דתיים במשפט

חלקם של יוצאי הציונות הדתית בעילית המשפטית של ישראל גדול ממשקלם באוכלוסיה, אף שגדולי רבניה בזים לה בלבם ובפיהם.

לא פחות ממחצית השמות ברשימת הארוכה של 28 מועמדים לבית המשפט העליון הם בוגרי החינוך הממלכתי-דתי. זהו ייצוג יתר קיצוני, יחסית לחלקו של החינוך הממלכתי-דתי במערכת החינוך הישראלית. הרכבה של הרשימה החדשה מבטא את העובדה שמערכות השירות הציבורי בישראל מוצפות במשפטנים דתיים, לא רק בשורות האחרונות אלא גם, ובגדול, בשורות הקדמיות ביותר.

שלושה משופטי העליון, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה הם קצה של שורה ארוכה מאד של משפטנים מבית הגידול הדתי שהבשילו לתפקיד לאומי רב חשיבות בזירה המשפטית. גם מערכות הקשורות במשפט – למשל, יו"ר וועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת האחראית על עיצוב החוקים, ומפכ"ל המשטרה, האחראי על שמירתם, כמו גם שר המשפטים הקודם ומפלגת הבית של השרה הנוכחית – מונהגות על ידי אנשים מאותו רקע.

מדובר בחידוש גדול. עד לא מזמן היה נהוג שבבית המשפט העליון שמור "כיסא דתי" ייצוגי אחד. המחשבה היתה שנדרש שופט שיוכל ללחלח את הפסיקה הישראלית בציטוטים נאים – ואולי אפילו בקווי מחשבה רעיוניים – הלקוחים ממקורות המשפט העברי. הכיסא הדתי מילא גם תפקיד של סימון השותפות בין ההגמוניה הישראלית, החילונית, לבין הציונות הדתית בהקשרים תרבותיים, חוץ פוליטיים. השופט מנחם אלון, קודמיו ויורשיו, מילאו את התפקיד האמור בהצלחה רבה, תוך שהם מאותגרים על ידי כוחות גדולים, בחזית כפולה: מצד אחד ההגמוניה החילונית ומצד שני ההנהגה הדתית. אלו גם אלו ראו בשופט הדתי חריג בעייתי.

מרבית השופטים ראו בחבריהם הדתיים שותפים מלאים למשימה השיפוטית, אך סימנו את הבחירות הערכיות האופייניות לזהותם, ואת משיכתם למקורות המשפט העברי, כעניין שראוי לגדרו ולתחמו היטב למען לא תזלוג השפעתו אל מרכז הבמה ואף יחלחל אל הנורמה הנוהגת. המשפט העברי והעדפות יהודיות מסורתיות לפירוש המציאות שימשו אבקת סוכר שבוזקים על העוגה ליפותה; אך עיקר העוגה, כך היה ברור לכול, חייבת להיות עשויה סולת נקייה מהשפעות אלו. ניסח זאת היטב השופט המנוח מישאל חשין כשקבע כי השפעת המשפט העברי על הפסיקה "הייתה שולית, ויותר משקבע עיקרים הפיץ ריחו ניחוח".

הכיסא הדתי יצר מצב לא ראוי של "הטרוטופיה"; קרי, הרוב ההגמוני בבית המשפט הניח שמאחר ויש "דתי" ייצוגי בהרכב, שאר השופטים פטורים מלעסוק באופציה התרבותית והלאומית שמציע לנו הזיכרון ההיסטורי הקיבוצי. השופט הדתי אחראי לכך. הוא מכובד, אח לשפיטה, אך קולו נשמע רק כמיעוט שבדרך כלל איננו קובע.

קשה אף יותר הוא יחסה של ההנהגה הרבנית לשופטים דתיים. פוסקי ההלכה – מקצה אל קצה – מקטלגים את בתי המשפט כ"ערכאות של גויים", שהן, כידוע, בלתי לגיטימיות בעולם הדתי ומי שפונה אליהן, לפי השולחן ערוך, "הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים ידו בתורת משה רבינו עליו השלום". רבנים חרדיים (מהחזון אי"ש ועד לרב עובדיה יוסף) ורבנים ציונים-דתיים (מהרבנים הראשיים אברהם שפירא ומרדכי אליהו ועד לרב יעקב אריאל) מחילים את הקטגוריה הגלותית של ערכאות של גויים על בתי המשפט של המדינה היהודית והדמוקרטית ובכך פוסלים את כשרותה הדתית. הגדיל לעשות הרב הראשי של חולון, הרב אברהם יוסף, אשר קבע כי יש לפסול את צירופם של שופטים דתיים כמי שמשלימים מניין של מתפללים.

לא עומדת לה למערכת המשפט הישראלית העובדה שהיא סממן מרכזי של הריבונות היהודית המתחדשת; שבאולם בית המשפט מוצב דגל המדינה וסמל המנורה; שהיא פועלת מכוח סמכות שמוענקת לה על ידי רשות מחוקקת שנבחרת על ידי הציבור כולו, שרובו הגדול יהודי. הניסיונות של כמה רבנים ציונים למצוא בסיס הלכתי להכשרת בתי המשפט – ובהם הרבנים מ"צ נריה ושלמה גורן, כמו גם ההיתר המדוד לפנות לבתי המשפט בענפי משפט מסוימים, אין בהם כדי לבטל את המכשול המרכזי של העדר קול הלכתי שמתיר באופן עקרוני היזקקות של שומרי תורה ומצוות למשפט המדינה. ככלל, ניתן לקבוע בצער כי גדולי הרבנות הציונות הדתית בדורנו, אשר מהדרים במצוות הריבונות, בוזים בלבם ובפיהם את הרשות השופטת.

למרות הפניית הגב הכפולה - הן מצד מנהיגות המשפטית המקצועית והן מצד המנהיגות התורנית הדתית, הציבור הדתי בהמוניו לא רק שהוא פונה לקבלת סעד בבתי המשפט אלא גם מבקש מימוש מקצועי בקריירה משפטית. הבשלתו הנוכחית של מהלך זה מצמיחה את המנהיגות המשפטית החדשה של מדינת ישראל. מהן המשמעויות וההשלכות של השינוי ההיסטורי?

בהיבט הסוציולוגי, יש כאן ביטוי עמוק לתהליך נורמליזציה של הקיום הדתי לאומי בחברה הישראלית. מצד אחד הדתיים שוב אינם נתפסים כגלגל עזר של התנועה הציונית, אלא משמשים בתפקיד מרכזי בהובלתה. המשפט הישראלי, שהוא מנוע רב עוצמה בחיינו הלאומיים, הוא זירה שהדתיים מעוניינים בה ומצליחים להשפיע על עיצובה. מצד שני הדתיים אינם מוכנים להתמסר לפרשנות הלכתית שמתנכרת לרשות השופטת של המדינה היהודית. בניגוד לרבניהם, הם רגישים לשינוי הגדול שחל בחיינו הלאומיים ורואים בבתי המשפט הממלכתיים ובמערכת המשפט החילונית "ערכאות של יהודים", גם אם אינם מיישמים את דין ההלכה.

בהיבט המהותי יש לקוות שלמעורבות העמוקה של הדתיים במשפט הישראלי תהיה השפעה מטיבה בדמות תרומה לחיבור הרמוני יותר בין הריבונות היהודית המתחדשת לבין שקיעי הזהות היהודית לדורותיה. יש להתנגד מפורשות לכל כפייה דתית, אך יש לחתור למימוש התקווה הגדולה לעיצוב מערכת המשפט בדרך שתושפע ותקבל השראה מההעדפות התרבותיות האופייניות ליהודים. בכך תיטען הגדרתה המשפטית של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" תוכן של ממש.

המאמר פורסם במקור ראשון