מסורת, אידיאולוגיה ורפלקטיביות במחקר החברה החרדית בישראל

18 באוקטובר 2010 | מאת: קימי קפלן

ביום רביעי, 13 באוקטובר 2010, קיים המכון הישראלי לדמוקרטיה כנס בנושא חרדים בחברה משתנה - כלכלה, תעסוקה וצבא. לפניכם עיקרי הרצאתו של ד"ר ניסים ליאון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן במסגרת כינוס זה.

עד לפני שלושים שנה לערך ניתן היה לראות בחקר החברה החרדית בישראל תחום צעיר ודל יחסית מבחינת פרסומים ועניין. לא מעט מהעוסקים במחקר זה מכירים את סיפורו של מנחם פרידמן על צעדיו הראשונים בתחום, עת היו מי מחבריו שניסו להניאו מלעסוק במה שנראה היה בעיניהם כמאובן היסטורי שיתפורר ויעבור מן העולם. אולם מאז דומה כי מחקר החברה החרדית תופס מקום נכבד בסדר היום של מחקר החברה הישראלית ובשיח קובעי המדיניות החברתית והכלכלית בה. אני ממליץ לקחת את ספרו של קימי קפלן 'בסוד השיח החרדי' ולעיין בנספח הביבליוגראפי היעיל אותו הוא ליקט וערך עבורנו, בכדי להתרשם מהיקף המחקר בחברה החרדית בת-זמננו והצטברות הידע הרב על אודותיה. הופעתה של תנועת התשובה בשנות השבעים, התגבשות ההסדרים הפוליטיים עם המפלגות החרדיות לאחר המהפך ב – 1977, הופעתה של ש"ס והשפעתה הרבה על המבנה הקואליציוני בישראל, 'נאום השפנים' של הרב שך, כל אלה הפכו את הדיון בחברה החרדית מעניינם של היסטוריונים חברתיים, סוציולוגים ואנתרופולוגים גם לעניינן של פרופסיות קשיחות יותר, המדומות גם לכאלה הנוטלות חלק בעיצוב מעשי של מדינת הלאום הישראלית. דומה כי לזאת מתכוון קימי בהתריעו כאן, ובמקומות אחרים, מפני ההתעלמות האפשרית מהשימוש בפרספקטיבה היסטורית החיונית להבנת מבנה העומק של הסוגיות העומדות על סדר היום המעשי הנוגע להתמודדות קובעי המדיניות עם התמורות הרוחשות בחברה החרדית. אני מבקש גם להתריע מפני זניחה מהירה מדי של שני כלים שימושיים בחקר החברה החרדית – שתי תזות יסודיות בחקר חברה זו, שדומני כי טרם תש כוחן כגישות המפרות את הדיון בחברה החרדית בישראל.
מעל המחקר בחברה החרדית בישראל עודן מרחפות שתי תזות סוציולוגיות יסודיות. שתי התזות הללו עודן מארגנות את הדיון ואת הפרשנות בחקר החברה החרדית, אם מתוך הסמכה עמן, ואם מתוך ויכוח עמן. התזה האחת היא תזת 'חברת הלומדים'. התזה השנייה היא תזת 'תרבות המובלעת'. להלן אתייחס אל שתי תזות אלה ועל מקומן שעודו רלוונטי לדיון בחברה החרדית לנוכח שלוש ההרצאות אותן שמענו בחלק זה של היום.

