תנועת ההתנגדות וההכרזה בספטמבר

אפשרות הכרזתה של מדינה פלסטינית במסגרת עצרת האו"ם מעוררת אי נוחות הן בקרב מדינת ישראל והן בקרב תנועת חמאס. נדמה כי זו האחרונה אינה מתכחשת לצורך בהכרה בינלאומית אך באותה מידה מתקשה לחיות בשלום אם המהלך אותו מובילים אויביה הפוליטיים מבית. על הנימוקים העומדים מאחורי עמדה זו, קראו במאמרו של שלומי דסקל.

מזה חודשים רבים מתנהל קרב איתנים בין-לאומי ודיפלומטי בין הרשות הפלסטינית למדינת ישראל, על רקע כוונתה של הראשונה לבקש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית עצמאית. במסגרת העימות מנסה כל צד לקושש למחנהו תומכים רבים ואיכותיים ככל שניתן, ובתוך כך כל משתתף שמצטרף למערכה מביע את עמדתו בסוגיה. לכאורה נדמה כאילו שחקן אחד, בכיר למדי, נעלם ונאלם: קולה של תנועת ההתנגדות האסלאמית, "חמאס", כמעט ואינו נשמע בים הקולות וההתבטאויות ונדמה כי היא איננה גורם או בעלת עניין בעימות זה. אך לא כך הדבר; רוחות הקרב הדיפלומטי הגיעו גם ל"חמאס".

עדות לעניינה של התנועה במהלכים המדיניים ניתן למצוא בגיליון חודש ספטמבר של ירחונה,"פִלַסְטִין אל-מֻסְלִמָה". חשיבותו של כתב עת זה, שיוצא לאור מראשית שנות ה-80' בבריטניה, נובעת מכך שהוא מציג את הלך הרוח בתנועה ואת הקו האסטרטגי שמנחה אותה. עורכיו מגדירים אותו כ"כתב עת פלסטיני-ערבי-אסלאמי, שנושא את זהות ההתנגדות בפלסטין ונוטה לדאגות העם הפלסטיני ובעיותיו, מאמץ את זכויותיו ומגן עליהן". על שער הגיליון האחרון מתנוססת אמנם תמונה מהפיגוע באוטובוס הישראלי שעשה דרכו לאילת בחודש אוגוסט, אך החלק הארי של הירחון הוקדש לדיון בסוגיית התהליך המדיני וההתפתחויות בזירה הבין-לאומית. עיון במאמרים שפורסמו שם מבהיר את עמדת התנועה, חששותיה וההערכות לעתיד. ככלל ניתן לומר כי הקו השולט הוא שלילת הפנייה לאו"ם ולמוסדות הקהילה הבין לאומית. הסיבות לכך רבות, מגוונות ולעיתים אף סותרות זו את זו, אך ממכלול המאמרים ניתן לאתר את המרכזיות שבהן.

ראשית, עצם הפנייה לגורמים "חיצוניים", קרי האו"ם והקהילה הבין-לאומית, מהווה לדעת התנועה בגידה ברעיון "ההסתמכות העצמית" שתוביל לשחרור העצמי הפלסטיני, רעיון שמלווה את התנועה הלאומית הפלסטינית משנות ה-50'. האשמה זאת איננה חדשה; מזה מספר שנים טוענים אנשי "חמאס" כלפי אחיהם-יריביהם באש"ף כי האחרונים שכחו את גרסת ינקותם, בגדו בערכי היסוד הפלסטיניים ונטשו את הדרך הנכונה. השאיפה להגיע למדינה פלסטינית עצמאית מעבירה את אנשי אש"ף על דעתם, סוברים דוברי "חמאס", והם מוליכים את התנועה הלאומית הפלסטינית אל עברי פי פחת. למזלה של האחרונה, "חמאס" שומרת על הגחלת הלאומית ועל דרך הישר. המודל הראוי לפי שיטת "חמאס" הוא רצועת עזה; אמנם בימים אלה היא נתונה תחת מצור, אך היא שוחררה מידי הישראלים ולא בדרכים מדיניות. ככלל, אליבא ד"חמאס", הפנייה לזירה המדינית היא עדות לשינוי בסדר העדיפויות הלאומי מצד אנשי אש"ף. זאת גם הייתה הכותרת של החלק שהוקדש לנושא בירחון: "פרויקט המדינה הפלסטינית: כשל בביצוע המדיני והוכחה לשינוי סדר העדיפויות". לדידם של אנשי "חמאס", בראש סדר העדיפויות צריכה לעמוד המלחמה בכיבוש הישראלי, שכן אי אפשר להוביל מהלכים מדיניים בעוד האדמה הפלסטינית נאנקת תחת כיבוש זה.

