מדדי דמוקרטיה: על ההבחנה בין משטרים נשיאותיים למשטרים פרלמנטריים

יציבות פוליטית

יציבות מוגדרת כמצב של היעדר שינויים או שיבושים בתפקודה של המערכת הפוליטית. המדד המקובל לבחינת היציבות הוא היחס בין מספר מערכות הבחירות שנערכו במדינה לבית הנבחרים לבין תקופה ארוכה, לדוגמא 60 שנים. בקצה האחד ממוקמת ארצות הברית, שבה מתקיימות בחירות לבית הנבחרים בכל שנתיים ובאופן קבוע. ונצואלה ממוקמת בקצה השני, ובה הבחירות מתקיימות אחת לחמש שנים בקירוב. אם כך, ובניגוד לדעה הרווחת, ישראל איננה חריגה ביחס ליתר המדינות – בממוצע, מאז הקמתה, התקיימו בה בחירות בכל 3.35 שנים (תוצאת החילוק של 57 שנים ב-17 כנסות).

יציבות בתי מחוקקים בעולם מאז מערכת הבחירות הראשונה, 2006-1945*

   * 61 שנים או פחות.
מקור: מבוסס על נתונים מתוך אתר האינטרנט:  http://www.idea.int , וחישובים שלנו.

שחיתות פוליטית

שחיתות פוליטית קיימת במדינות דמוקרטיות ובלתי דמוקרטיות כאחת. שחיתות פוליטית מוגדרת כשימוש לא הולם במשרה ציבורית כדי לקדם מטרות פוליטיות. אחד המדדים המקובלים הוא מדד תפיסת השחיתות של מכון השקיפות הבין-לאומי (Transparency International), המתפרסם מדי שנה בחודש נובמבר. במדד זה 0 מייצג שחיתות רבה; 10 – היעדר שחיתות, או טוהר מידות. ניו זילנד ופינלנד חולקות ביניהן את המקום הראשון עם השיעורים הגבוהים ביותר של טוהר מידות (9.6), ואחריהן באות דנמרק ושוודיה – כולן מדינות בעלות משטר פרלמנטרי. בתחתית הסולם נמצאות ארגנטינה, מקסיקו וקוסטה ריקה, שבהן נהוגים משטרים נשיאותיים, ותופעת השחיתות בהן היא השכיחה ביותר. ישראל זכתה ב-2005 בציון 6.3, ציון נמוך ביחס למשטרים הפרלמנטריים האחרים.

מדד תפיסת השחיתות (TI) במשטרים נשיאותיים ופרלמנטריים, 2005

 מקור: http://www.transparency.org; וכן: מדד הדמוקרטיה הישראלית 2006: תמורות במערך המפלגות בישראל – התפוררות או היערכות מחדש?, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006, עמ' 22.

פערים חברתיים (מדד ג'יני) 

מדד ג'יני הוא אחד המדדים המקובלים לבחינת מידת האי-שוויון או הפערים החברתיים. ערכי המדד נעים בין הערך 0, המלמד על שוויון מוחלט בהתפלגות ההכנסות, לבין הערך 1, המלמד על אי-שוויון מוחלט.
בתרשים שלהלן אפשר לראות בבירור כי במשטרים הנשיאותיים (מופיעים באדום) פערי השוויון הם הגבוהים ביותר. וכך, בקולומביה, במקסיקו ובארגנטינה הפערים החברתיים הם הגבוהים ביותר; לעומת זאת בשוודיה, בבלגיה ובנורווגיה הפרלמנטריות קטן הפער בין עשירים לעניים באופן ניכר. ההסבר להבדלים הללו בין המדינות קשור למדיניות הרווחה הנפוצה במשטרים הפרלמנטריים.

אי-שוויון במבט משווה (מדד ג'יני)   

מקור: (http://hdr.undp.org ,Human Development Report, (2005.

נשים בבתי נבחרים

אחד הקריטריונים המקובלים בספרות הוא בחינת ייצוג הנשים בבתי המחוקקים. ככל ששיעור הנשים גבוה יותר, כן מתקיים עקרון השוויון בייצוגיות. בשום מדינה שיעור הנשים הנבחרות אינו מגיע ל-50%. השיעורים הגבוהים ביותר נמצאו במדינות הסקנדינוויות הפרלמנטריות.
התרשים שלהלן מראה כי בשוודיה, בנורווגיה, בפינלנד ובדנמרק ייצוג הנשים בפרלמנט הוא הגבוה ביותר. באופן כללי אפשר לראות כי במשטרים הנשיאותיים (אוקראינה, ונצואלה, רוסיה ואחרות) שיעור הנשים נמוך באופן יחסי. בבחירות 2006 נבחרו לכנסת ישראל 17 נשים בלבד (מתוך 120 נבחרים; 14%), שיעור נמוך בהשוואה למשטרים הפרלמנטריים המובילים.

נשים בבתי נבחרים (באחוזים), 2006

 

מקור: אשר אריאן, ניר אטמור, יעל הדר, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2006: תמורות במערך המפלגות בישראל – התפוררות או היערכות מחדש?, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006, עמ' 63.

הכמיהה למנהיג חזק 

בצד התמיכה של רוב הציבור בישראל בשיטה הדמוקרטית יש רוב התומך ב'מנהיגים חזקים'. בשנת 2006 אמרו 56% מהנשאלים, יהודים וערבים, שהם מסכימים לטענה ש'מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים'. הכמיהה ל'מנהיגים חזקים' בהשוואה בין-לאומית חושפת כי בישראל יש כמיהה ל'מנהיג חזק' במידה גבוהה לעומת דמוקרטיות אחרות: בקצה האחד ניצבות דנמרק, נורווגיה איטליה ומדינות פרלמנטריות אחרות – בכולן רוב הנשאלים הסתייגו מהתמיכה בקביעה זו. אולם במדינות שבהן משטר נשיאותי דוגמת קולומביה, מקסיקו, ונצואלה, צ'ילה ואף ארצות הברית, שיעורי התמיכה ב'מנהיגים חזקים' גבוהים בהרבה מאלה שבהן נהוג המשטר הפרלמנטרי. עובדה זו מצביעה, במידה מסוימת, על חולשה תרבותית וערכית של הדמוקרטיה הייצוגית. שיעורי תמיכה גבוהים ב'מנהיגים חזקים' מצביעים גם על בעיית לגיטימיות של השלטון באותן מדינות.

הכמיהה למנהיג חזק בסקרי דעת קהל שונים בעולם

 

מקור: http://www.worldvaluessurvey.org World Value Survey, 2005; וכן: אשר אריאן, ניר אטמור, יעל הדר, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2006: תמורות במערך המפלגות בישראל – התפוררות או היערכות מחדש?, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006, עמ' 74.