מקורה של 'תזת חברת הלומדים' בעבודתו המחקרית והעיונית של הסוציולוג מנחם פרידמן שסוכמה בספרו 'החברה החרדית – מקורות, מגמות ותהליכים'. טענתו הבסיסית של פרידמן היא כי מאז שואת יהודי אירופה והקמת מדינת ישראל מנסה הזרם האולטרא-אורתודוקסי בחברה היהודית לשקם את תרבותו, את אורחות חייו, את הנהגתו ומוסדותיו. הרצון הכללי בשיקום נשען על מעין אחריות לעבר מדומיין שנמחק ועתיד מאיים וחסר וודאות המתרגש על נאמני האולטרא-אורתודוקסיה. "זיכרון השואה" טוענת מיכל שאול באחרונה "הפך בחברה החרדית לגורם תודעתי מגייס לבניית החברה החרדית מחדש" זיכרון השבר שיצר האסון טוענת שאול הומר "בזיכרון מובנה, אידילי-חרדי, של החיים במזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם וטענה להמשכיות מוחלטת של עבר זה".מיכל שאול, 'שיקום החברה החרדית בישראל בצל השואה – להתחיל מישן', עיונים בתקומת ישראל, כרך 20 [בהדפסה].

לטענת פרידמן הרצון בשיקום ובשחזור עולם התורה החרדי יכול היה להיוותר כמשאת נפש קולקטיבית המתגשמת בפרויקטים בודדים, ההופכים לרשת של חיים חרדיים. וכזו אכן התפתחה בתחומיה של הפזורה החרדית מחוץ לישראל. ואולם תפיסה זו הפכה למפעל חברתי ופוליטי מוצק וכולל דווקא בסיוע המדינה הציונית שעמה האידיאולוגיה החרדית מצויה הייתה בעימות היסטורי מובנה. מה שהחל בהסדרים אזרחיים ופוליטיים זמניים בעשור הראשון להקמתה של מדינת ישראל בין שלטון תנועת העבודה למנהיגות הזרם החרדי בישראל סביב שאלת גיוס בני תורה חרדים לצבא, הפך אחר עלייתו של הליכוד בראשות חרות לשלטון ב – 1977 למנגנון פוליטי קבוע המתוחזק מתוך אילוצי המערכת הקואליציונית הישראלית תוך בניית מערך יחסים תלותי של המפלגות החילוניות בכוחם הפוליטי של המפלגות החרדיות. לאורך שנות השמונים הסדר מכסות הלומדים פינה את מקומו לדחיית שירות גורפת לתלמידי ישיבות; התוצאה הייתה הפיכת החברה החרדית בישראל מעוד חברה יהודית אולטרא-אורתודוקסית המתקיימת ב'גלות בין היהודים', למה שפרידמן מכנה 'חברת לומדים', כלומר לחברה שבה 'לימוד התורה הגברי', קרי הלימוד הישיבתי הופך לתשתית הקיום, ההגדרה העצמית והתקן לקיום יהודי נכון. הוא הגוזר את חלוקת התפקידים המגדרית; הוא הגוזר את גבולותיה של החברה כלפי פנים וחוץ; הוא גם הגוזר את השאיפות הפוליטיות.

כוחה של 'תזת חברת הלומדים' אינו טמון רק בעובדה כי המדובר אולי באחת התזות האיכותניות הבודדות בסוציולוגיה ישראלית שניבאה בהצלחה רבה את הבעיות, הדילמות והאתגרים שעמם אנו מתמודדים גם סביב שולחן זה. כוחה טמון גם באלגנטיות הרטורית שלה. בעובדה כי היא הניחה בפני חוקרים, כקובעי מדיניות ומנהיגים בישראל, מושג מפתח, או מה שאנתרופולוגים יכנו 'מטאפורת שורש'; מושג יסודי שבאמצעותו אפשר לתפוס לרגע את לוז עולמה של חברה שלמה. לא פעם משעשע לשמוע כיצד המונח 'חברת לומדים' הופך לעתים ממונח המבטא במקורו גישה ביקורתית כלפי ההסדרים הפוליטיים והכלכליים המאפשרים את קיומה של החברה החרדית בישראל כחברת לומדים למטבע לשון המשרת את התפתחות זו. כך למשל היא התבטאותו של ראש סיעת ש"ס, שר הפנים אלי ישי, לפני מספר שנים, טרם או אחר, הסכם קואליציוני נוסף בו הייתה מעורבת מפלגתו. "תפקידנו" נשמע אומר ישי לאחד הכתבים "הוא להציל את חברת הלומדים". זהו כוחה האיכותני של התזה יאמרו מבקריה, אך גם חולשתה במושגים כמותיים והיסטוריים. ראשית, האומנם אנו מדברים על חברה שבה כולם לומדים? שנית, האין תזת חברת הלומדים משקפת יותר אתוס ליטאי למדני מאשר אתוס חסידי היודע לשלב בין אדיקות וסגירות לבין התערות בעולם המעשה.

