שובו של הקיטוב

מזה כמה עשורים, ייצוגה של יהדות התורה ושל קודמתה ההיסטורית, אגודת ישראל, היה חידה בעיני המומחים: כיצד ייתכן שהמגזר החרדי גדל בשיעור גבוה כל כך (4%–4.5% בשנה), ואילו המפלגה המייצגת אותו גדלה בשיעור נמוך כל כך?

לפי הנתונים המוצגים כעת בתקשורת זכתה יהדות התורה, המפלגה החרדית האשכנזית, בכנסת התשע עשרה בשבעה מנדטים, בהשוואה לחמישה מנדטים בכנסת היוצאת. לפי שעה לא ניתנה בשלל הניתוחים והפרשנויות תשומת לב רבה לעלייה ניכרת זו. ואולם, מדובר בנתון חשוב. מזה כמה עשורים, ייצוגה של יהדות התורה ושל קודמתה ההיסטורית, אגודת ישראל, היה חידה בעיני המומחים: כיצד ייתכן שהמגזר החרדי גדל בשיעור גבוה כל כך (4%–4.5% בשנה), ואילו המפלגה המייצגת אותו גדלה בשיעור נמוך כל כך? לגבי העבר נותרת החידה בעינה, אך בהווה נראה כי הצטמצם הפער.
מדוע דווקא עכשיו? אין ספק, הציבור החרדי התגייס; לא לצבא – אלא למען המפלגה שהבטיחה להגן עליו מפני הצבא. בניגוד לתעמולת הבחירות שניהלה יהדות התורה בטלוויזיה, שבה הוצגה כמפלגה חברתית הדואגת לכול, תעמולתה בשטח, בשכונות החרדיות, התמקדה בהיותה הכוח הפוליטי היחיד הדואג לאינטרסים של הציבור החרדי, ובכלל זה הכוח שנלחם עבורו ב"גזרת הגיוס". כשהחרדים מרגישים מותקפים, הם עושים את מה שהם יודעים לעשות היטב: התבצרות.

תחושת ההתקפה איננה נובעת מפרנויה. כמעט כל המפלגות במערכת הבחירות הציגו בפני הבוחר את שאיפתן ל"שוויון בנטל". זהו מונח מכובס, נייטרלי ו"עיוור צבעים" כביכול, לגיוס חרדים. ואולם, הוא לא נייטרלי ולא עיוור צבעים. אף לא אחד מאלה שהעלה אותו על נס חשב באמת למצות את הדין עם אוכלוסיית המשתמטים הלא חרדים. יתר על כן, אף לא אחד ממצדדי ה"גיוס לכול" דיבר על חשיבות לימוד התורה כערך שיש לטפחו ולשמרו גם כאשר יגויסו החרדים, אלא לכל היותר על הנכונות להתפשר עם החרדים ולאפשר פטור מוגבל ל"עילויים", בבחינת אילוץ. המסר הסמוי היה שבני הישיבות אינם באמת אוכלוסייה מועילה, אלא שיש לוותר קצת לטפילים הבטלנים הללו כדי לקדם את סיכויי החקיקה החדשה.

נשמע מוכר? כן, בהחלט, כבר היינו בסרט הזה. עבור ישראלים בני ארבעים ומעלה מהדהדים כאן קולותיהם של רפול בבחירות 1992 ושל טומי לפיד בבחירות 2003. הפעם, ברוך השם, נחסכו מאתנו הקריקטורות האנטישמיות והתיאורים המבחילים, כי בכל זאת החברה הישראלית של 2013 סיגלה לעצמה רגישות סמנטית ברוח הפוליטיקלי קורקט, אך המסר הבסיסי דומה למדי: החרדים הם אסוננו. אז שנאה מוחצנת לא הייתה כאן, אבל גם לא אהבה גדולה. משב רוח של הסתערות בהחלט הורגש באוויר. החרדים יודעים היטב לקלוט את משב הרוח הזה.

העניין הוא שלא רק החברה הישראלית השתנתה מאז שנות תשעים, אלא גם החברה החרדית. בשל שילוב של גורמים, היא החלה בשנים האחרונות, במתינות ובהדרגה, בתהליך של היפתחות, בעיקר להשתלבות בשוק העבודה אך גם להתגייסות לצה"ל. מקצת החרדים החלו להרהר שמא באמת המבנה החברתי-כלכלי של "חברת הלומדים" איננו בריא, או לכל הפחות אינו מתאים לכולם. הלחץ המוסרי המתון, שהופעל עליה מצד דעת הקהל הישראלית הרחבה, בוודאי תרם למגמה זו, גם אם במידה מוגבלת מאוד, בין השאר, משום שהוא לא נוסח במונחים של תעמולת שנאה ולא הסתייע בכוח הכפייה של המדינה.

