של מי אתה, דירקטוריון?

הדירקטוריון אמנם נבחר בידי בעלי המניות, אך הוא איננו שלוחו אלא שלוחה של החברה עצמה. דיני החברות והרגולטור נועדו לוודא שחברי הדירקטוריון ושאר נושאי המשרה בבנק יראו לנגד עיניהם אך ורק את טובתו של מי שמשלם את משכורתם – הבנק.

בנק הפועלים קיבל פנייה מהרגולטור – המפקח על הבנקים ונגיד בנק ישראל – ובה הוא מתבקש, בין היתר, להדיח את יושב ראש דירקטוריון הבנק ולחזור בו מבחירתו באחד מעובדי הבנק לתפקיד המנכ"ל. הבנק, לפחות בינתיים, מסרב להיעתר לפנייה. שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק, הסבירה לתקשורת ולעובדי הבנק את התנגדותה לדרישות הרגולטור ואף הפנתה נגדו דברי ביקורת קשים ביותר. ואולם, על פי החוק הסמכות למנות ולפטר את הנושאים בשני התפקידים גם יחד – יושב ראש דירקטוריון ומנכ"ל – מסורה לדירקטוריון הבנק ולא לבעלת מניות השליטה. מדוע, אם כן, היא צד לדיון?

שגרת הלשון גורמת לכולנו להניח שבעלי המניות של חברה עסקית הם בעליה של החברה גופה. כך בחברות פרטיות וכך בחברות ציבוריות, וכך אפילו במוסדות פיננסיים בעלי אופי ציבורי כגון בנק הפועלים. ממילא הנטייה הטבעית היא להניח שהעדפותיה של בעלת מניות השליטה בבנק הן שצריכות לקבוע מי יהיה מנכ"ל הבנק. מן הבחינה המשפטית זו טעות ברורה בהבנת עובדות היסוד של התנהלות ראויה בעולם התאגידי, וחשוב מזה – אין הצדקה לצורת חשיבה זו גם מן הבחינה הכלכלית. בסוגיות אלו עסקתי בהרחבה – מצד התאוריה, מצד הדין ומצד ניתוח המציאות – בשני ספריי האחרונים: הבעלות בחברה העסקית ותכלית החברה העסקית, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לשם הבנת הטעות הבה נניח שלפני דירקטוריון של בנק עומדת הצעה עסקית לקנות נכס ספקולטיבי (למשל ניירות ערך מתוחכמים או בנק במדינה מתפתחת). הסיכון והסיכוי הם תאומים סיאמיים, ולכן כאשר הדירקטוריון שוקל את ההצעה הספקולטיבית, עליו לבדוק את האפשרות של מימוש הסיכוי הגבוה, זה שיצמיח לבנק יתרונות כלכליים אדירים, לעומת מימוש הסיכון הגבוה, שיגרור את הבנק לכישלון עסקי בלתי שגרתי שעלול להתברר כהרה אסון. כיצד יכריע הדירקטוריון? את טובתו של מי עליו לראות לנגד עיניו כאשר הוא שוקל את הסיכוי לעומת הסיכון?

התשובה על שאלה זו מורכבת ביותר. בנק מסחרי הוא אישיות משפטית עצמאית הקשורה בפקעת חוזית עצומה – מיליוני חוזים – עם כל מיני גורמים, שהיחס של כל אחד מהם אל הסיכון ואל הסיכוי שבעסקה הספקולטיבית שונה בתכלית. עובדי הבנק, לדוגמה, הם שונאי סיכון קיצוניים. הרווחים שיצמחו להם מהצלחת העסקה מועטים, אך כישלונה ימיט עליהם אסון של ממש: חלקם (או כולם, במקרה של פשיטת רגל כמו אלו שאירעו לאחרונה בעשרות בנקים אמריקניים) עלולים להיות מפוטרים ולאבד את מטה לחמם. גם לקוחות הבנק שהפקידו בו את כספם הם שונאי סיכון, אך במידה פחותה: אמנם, כמו העובדים, אין הם נהנים מן הסיכוי שבעסקה, אך שלא כמו העובדים, הנזק שייגרם להם במקרה של כישלון הוא נזק מוגבל, דהיינו עד לגובה ההפקדות שלהם בבנק (בהנחה שהמדינה לא תפרושׂ מתחתם רשת הצלה). מנגד, לציבור בעלי המניות של הבנק יש אינטרס שהבנק יקבל עליו סיכונים גבוהים. הם בעלי הרווח השיורי של הבנק, ולכן התממשות הסיכוי שבעסקה תתרום בעיקר לרווחתם. בה בעת כישלון העסקה יגבה מהם מחיר מוגבל, משום שבעלי המניות אינם נושאים, על פי חוק, באחריות לחובות החברה.

לפיכך אם הדירקטוריון תופס את עצמו כשליח של בעלי המניות, משום שהם "בעלי הבנק", עליו להמר על ההצעה הספקולטיבית, אף שהדבר גורם נזק כלכלי לשאר בעלי החוזים עם הבנק, למשל הלקוחות והעובדים. ואכן, המשבר הכלכלי המחיש את מערכת היחסים הרגישה הזאת בצורה מרהיבה: דירקטוריונים של בנקים ושל חברות ביטוח מן הגדולות בעולם התפתו לסיכונים. הם עשו זאת משום שבעלי המניות הרעיפו עליהם בונוסים ואופציות שהפכו את המנהלים לבעלי אינטרס ברור לקחת את הסיכון. משהתהפך הגלגל העסקי והספקולציות תורגמו להפסדים גבוהים, התמוטט מגדל הקלפים העסקי.

מסיבה זו חוקי החברות בישראל ובעולם קובעים כי על נושאי המשרה בחברה העסקית לפעול לטובת החברה, ולא לטובת מי מהקהלים האחרים הקשורים עמה בחוזים, ובכללם בעלי המניות. יש שהאינטרס העצמי של החברה יהיה דומה לאינטרס של בעלי המניות, ויש שהוא יהיה אחר. לא תמיד אהבת הסיכון היא אסטרטגיה עסקית המשרתת את החברה גופה. תכלית החברה העסקית, על פי חוק, היא "לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה".

ומן הכלל אל הפרט: גם החוק וגם ההיגיון הכלכלי אוסרים על דירקטוריון בנק הפועלים לפעול על פי ההנחיות של בעלת השליטה, שרי אריסון. עליהם לפעול באופן עצמאי לטובת הבנק עצמו. הם חייבים לבחור מנכ"ל מתוך חובת אמונים לאינטרסים של הבנק, ולא על פי רצונות ספָּק תשומות ההון של הבנק. המנכ"ל הנבחר יקבל החלטות שישפיעו לא רק על ערך ההשקעה של שרי אריסון, אלא גם על ערך ההשקעות של עובדי הבנק, של נושיו העסקיים ושל לקוחותיו. מאליו מובן שחשיבותו של הבנק השני בגודלו במדינה למשק הישראלי היא אדירה. האינטרסים (החשובים כשלעצמם) של שרי אריסון בבנק מתגמדים לעומת האינטרסים שיש לכולנו בהצלחת הבנק. זו הסיבה שהפעלת שיקול הדעת העסקי של חברי הדירקטוריון בעת בחירת המנכ"ל (ובכל הֶקשר שהוא) חייבת להיעשות בצורה מאוזנת המשקללת את האינטרסים של כלל הצדדים הקשורים במערך חוזי עם הבנק. הדירקטוריון אמנם נבחר בידי בעלי המניות, אך הוא איננו שלוחו אלא שלוחה של החברה עצמה. דיני החברות והרגולטור נועדו לוודא שחברי הדירקטוריון ושאר נושאי המשרה בבנק יראו לנגד עיניהם אך ורק את טובתו של מי שמשלם את משכורתם – הבנק.