ואולם בחינתה של תזת חברת הלומדים אינה עוברת בשאלה כמותית – כמה לומדים מצויים בחברת הלומדים? וגם לא בשאלה הסוציולוגית – איזה קבוצה מתאימה יותר לאתוס הלימוד? בחינתה של תזת חברת הלומדים עוברת לעניות דעתי בשאלה בעלת משמעות איכותית והיסטורית – האם עדיין קיימת היררכיה ברורה בין עולם התורה לעולם המעשה בחברה החרדית ומה משמשת היררכיה זו בעיצוב חיי השגרה החרדית, חיי היומיום? מה מקומה של המסורת האידיאולוגית של חברת הלומדים החרדית בתמורות עליהן מצביע המחקר החברתי בן-זמננו?

את אחת התשובות לשאלות מעין אלה הניח המחקר העוסק ביחסים המגדריים בחברה החרדית. התשתית הארגומנטרית למחקר זה הונחה לפני שני עשורים לערך בידי תמר אלאור באמצעות ספרה 'משכילות ובורות – מעולמן של נשים חרדיות' ומאז הייתה לחלק בלתי נפרד מסדר היום של מחקר המגדר בחברה הדתית בישראל. לגישתה של אלאור לנשים תפקיד חיוני מעין כמותו בתחזוקת חברת הלומדים. עתידה של חברת הלומדים, טוענת אלאור, אינו נשען על גיוס הגברים ללימוד וגם לא על התמיכה המדינתית והפוליטית בהסדר זה, אלא על מידת תמיכתן של נשים במשטר חיים זה. טענתה של אלאור מתוקפת שוב ושוב בשנים האחרונות לנוכח העובדה כי יותר ויותר מחקרים מראים כי אכן בצד הרצון לראות נשים חרדיות הרוכשות השכלה גבוהה והופכות לסוכנות של שינוי בחברה החרדית, ראוי גם לראות בהן סוכנות של שימור ושמרנות. כך למשל היא עבודת הדוקטורט של בלה ליוש המתארת כיצד התמורות בעולם התעסוקה ורכישת השכלה גבוהה להם נשים חשופות בחברה החרדית אכן מעוררת אמביוולנטיות רבה ודילמות שיש ומובילות למחשבה מחודשת ביחס לעולמן ולמשטר החיים בו הן נתונות. כחלק מהתמודדותן של נשים חרדיות עם אמביוולנטיות זו הן מבקשות לראות בדילמות האלה עניין אישי ולא מייצג. הנטייה שלנו, אנשי מדעי החברה, הוא להדגיש את היחס האמביוולנטי הזה. ואולם ראוי גם לראות בדילמות הללו לא רק הזדמנות להצצה אל העולם שמעבר אלא גם הזדמנות לבטא בקול הכרעה אדוקה. בין האסטרטגיות שאותן מציינת ליוש בהתמודדותן של נשים חרדיות שראיינה עם הדילמות נחשפת לא רק גישה פרגמאטית, "פתוחה" ו"מודרנית" בלשון חרדית, או אף ביקורתית כלפי החברה אלא גם של "ניסיון להתבצר במעגל הדתי", הכולל "ניסיון של המרואיינות להחמיר בהיבט הדתי עם עצמן ועם בני משפחתן".בלה ליוש, בין שומרת סף לסוכנת שינוי: נשים חרדיות בתחומי השכלה, פרנסה ופנאי, באור התיאוריה המעוגנת בשדה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2007, עמ' 227.

