישראל לבין שלילת ביקורת שיפוטית על חקיקה בנושא זה. הגבלה – ודאי, אך הגבלה שחייבת לעמוד באמות המידה הנובעות מערכי היסוד של המדינה בהיותה מדינה 'יהודית ודמוקרטית'. לפי המשפט הבין-לאומי אסור להפלות לרעה במדיניות ההגירה על יסוד של השתייכות גזעית או לאומית-אתנית. האם באמת ישראל רוצה לאפשר לעצמה חופש פעולה לאסור את הגירתם של סודנים או שווייצרים?

העמדת הדברים כאילו מדובר באינטרסים של זרים בלבד היא הטעיה רבתי. השאלות הקשות מתעוררות בהקשר של הגירתם של זרים שיש להם זיקה חזקה לאזרחים או לתושבים בישראל, כגון בני זוג שלהם, צאצאים או הורים שלהם.

ברור שמתבקשת ביקורת שיפוטית על כגון אלה, כדי להבטיח שלא תהיה פגיעה בלתי מוצדקת או בלתי מידתית בזכותו של אדם להקים בית ומשפחה בביתו ולחיות עם הקרובים לו ביותר. זכויות אלו משתייכות לגרעין הקשה ביותר של זכויות אדם, ואין שום סיבה שלא תהיה ביקורת שיפוטית על פגיעה בהן. יתר על כן, הנפגעים הפוטנציאליים המובהקים הם מי שאינם משתייכים לרוב היהודי, ובמיוחד האזרחים הערבים של ישראל. מה יבטיח את זכויותיהם מפני חקיקה דורסנית של הרוב? רק דמוקרטיה חזירית, דמוקרטיה ליהודים בלבד, עשויה לאמץ הצעת חוק כזו.

דברי ההסבר נוגעים לאופייה היהודי של המדינה ולהיסטוריה של העם היהודי. על רקע זה גדולות במיוחד המבוכה והאכזבה שמי שמדבר בשמם של אלה איבד לחלוטין את הזיכרון ההיסטורי של היהודים כמיעוט מדוכא ונרדף. מה שהיה שנוא עליו, אין לו כל קושי לעשות לאחר. זהו כישלון מוסרי שאין חמור ממנו.

עיתוי ההצעה הופך אותה למגונה עוד יותר. ההצעה מועלית בעת שלפני בית המשפט עתירה נגד הארכת הוראת השעה שהוזכרה לעיל. יש כאן חזרה על דפוס ההתנהגות של שר המשפטים בפרשת נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, שבה העז השר למתוח ביקורת על בית המשפט בעוד ההליך מתקיים ולנפנף בהצעות להגביל את תחום השפיטות ויצר תחושת איום על בית המשפט. השר, שרוממות עקרון הפרדת הרשויות בפיו, עושה מה ששום שר משפטים לא עשה ושום שר משפטים סביר לא היה מעלה על דל דעתו לעשות – להלך אימים על בית המשפט, ולנסות להשפיע בדרך נלוזה זו על פסיקתו. גם אם השופטים עשויים ללא חת, בדבר אחד השר לא יוכל להיכשל – בערעור האמון של הציבור בבית המשפט. שהרי יהיו בציבור – ולא מעטים – שלא יבטחו בענייניות הצרופה של ההחלטה השיפוטית, בנסיבות אלו של לחץ בלתי מתון.

יש לחזור ולומר, המשך כהונתו של פרידמן כשר המשפטים הוא בגדר סכנה מתמדת למערכת המשפט, לעצמאותה, למעמדה, לזכויות היסוד של הפרטים והמיעוטים בישראל, לאופייה הדמוקרטי והיהודי של המדינה.

מי שמאפשר את המשך הכהונה הזאת נושא גם הוא באחריות לסכנה זו.