שנית, התנועה חוששת כי הכרה בין-לאומית במדינה פלסטינית שגבולותיה הם קווי 67' תקַבּע סופית את צורתה הגיאוגרפית של הישות המדינית הפלסטינית ובעקבות זאת תנציח סופית את הסתפקותה  של התנועה הלאומית הפלסטינית ב-22% משטח פלסטין ההיסטורית ואת ויתורה על החלום להשתלט על יתר השטח, דהיינו על מדינת ישראל. בכך יונצח פיתרון הקבע, שאליו חותר אש"ף מזה שנים מספר ושנשלל על ידי תנועת ההתנגדות האסלאמית הפלסטינית מכל וכל. לחרדתם של אנשיה, תוצר לוואי של הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 67' יכול להיות הכרה במדינת ישראל ובגבולותיה והסכמה לשיבת פליטים פלסטינים אך ורק למדינה הפלסטינית.

"חמאס" מנצלת את עצם הפנייה לאו"ם כמהלך אפולוגטי נגד יו"ר הרשות הפלסטינית ודרכו. לטענת דבּריה, דרכו של אבו מאזן, המשא ומתן, כשלה והוא פונה לאו"ם על מנת להראות לעמו ולבוחריו כי הוא מצליח בכל זאת לזכות בהישגים כלשהם. עם זאת, אנשי "חמאס" מזהירים כי אבו מאזן לא למד ולא שינה את "דרכו הקלוקלת" שכן הוא אינו מתנער מאסטרטגיית המו"מ אלא שב ומכריז כי הוא דבק בה. לשיטתם, הפנייה לאו"ם אינה אלא מהלך טקטי באותה אסטרטגיית-על מבית מדרשו של יו"ר הרשות, "מזימה" שכל תכליתה להכריח את ישראל לחזור לשולחן המו"מ. ב"חמאס" טורחים להזכיר כי אין כיוזמת השלום הערבית להדגים את כישלון אסטרטגיית המו"מ; בעוד הצד הערבי שב ומאשרר פומבית ורשמית את דבקותו ביוזמה לנורמליזציה כלל-ערבית עם ישראל, הצד הישראלי, על מנהיגיו השונים בתשע השנים שעברו מאז פרסומה בשנת 2002, דחה אותה.

לצד כל הטיעונים שהוזכרו עד כה לא שוכחים אנשי "חמאס" להבהיר כי ללא הכרה בין לאומית החזון הלאומי הפלסטיני לא יקרום עור וגידים, אך באותה נשימה הם מסבירים כי הכרת העצרת הכללית של האו"ם במדינה פלסטינית היא צעד הצהרתי ותו לא. טיעון זה כמובן שומט את הקרקע מתחת לטענה כאילו הצלחת צעדי יו"ר הרשות הפלסטינית תקבענה עובדות בלתי הפיכות.
פניית ההנהגה הפלסטינית לאו"ם הציבה את מדינת ישראל בפני סיטואציה מורכבת, מאתגרת ולא נוחה. מן העיון בביטאון "חמאס" ניכר כי האתגר וחוסר הנוחות אינם נחלתנו הבלעדית. "חמאס" איננה מתכחשת לצורך בהכרה הבין-לאומית אך באותה מידה היא מתקשה לחיות בשלום עם מהלך מעין זה, שאותו מובילים אויביה הפוליטיים מבית. בשלב זה ב"חמאס" ממתינים כמונו לתוצאות ההצבעה באו"ם ולהשלכותיה. ברור לדוברי "חמאס" כי הצלחת המהלך תחזק את הגורם הלאומי החילוני הפלסטיני ותזרים דם חדש בעורקיו. לא זאת אף זאת, הצלחתו תזעזע את אחד מעמודי התווך של התנועה, ההטפה למאבק מזוין כדרך היחידה להגיע להישגים מדיניים, ותאלץ אותה להסתגל, כדרכה, למציאות המדינית החדשה. ברם, אם המהלך ייכשל, כפי שמעריכים בביטחון הכותבים ב"פלסטין אל-מסלמה", במשרדו של אסמאעיל הניה או במשרדי מערכת הירחון לא יזילו דמעות.

שלומי דסקל הוא עוזר מחקר בתוכנית רפורמות במדיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה