שמאל-ימין-יהדות
הפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים עצבה משוואה לפיה דתיות, מסורתיות, וזיקה ליהדות ולערכיה שייכים לימין, וחילוניות, מנותקת, לפעמים באופן דווקני מכל אלו, מזוהה עם המרכז והשמאל. המשוואה הזו רעה לשמאל ולמרכז וטרגדיה ליהדות.
בתקופה האחרונה פוליטיקאים ואפילו מפלגות מגלים את יהדותם. ליהי לפיד מפרישה חלה. יאיר לפיד מתעטף בטלית בכותל. מפלגת העבודה מוציאה דף פרשת שבוע בו מככבים יושב הראש שלה וחברי כנסת אחרים. במאבקי השבת, רוב חברי הכנסת של האופוזיציה, נשמעים יותר נכונים לפשרה מאשר למאבק למען האופי החילוני של השבת. ועוד כהנה וכהנה סימנים לכך שגם המרכז-שמאל החילוני, איכשהו נהיה מסורתי יותר וחילוני פחות.
התופעות הללו זוכות לקיתונות של ציניות ולגלוג. פרשנים פוליטיים רואים את הכל דרך החריץ שבקלפי ומסבירים שהאלקטורט הדתי קורץ. יריבים פוליטיים חוששים מתחרות על בוחרים. חילונים מושבעים מביטים ומבט חצי משועשע חצי מבועת בחיבה למסורת שאחזה פתאום את מי שעד לפני רגע היו, לכאורה, חילונים מושבעים כמוהם. ציניות, זלזול ולעג זו הדרך הקלה לפטור את השינויים הללו. אבל זו גם החמצה שמבטאת חוסר הבנה של שינויים שמתחוללים בחברה הישראלית ובאים לידי ביטוי, כך נראה, גם בקרב מנהיגים חילונים.
בשנים האחרונות מתחוללים שני תהליכי עומק שמשנים את הנקודה הארכימדית של היחס בין המסורת היהודית והחברה בישראל: התחדשות יהודית והמסורתיות החדשה.
כבר למעלה משני עשורים פועלים בישראל בתי מדרש פלורליסטיים, בהם לומדים ומלמדים את המקורות היהודיים מתוך נקודות מבט שונות מזו האורתודוכסית. הדרך החדשה שמציעים בתי המדרש להתבוננות ולימוד של מקורות יהודיים, מאפשרת גם לחילונים גמורים להכיר את המקורות ולהיות חלק מהשיח עליהם. בנוסף, פועלים בשטח עשרות ארגונים העוסקים בהתחדשות יהודית: קיום טקסים יהודיים, אלטרנטיביים לאלו האורתודוכסיים, בקרב קהילות ברחבי הארץ, וקידום שיח על משמעותה של היהדות כמסורת וכתרבות, עבור מי שאינו מבאי בית הכנסת. רעיונות אלו, מחלחלים למרחב הציבורי הישראלי ומשפיעים עליו.
במקביל, הזהות הדתית (בציונות הדתית) הולכת ומשתנה לנגד עיננו. אם בעבר ההבחנה בין דתי לחלוני הייתה חדה, היום דתיים רבים חיים על הרצף שבין הדתי לחילוני ובוחרים אילו מצוות לקיים ומאילו להתעלם, וחילונים חשים בנוח לאמץ פרקטיקות דתיות שמשקפות רצון להיות שותפים למסורת היהודית מבלי להגדיר את עצמם כדתיים.
הפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים עצבה משוואה לפיה דתיות, מסורתיות, וזיקה ליהדות ולערכיה שייכים לימין, וחילוניות, מנותקת, לפעמים באופן דווקני מכל אלו, מזוהה עם המרכז והשמאל. המשוואה הזו רעה לשמאל ולמרכז וטרגדיה ליהדות.
היהדות היא קורפוס רחב של ערכים ומצוות פרקטיות, בו מגוון עצום של רעיונות שיכולים להיות רלבנטיים לכלל החברה בישראל, ימין או שמאל. נכון, קיצוני נוער הגבעות ופונדמנטליסטים אחרים מבססים את תפיסות עולמם על התורה, אבל זה לא אומר שזו התורה. באותה תורה, ובאותם מקורות יהודיים, טמונים כמה מזרעי הרעיונות המערביים המודרניים, שאנו מכירים כערכי זכויות האדם. כבוד האדם, חירותו וזכויות יסוד אחרות הניתנות לאדם ולאזרח בישראל, מתיישבות בקלות עם מקורות היהדות, או אפילו מהווים להן מקור, כפי שסברו המחוקקים הדתיים שהיו שותפים לחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו למשל.