תזה אחרת שעודה מפרנסת לא מעט את מחקר החברה החרדית היא תזת 'תרבות המובלעת'. מקורה של תזה זו בטיפולוגיות הגבול החברתי שאותן הציעה האנתרופולוגית הבריטית מרי דוגלאס בשנות השישים כבסיס להבחנה בין סוגים שונים של חברות אנושיות. לא אכנס כאן למערכת תיאורטית זו, אין זה שיעור במבוא לאנתרופולוגיה. מה שרלוונטי לענייננו כאן הוא אבחנתה של דוגלאס בדבר קיומן של חברות המתנהלות כמובלעות, כלומר כחברות שגבולותיהם הפנימיים יכולים להיות גמישים ורכים יחסית אך גבולותיהם החיצוניים תדיר קשוחים ועבים. חברות מובלעת מטפחות את סגירותן ומקנות לסגירות רציונאל אידיאולוגי. סביב רציונאל זה שיכול להתבסס על מיתוס יסודי, נבנית תרבות – 'תרבות המובלעת'. מושג זה 'תרבות המובלעת' יובא אל מחקר החברה החרדית בישראל באמצע שנות התשעים על ידי ההיסטוריון עמנואל סיון. באמצעות המושג הזה תרם סיון לבנייה של גישה מחקרית השוואתית, שסייעה לחלץ את 'התופעה' החרדית מהמקרה היהודי ההיסטורי, מההקשר המקומי, והציבה אותו כמקרה סוציולוגי ביחס לתופעות דומות מחוץ לישראל, כלומר ביחס לתרבויות מובלעת אחרות. סיון ראה בחברה החרדית דוגמה לחברת מובלעת דתית המבקשת לשמור בקנאות על מרחק מהחברה הכללית. מובלעת הסביר לנו סיון אינה רק עניין גיאוגרפי של מרחב. מובלעת יכולה להיות גם מרחב סמלי, כלומר מרחק המיוצר באמצעות סמלים כגון לבוש, חלוקה קטגוריאלית בין 'אנחנו' ל'הם' ועוד. גישה זו כפי שציינתי סייעה מאוד להציב את מקרה החברה החרדית כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הכללית של תופעות המכונות בלשון המחקר פונדמנטליסטיות. החברה החרדית הייתה לגישה זו דוגמה קרובה לחברה פונדמנטליסטית, חברה ההופכת את המחויבות למסורת לאידיאולוגיה; חברה היוצרת גבולות עבים בינה לבין הסביבה; חברה המנסה ככל שניתן לבודד עצמה מחיכוך עם עולם החוץ.

הדיון בחברה החרדית כחברת מובלעת שימש ועודו משמש מקור השראה לדיון בתמורות ובשינויים המתרחשים בחברה החרדית. דוגמה מובהקת לכך שמענו בהרצאתה של לי כהנר. שאלת התמורה האפשרית במרחב מוצגת במושגים של מעבר ממובלעת למציאות מרחבית פתוח יותר. אם אתרגם זאת ללשון אנתרופולוגית נוכל להמיר את מושג המרחב במושג האדם ולשאול האם התמורה המרחבית – המעבר מגטו לפרבר - הפכה את תושביה החרדיים של מודיעין עילית לפתוחים יותר? ואולי שאלה אחרת צריכה להישאל – אילו גבולות חדשים תופסים את מקומם של הישנים שנפרצו?

ניקח כדוגמה את שאלת רכישת השכלה גבוהה בידי יוצאי חברת הלומדים. לא נגזים אם נשער כי רכישת השכלה גבוהה, אינה ערובה בהכרח לשינוי סדריה התרבותיים, ואני מדגיש התרבותיים, של חברת הלומדים החרדית. לעתים אולי אף ההפך מכך. ראשית, אין המדובר בהכרח בתהליך השכלה רדיקלי. כלומר אין המדובר באותה תנועת השכלה היסטורית, המזוהה עם התמורות הגדולות בעולם היהודי של המאה התשע-עשרה, זו הפורצת את גדרות המסורת ומציבה עצמה כאופוזיציה וכאלטרנטיבה לעולם הישן בעיניה. לרוב, ואני מדגיש לרוב, המדובר בסופו של דבר ברכישת מקצוע, בשדרוג המשאבים האנושיים, וברצון לקחת מקום לא במהפכה לאומית או סוציאליסטית אלא בהישרדות כלכלית ובתפיסת מקום בכלכלת הצריכה המואצת. מבחינה זו מה שאנו מבקשים לראות כפוטנציאל לכוח הממתן את אידיאולוגיית חברת הלומדים לא בטוח כי תמיד יוביל להשתחררות נרחבת מהסדרי חברת הלומדים ומתרבותה. ואולי אף במקומות מסוימים ההפך. כדוגמה לכך הוא המקרה של האקדמאים החרדיים. לא מעט מהבוחרים ומהבוחרות ללמוד מקצועות אקדמיים בחברה החרדית מנותבים אל מקצועות מדעי החברה, המשפט והמנהל – עבודה סוציאלית, סיעוד, ריפוי בעיסוק, חינוך, משפט, ראיית חשבון ועוד. אחד הדברים המטרידים אותי הוא התרגום של המקצועות הללו אל העולם הדתי השמרני. האם הופכים האקדמאים לגורם שמרני או תמורתי בחברה החרדית? האם הם הופכים לגורם ביקורתי או משלים בחברה החרדית? כיצד יתמודדו הם עם תיאוריות עממיות שהן חלק בלתי נפרד מעולמה של חברת הלומדים כדוגמת הטענה הפסיכולוגיסטית השכיחה בדבר חלוקה מנטאלית בין 'מזרחים' ל'אשכנזים'? טענה הניצבת במרכז משטר ההצדקה של המדיניות הסלקטיבית האתנית או הדתית המצויה במוסדות חינוך חרדיים. אלו הן שאלות פתוחות שראוי לתת עליהם את הדעת. מבחינה זו תוכניות הלימוד האוניברסיטאיות במכללות החרדיות ראוי כי יתנו את תשומת הלב לעובדה כי אין המדובר רק במקצועות טכניים אלא במקצועות היכולים לסייע בהכוונה של חשיבה חברתית חדשה שאינה מקבלת כמובן מאליו את החלוקות האתניות ואת תיאוריות המנטאליות למיניהן, ואולי כן?...

ועוד יש להביא בחשבון כי מגמות השינוי בהן אנו צופים מתוך המחקר העדכני בחברת הלומדים החרדית יש ואכן ייצרו שכבה רחבה של מפרנסים טובים, כך אני מקווה, אולם דווקא הגישה התכליתית המאפיינת את בחירת המקצועות בידי חרדים העוזבים את חברת הלומדים יכול וחושפת אותם בפני מציאות כלכלית-חברתית חדשה שהאידיאולוגיה הישנה של חברת הלומדים ממנה הם נפרדים אולי נתנה לה מענה וחיסון מפניה והנה עתה כבר אינה מסייעת להם. מבחינה זו ראוי להזכיר את קביעתה של אלאור לפני מספר שנים על כי האתגר המרכזי שמולו ניצבת האידיאולוגיה של חברת הלומדים החרדית אינה האוניברסיטה אלא הקניון, לא ההשכלה המשחררת אלא הלוקסוס המשעבד. כלומר, אולי אפשר לומר כי האיום שבפניו ניצבת החברה החרדית בת-זמננו, המבקשת להיפרד מהסדרי חברת הלומדים, אינה מערך של אידיאולוגיות מודרניסטיות הטוענות לשחרור האדם כי אם רוח הרפאים של הקפיטליזם המפריט. האם מוכנה החברה החרדית לאתגר זה? האם היא מזהה אותו? האם יש בידיה כלים בכדי להתמודד אתו? האם הדיון הפסיכולוגיסטי הגדוש בשיח החרדי בסוגיות של יחסים בין בני זוג, חינוך צרכני, שאלת המיניות, התמודדות עם שינויים טכנולוגים, אינו מלמד כי המשבר החדש כבר כאן? ואולי אחת התשובות למשבר היא בנייה מחדש של חברת הלומדים אך הפעם שלא מתוך התבדלות מפני כוחות החוץ אלא דווקא מתוך ניסוח מחדש של היסוד השמרני והתבדלות מפני כוחות הפנים?

מה שאני מבקש לטעון הוא כי לנוכח ניסיוננו לחפש אחר שינויים ותמורות בחברה החרדית ולחפש מתווה תיאורטי או פרקטי שיסייע לחברה החרדית להציל את עצמה מעצמה זנחנו את אחד ההיבטים הבסיסיים הנקשר בתזות כחברת הלומדים ותרבות המובלעת. העובדה כי המדובר בחברה הנשענת על רפלקס פונדמנטליסטי. המונח 'פונדמנטליזם' הוא מרתיע. הוא נתפס בצדק פעמים רבות כחלק בלתי נפרד מרטוריקה פוליטית של מיון ותיוג. אולם במונח הזה 'פונדמנטליזם' אינני רואה ביטוי לדגם חברתי או תרבותי סגור, מנותק, מיושן. גם אינני רואה בו בהכרח מושג המשרת את העניין הדתי בלבד. בעקבות עבודתו של שמואל נח איזנשטדט על שורשיו היעקוביניים של הפונדמנטליזם אני מבקש לראות במושג 'פונדמנטליזם' כמבטא תהליך רפלקטיבי. הפונדמנטליזם כתהליך מאפיין חברות מהפכניות שהתמסדו והיסוד האידיאולוגי הפך בהן למסורת. שימו לב אין הפונדמנטליזם אידיאולוגיה של המסורת, כפי שיש מי שמצביעים כך במחקר החברות הפונדמנטליסטיות. האידיאולוגיה היא המסורת שיש לשמר אותה.

לגישה זו התהליך הפונדמנטליסטי אינו פועל רק מתוך התגובה למתרחש בעולם החוץ. הוא גם פועל מתוך תגובה טהרנית למתרחש בעולם הפנים. ככזה המושג פונדמנטליזם יכול לשרת אותנו לא רק במקרה של שימור אידיאולוגיות דתיות אלא גם במקרה של שימור אידיאולוגיות חילוניות, כדוגמת המקרה של הטיהורים הסטליניסטיים בשנות השלושים של המאה הקודמת. או הניסיון להחזיר עטרת אידיאולוגיית הקיבוץ ליושנה. דומה אפוא כי בצד התמקדותנו בתמורות ובשינויים "המודרניים" להם חשופה חברת מובלעת הלומדים החרדית, לא נוכל להתעלם מהרפלקסיה הפונדמנטליסטית שבתוכה חברה שמרנית ריאקציונרית מעין זו טבועה. רפלקסיה זו תוביל שוב ושוב לניסיון להחזיר עטרת חברת הלומדים ליושנה. רפלקסיה זו תנסה שוב ושוב לאטום את גבולות המובלעת ולהגביה את המחיצות. רפלקסיה זו תייצר לנו חרדיות מסוג חדש, לא רכה ואינטראקטיבית, אלא דווקא אדוקה יותר, שמרנית יותר, מכונסת יותר, מרוחקת יותר, קשוחה יותר. למעשה אנו יכולים לעמוד על התפתחות רפלקטיבית לנוכח המתרחש בפריפריה הגיאוגרפית והאתנית של חברת הלומדים החרדית. אין זה סוד כי ישובי פריפריה חרדית כדוגמת 'תפרח' הופכים להיות האופק של השמרנות הראויה. שם, יאמרו חרדים, אוחזים בחרדיות כפי שהיא צריכה להיות - נזירית, מתלהבת ואדוקה. דוגמה אחרת הוא המקרה של קהילות החוזרים בתשובה המזרחיות. אלו מייצרות לא רק גשר אל העולם החילוני ומפתחות את מה שכיניתי 'חרדיות רכה'. חלקן גם מייצרות אופציות ריאקציונריות של אולטרא-שמרנות חרדית קשיחה. זו מתקשרת עמנו בשפה חדשה, מעוטת מלים אך עמוסה בדימויים ויזואליים. בולט בהקשר זה שיח הצניעות והבניה של קו חרדי שאינו נסמך על מורשת למדנית כי אם על התמודדות עם אתגרי המיניות המערבית. אם הגבול הקודם סומן ביחס לחברת הלומדים וההתרחקות מכל דבר שנודף ממנו ריח השכלה, הרי עתה הגבול החדש משורטט מתוך הניסיון להתרחק מהלוקסוס ומהחשיפה. תרבות הצניעות שהייתה נחלתן של קבוצות שוליים קיצוניות בחברה החרדית מוצאת מקום בולט בשיח ובפרקטיקה של קהילות חוזרים בתשובה, מזרחיות בעיקר.

