האקדח האמיתי

עצם היכולת של הרוב הפוליטי, ולו הזעום ביותר בישראל, לשנות את כללי המשחק תוך כדי המשחק, היא האקדח האמיתי המונח על שולחנה של כל קואליציה בישראל.

"אקדח על השולחן", כינתה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, את תמיכת שרת המשפטים איילת שקד בהצעת חוק פרטית, שנועדה לשנות את הרוב למינוי שופט עליון בוועדה לבחירת שופטים משבעה לחמישה חברים בלבד, מתוך תשעת חברי הועדה. זאת, בדומה לשיטה שנהגה עד התיקון שהנהיג ח"כ גדעון סער בשנת 2008. תיקון זה נומק אז בצורך לחזק את כוחם של הנציגים הפוליטיים בוועדה, כך ששלושת נציגי בית המשפט, בצירוף נציג האופוזיציה ואחד מנציגי לשכת עורכי הדין לא יזכו לרוב אוטומטי בוועדה. התוצאה היתה חוק שמעניק למעשה וטו גם לשופטים וגם לשלושת נציגי הקואליציה, וכופה על הצדדים מינויים שזוכים לקונצנזוס רחב, ולהגיע להסכמות ופשרות.

אלא, שבזמן כהונת הממשלה הנוכחית נוצר מצב בו שני נציגי הכנסת הם מהקואליציה. חבר הכנסת רוברט אילטוב מישראל ביתנו נבחר בתחילת כהונת הכנסת הנוכחית על משבצת האופוזיציה ובינתיים הצטרף לקואליציה. משמע כי לקואליציה יש נציגות של ארבעה חברים, ודי להם בצירוף נציג אחד מלשכת עורכי הדין ליצירת רוב. שינוי החוק אם כן לא נשען על שום תפיסה אמיתית של צורך בתיקון החוק, על הערכת השפעותיו לטווח ארוך, או על אידאולוגיה – אלא על נסיון נקודתי למקסם את הסיטואציה הפוליטית עד תום. יש לציין שאף שמדובר בתיקון של חוק רגיל (חוק בתי המשפט), מהותו של התיקון היא של הסדר חוקתי מהמעלה הראשונה, וברור שמקומה הראוי של הוראה כזו, הוא בחוק יסוד (או בחוקה העתידית).

עצם היכולת של הרוב הפוליטי, ולו הזעום ביותר בישראל, לשנות את כללי המשחק תוך כדי המשחק, היא האקדח האמיתי המונח על שולחנה של כל קואליציה בישראל. אקדח זה מאפשר לה, ברוב של 61 חברי כנסת בלבד לתקן שוב ושוב את חוק יסוד הממשלה ובכך את שיטת הבחירות, את מספר השרים, ואת אחוז החסימה. ברוב רגיל יכולה הכנסת להכניס תיקונים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהוא היסוד כמעט לכל המפעל החוקתי של זכויות האדם בישראל. הקואליציה יכולה לשנות את חוק יסוד השפיטה ולפגוע בסמכויות בית המשפט. היא יכולה לתהות, ככל שעומד להבחר נשיא שלא כלבבה, שמא יבוטל מוסד הנשיאות. כך היא יכולה לתקן את חוק יסוד הכנסת בעקבות כל התבטאות או מעשה שלא נושא חן בעיני חלק מחבריה – ולהפכה לטריבונל שיפוטי שבכוחו להדיח חברי כנסת. כל זאת משיקולים צרים של נוחות פוליטית מיידית, ברוב רגיל או "משוריין" של 61 חברי כנסת בלבד, ובהליך סטנדרטי לחלוטין, מזורז, שלא הולם את העובדה שהכנסת למעשה חובשת את כובעה כרשות מכוננת ומתקנת את החוקה דה-פקטו של מדינת ישראל.

כל זאת נובע מהיסודות הרעועים עליהם יושב המבנה החוקתי במדינת ישראל. בהעדר חוקה – שבה יש יציבות, יש שריון, יש כללי משחק ברורים ויש כללים כיצד מתקנים את החוקה, ברוב מיוחד, בהליך ארוך ותוך כדי דיון ציבורי ראוי – האקדח יהיה על השולחן כל העת, וכפי שעינינו רואות מפעם לפעם – גם ייעשה בו שימוש.

כל עוד אין לנו חוקה, יש לקוות כי מנהיגי המדינה ינהגו כמדינאים ולא כדמגוגים, שעל ההבדלים ביניהם עמד מנחם בגין:

"הדמגוג, כל עוד יש לו רוב, רוצה להבטיח לו ולעצמו יד חופשית. הוא אינו רוצה להעלות על הדעת שבאחד הימים הוא יהיה במיעוט. הוא חוטף, ואיננו רוצה שום יסודות קבועים. ואילו המדינאי יודע שרוב ומיעוט במדינה מתחלפים ומשתנים. בהיותו במיעוט הוא מקבל את דין הרוב, אבל הוא יודע שהוא זכאי לתבוע לעצמו זכויות מסוימות. הוא מוכן לקבל אותן מתוך הנחה שכאשר יהיה הוא ברוב, יתן אותן הזכויות למיעוט. זהו ההבדל ביחס לחוקה בין שני הטיפוסים האלה."

המאמר פורסם בהארץ.