ואולם, היו מי שאצה להם הדרך. בית המשפט העליון פסק כי חוק טל עתיד להתבטל מאוגוסט 2012, ואם לא ייחקק חוק חדש, שוויוני יותר, ייאלץ צה"ל לגייס את החרדים באורח גורף. החוק הישן בטל, החוק החדש לא נחקק, החרדים לא גויסו, אך החלו לחוש את כוח הכפייה של המדינה הולך וסוגר עליהם. פרופ' ידידה שטרן חזה כבר אז, לאחר מתן פסק הדין, את התגובה המתבצרת של החרדים, והוא צדק. מחול שדים של ממש נפתח בציבור החרדי נגד "גזרת הגיוס". ואם לא די בפסיקת הבג"ץ, עלו על העגלה הלוהטת הזו כל הפוליטיקאים – החל בלפיד, בלבני ובמרצ, דרך נתניהו וליברמן וכלה בבנט – ובכך הגבירו את תחושת המצור. מה שלא הצליחה לעשות המנהיגות הנחלשת של הציבור החרדי הצליחו לעשות כל שוחרי ה"שוויון בנטל". ההתגייסות הייתה נרחבת, ושבעת המנדטים של יהדות התורה הם תוצאתה. ככל הנראה נצפה בעתיד הקרוב בהאטה של מגמות ההיפתחות בשתי הזירות – הן של התעסוקה הן של הצבא.

ומה עכשיו? הקיטוב של רפול וטומי עומד שוב בפתח, וקהל הבוחרים דורש סיפוקים מהירים. מה ראו הבוחרים הללו בדמיונם? האם באמת פנטזו שמחר בבוקר יתייצבו רבבות חרדים בלשכות הגיוס בהתלהבות של מצווה? האם דמיינו מאות אלפי חרדים מצטרפים מחרתיים לשוק העבודה לטובת מעמד הביניים הסחוט? הרי הכול מסכימים כי בכל מקרה מדובר בתהליך שאיננו מתרחש בִּן-לילה. אם כך, מדוע לדחוק את הקץ? מדוע להנחית "גזרות" במקום לתמוך בשקט בתהליכים המתקיימים ממילא? קשה לחמוק מן העובדה שמעבר לרצון לראות חרדים מתגייסים ועובדים היה כאן רצון "להראות להם מה זה!".

לא נותר לנו אלא לקוות שהפוליטיקאים לא ינסו לספק את הסחורה המיידית שקהל בוחריהם תובע מהם כאן ועכשיו, אלא יגלו פיכחון מאופק ויאמרו את מה שהם יודעים ואוהבים לומר תמיד: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". הרב שי פירון, מועמד מס' 2 של יש עתיד, כבר הביע את סלידתו מ"שיר ההשחתה" הזזה. אך אולי מ"שם" הם יראו שהציבור החרדי אינו רק נטל, אלא גם נכס; אולי מ"שם" יראו שעולם הישיבות החרדי לא רק מכביד את עולו על מעמד הביניים אלא גם הפך את ישראל של היום למעצמה של תורה שעוד תיזכר לדורות בתולדות ישראל; ושמא מ"שם" ייווכחו שגם הציבור הזה רוצה ככלות הכול להשתנות, כל עוד השינוי נעשה בקצב מודרג ולא בהצמדת אקדח לרקתו. אין פירוש הדבר שהמדינה אינה צריכה להתערב בתהליכי ההיפתחות. היא יכולה, ואולי גם צריכה, לעודד את השינוי בשיטות שקטות של "מקל וגזר", ואף בהידוק האכיפה על צעירים הרשומים כבני ישיבות אך אינם לומדים באמת. רק שלא תהיה גיבורה על חלשים, שלא תכריז הכרזות ראוותניות, ומעל לכול – שלא תשפוך את התינוק עם מי האמבט. יש גם דברים טובים בציבור החרדי, שכדאי לשמור עליהם. ספק אם הפוליטיקאים שלנו יהיו מפוכחים דיים לנהוג כך. זמן קצר לפני כתיבת שורות אלה מסרו בחדשות שמועה, ולפיה יאיר לפיד מעוניין ב"ממשלה בלי חרדים". לפי האווירה המורגשת כעת, נראה כי הוא וחבריו לצמרת יעדיפו להחזיר לנו את הקיטוב של "ימי שינוי העליזים", למגִנת לבם של אלה מביננו שממש-ממש אינם מתגעגעים אליהם.