יתרה מזו. ההתפתחות הפונדמנטליסטית יכולה להתרחש דווקא לנוכח החיכוך עם השיח האקדמי ורכישת ידע אקדמי. הניסיון למיין מחדש ולסווג, הפעם מתוך תפיסה 'מדעית' את העולם היא חלק מתהליך אותו אנו מכנים פונדמנטליזם.

אני מבקש לסיים את תגובתי בהצבעה על בעיה עיונית שנדמה לי כי המחקר בחברה החרדית, ואני בתוכו, טרם השתחרר ממנו ודומני כי שלוש ההרצאות שנמסרו כאן היום אף הן משקפות הלך זה. מדעי החברה ואלו שהצטרפו אליהם לדיון בחברה החרדית מדומים כמי שעסוקים בפענוח החברה החרדית; כמי שהם בבחינת מדריכי תיירים בחברה שרב הנסתר בה על הגלוי. אני מניח כי בעתיד נצפה בשתי מגמות בעניין. האחת היא זו שפתחנו בה. מגמת המחקר ההיסטורי. ההכללות יעברו פירוט והפירוט יעניק לנו ידע מורכב יותר בדבר מבנה העומק של החברה החרדית. מגמה שנייה היא המגמה הרפלקטיבית. אני מחכה לחיבור בנוסח 'אוריינטליזם' שיונח על שולחן המחקר בחברה החרדית. חיבור שיעסוק בהנחות היסוד המודרניסטיות והתרבותיות שהנחו אותנו החוקרים בבואנו לדון בחברה החרדית. אי אפשר להשתחרר מיחסי הכוח שבתוכו מתקיים המחקר בחברה החרדית. אי אפשר להשתחרר מהמשמעות האפשרית הנוגעת להתרשמות של המחקר ממושאיו. לכן, נראה לי כי טוב נעשה אם בצד המשך הדיון בחברה החרדית עצמה, במגמות המתרחשות בה, בגבולות המתפוררים ונבנים מחדש בה, נעסוק גם בפענוח הסביבה המוסדית והמדינתית העסוקה בהבנה ובייצור של חרדיות ישנה וחדשה. אנו זקוקים לא רק לאנתרופולוגיה של יחסי החברה החרדית בינה לבין עצמה ובינה לבין הסביבה הלא-חרדית העוטפת אותה; אנו זקוקים גם לאנתרופולוגיה של המדינה כזו שתתמודד עם השאלה – כיצד השאלות שאותן אנו משיתים על החברה החרדית? כיצד התיאוריות שעמן אנו באים חמושים לדיון בחברה החרדית? כיצד עולם הידע הזה הופך לפרקטיקה המעצבת את החרדים שבתוכנו.

עוד בנושא

מסורת, אידיאולוגיה ורפלקטיביות במחקר החברה החרדית בישראל

עוד בנושא

כנסים

מאמרים ומחקרים

תכניות מחקר

על אודות

על סדר היום

פרויקטים מיוחדים

אירועים

המחקרים שלנו

תמיכה במכון